הקדמה
סבתא שולמית (שפרינצה) צימרמן (שטרמן) עלתה לארץ ישראל מליטא בשנת 1935. היא לא סיפרה הרבה על חייה לפני העליה ארצה. לא על אחיה ואחותה ובני משפחותיהם, לא על אביה שמת שם בסוף שנות ה-30, לא על אימה החורגת.
אמה רחל נפטרה כשהיא היתה צעירה מאד, בערך בת 5, בשנת 1917. היא גודלה על ידי אחיותיה יהודית וחסיה, הגדולות ממנה. ככל הנראה התחתן אביה שלמה בשנית. על אימה החורגת אנחנו לא יודעים דבר חוץ מזה שהיא היתה דתיה אדוקה וכנראה הגיעה מהעיירה דאבייק.
אביה, שלמה צימרמן, היה השוחט והמוהל באושפול. לעתים הוא היה היחיד בכפר, לפעמים היה עוד מישהו, ובכל מקרה היה דמות מרכזית בכפר.
אולי בגלל שלא הסתדרה עם אימה, אולי בגלל סיבות אחרות, שולמית ביקרה וחיה גם בפלונגיאן, אצל אחיה משה. היא למדה צילום, ונדמה שגם עזבה את הדת.
בשנת 1935 היא עלתה לארץ. כאן כבר היו יהודית וחסיה ואחיהן אברהם, שסייעו בידה לעלות. שלמה צימרמן מת בסוף שנות השלושים, מקום קבורתו לא ידוע. שאר בני המשפחה נהרגו בידי הליטאים והנאצים בשנת 1941.
סבתא שולה לא סיפרה כמעט כלום על חייה בליטא. היא סלדה סלידה עמוקה מן הליטאים, שכחה את הליטאית וגם את הרוסית שידעה. היא סיפקה פרטי מידע מועטים: שלאביה היתה פרה ושהיא היתה יוצאת לחלוב אותה, שהנהר בחורף היה קופא. פעם היא החליקה על הקרח ואז נפלה ושברה יד.
את המועט שאנחנו יודעים על חייה בליטא אנחנו מסיקים מסיפורים של בני משפחה אחרים וגם ממידע שכתוב על חלק מהתמונות שהיו ברשותה: יואב כתב דברים מפיה על חלק מהן.
אפשר להניח שהיא לא היתה יוצאת בחיים לבקר שוב בליטא גם אם הדבר היה מתאפשר בחייה. קבוצה של בני דודים וחברים יצאו לשם בקיץ 2007, והנה סיכום של חלק מהדברים שנראו שם. נדמה שהמציאות בליטא, 72 שנה אחרי ששולמית הצעירה עזבה אותה, שפכה קצת אור על היחס שלה לארץ זו.
מסע שורשים לליטא
29/8/2007-5/9/2007
29.8.07 יום רביעי
לאחר טיסת בוקר הגענו לוילנה, בירת ליטא. שדה התעופה קטן וישן, תחושה של חזרה בזמן. אולי לא 60 שנה אחורה, אבל גם 30 זה מספיק. מטוס אחד יצר תורי ענק בכניסה וכל רגע תא של פיקוח דרכונים נסגר ואחר נפתח. אין הגיון. מישהו אומר: "ברוכים הבאים לליטא".
וילנה נבחרה להיות הבירה התרבותית של אירופה בשנת 2009 ולכן נעשים בעיר וסביבותיה שיפוצים רבים. ליטא קיבלה עצמאות ב-11 למרץ 1990. כל התעשייה שהתקיימה בליטא היתה עבור ברה"מ ומאז העצמאות נפגעו מאד הקשרים.
נוסעים מייד לכיוון העיירה אוטיאן.
כמעט לכל מקום שאליו מרימים את העיניים רואים ירוק או מים. גשם ושמש מתחלפים תוך דקות. אנו רואים מסביב סוסים ופרות, איכרה חולבת פרה, בתי עץ ישנים, חלקם עם גגות מכוסי קש.
במטוס פגשנו את אהרון, קרוב של המדריכה שרה וייס. מדבר יידיש. עלה ארצה בשנת 93 ומאז גר בערד עם הוריו. הוא נוסע מדי שנה לליטא כדי לפגוש חברים. "כל הליטאים בנדיטים" הוא הסביר. הליטאים לא אוהבים יהודים אבל הם לא אומרים זאת בגלוי. הוא חבר עם ליטאים עוד מגיל 5 ולכן הוא נוסע לליטא, אבל הוא מעדיף את ישראל.
בשדה התעופה, שתי בחורות מזהות את יואב, "איך למדת את הערבית?" שואלת אחת מהן. סטודנטיות לרפואה בוילנה, מסלול בינלאומי באנגלית.
המדריכה רגינה מספרת על תולדות ליטא. הנסיכויות פה אוחדו ב-1253. 100 שנה מאוחר יותר יש עדויות ליהודים בבריסק (ברסט, כיום בבלארוס). מאיזור זה בא סבא אברהם שטרמן.
במאה ה-18 היו יהודים בכל שטעטל בליטא. לא תמיד היו היהודים הרוב, אבל לפעמים כן. יש עדויות של תשלומי מסים של יהודים. בשנים 1860-70 התחילה הגירה, במיוחד לדרא"פ. היהודים היגרו כי חששו שיצטרכו להתגייס ל-25 שנה לצבא הרוסי.
במלחמת העולם השנייה התחילו הליטאים להרוג ביהודים לפני שהכוחות הגרמנים נכנסו בפועל לשטח ליטא. אוטיאן היתה העיר הראשונה שהיתה "יודנרייט", ריקה מיהודים. זוהי עיר המחוז של אושפול.
האכזבה הגדולה של יום הטיול הראשון הוא בני העם הליטאי, פרצופים שלא כדאי להיתקל בהם בלילה... באחד הבתים באוטיאן הסתובבה בעלת הבית בפנים זעופות וטרקה את הדלת בפני מי שאמרו לה very nice garden.
ביער רעשע, ליד אוטיאן, יש קברי אחים ענקיים, ריבועים ארוכים העשויים ממסגרות בטון שטוחות שתחתיהם קבורים כ-8000 יהודים מאוטיאן ומכפרי הסביבה. המקום נמצא בקצה היער, על שפת אגם – ביצה ענקית שבה שטים ברווזים. אחד הניצולים מן המקום, חיים קוריצקי , אמר שהאגם היה אדום מדם היהודים.
היום הוא יום השנה של אחת האקציות במקום – 29.8.41. למקום זה הובאו גם היהודים מאושפול. נחפרו להם בורות והם נורו ונפלו לתוכם.
לאחר הביקור בקבר האחים עברנו לבית הקברות היהודי העתיק באוטיאן. הוא משתרע על פני גבעות רבות. לפעמים הקבורה צפופה מאד, לפעמים לא. המצבות העתיקות ביותר שיואב מצא הן משנת 1820. המצבות עשויות אבנים קטנות שנחקקו בהן אותיות. פתאום אנו מבינים איך נראו קברים פה באירופה, בדיוק כמו בתמונה של הקבר של סבתא רייכה (רחל).
בית הקברות באוטיאן מדהים ביופיו. דני טוקר שמלווה אותנו בטיול אמר שככה נראה "שדה קברות". הדבר מעיד על קהילה תוססת וחיה. כולם הושמדו במרחק כמה קילומטרים, באתרDeguciai במקום שבו ביקרנו (בלי יואב, שישן קצת באוטובוס במקום לישון בלילה). שני קברי אחים גדולים לשם הובאו כל היהודים, הועמדו על שפת הבור ונורו.
משם נסענו דרך דוסיאט לראקישוק (רקישקי).
בערב הקבוצה מתחלקת לשתי קבוצות, בשני מלונות. הקבוצה הקטנה כללה את משה ואבירם, רותי ודב והנהג. היה ערב מצחיק במיוחד. הנה כמה מהמילים והסיפורים:
הלכנו לסופרמרקטאס וקנינו ביראס, נקניקאס בלי חזיראס, לחמאס, טונאס. לא היו עוגיות או דברים אחרים בלי צוכראס. בסופר מצאנו גבינה לבנה שמזכירה מאוד את הגבינה הכחושה שסבתא שולה אהבה לאכול.
המקומיים לא מדברים מילה באנגלית, מסתכלים על הזרים בעין עקומה, " לא נחמדים" – כמו שגולדה מאיר היתה אומרת.
הנהג לא הסכים להסיע אותנו עם המזוודות למרחק של 500 מטר, כי לטענתו הוא עלול היה לקבל קנס. שלוש שעות חריגה – אין בעיה, אבל דקה נוספת – כבר לא. בקבלה לא היו טלפונים, לא היתה מעלית ונאלצנו לסחוב את המזוודות לקומה השלישית.
יואב, יחד עם משפחת יונתן מנדל פגש במלון בחור ליטאי דובר אנגלית רצוצה. הוא רוצה לצאת ללמוד בלונדון ולכן הוא משתמש באנגלית. חבריו לא יודעים מילה.
ל שמשון לרמן יש הערות על אופן הבניה של הבתים, לרובם יש גגות אסבסט המסוכנים מאוד לבריאות כאשר מנסים לגעת בהם. מלבד זאת יש לפעמים פחים שונים ולפעמים גגות נחושת.
30.8.07 יום חמישי
במידע שקיבלנו מהארכיב בוילנה ישנם שמות ותאריכי לידה של הילדים של בת שבע צימרמן (אחות של סבתא שולה) ובעלה, יהודה (יודל) ריבק. בת שבע היתה תקופה מסויימת באמריקה, חזרה לליטא, שם נישאה ליהודה, נולדו להם שלושה בנים, ושם גם מצאו את מותם. הילדים שלה נולדו בשנים 1932(יצחק זאב), 1934 (בצלאל), 1936 (יוסף ג'ו). סבתא הצטלמה עם שני הבנים הגדולים לפני שנסעה ארצה.
באוגוסט 1941 הובאו כל יהודי ראקישוק לאתר סמוך לעיר (שבו ביקרנו) ושם הוצאו להורג מעל בורות. כמנהג הליטאים כיסו את הבורות. אנחנו הגענו למקום באוטובוס. רטוב וקר. גדר הברזל הירוקה נמצאת רק בחלקה, מישהו ירה באבן השחורה , עליה כתוב מהו המקום.
סגן ראש העיר ראקישוק Algis Kazulenas אומר שהעיריה והמשטרה יודעות על זה, ואלה הם חוליגאנים. הוא אמר את הדברים בפגישה בלשכתו בעיריה שאורגנה תוך דקות על ידי המדריכה רגינה.
בעיריה הסבירו לנו איך מגיעים לרחוב Upas Takos. בבית מס' 1 ברחוב זה גרו בת שבע ויודל. מכיוון שלא היו מספרים על הבתים והיו שתי אפשרויות לבית מס' 1, בחרנו את הבית שנראה לנו יותר וכל בני המשפחה שהשתתפו במסע הצטלמו ליד הבית: רותי, ראובן,שמשון, גדעון ולאומה, יואב, משה ואבירם. בחצר גדלים גזרים ותפוחים. בקרבת מקום באר מים עתיקה ויש גם ירידה לנהר.
ליד הארמון של האצולה המקומית בראקישוק יש שני אגמים קטנים משני צידי הדרך. בבית אדום ליד הגדול בהם רוכזו היהודים לפני שנשלחו להריגה.
נסענו ליוזנט. בעיירה זו יש אגם, נוף כפרי, פרות רועות באחו. משפחת מנדל הצטלמה יחד עם ראש העיר המקומי. שרה מנדל, אמא של יונתן, באה מכאן.
המשכנו בדרכנו לדוסאט. זה הכפר שממנו בא שרגא (פייביש) מילון וכאן גם גרה איתו חסיה תקופה מסויימת. היתה לה כאן חנות שלא עלתה יפה.
דוסאט שוכנת לצד אגם גדול. בחורף, כשהוא קפוא, נערכים כאן מירוצי סוסים. למעשה, בשולי האגם הוקמו יציעים מברזל ועץ שמהווים היפודרום. אפשר לדמיין רק כמה קור נחוץ כדי להקפיא את האגם היפה.
בדוסיאט פגשנו מקומי ששרה תחקרה אותו על כל מיני אנשים שחיו פה. ראינו את הבית של פייביש מילון. זהו בית עץ צהוב עם באר בגינה, מחסן ואסם שלידו מאחסנים בולי עץ לחימום. בדיוק מול הבית נמצא בית הכנסת המשמש היום לבית קולנוע. ילדה אחת עם עיניים יפות לוותה אותנו בסיור לאגם.
הגענו לבית הקברות. הגדר נבנתה בתרומה של דוסיאטי שעבר לארה"ב בשנות ה-30 של המאה העשרים. מצאנו את הקבר של סבא של ראובן מילון – חנוך בן פייביש שרגא מילון.
חזרנו לדוסאט. יואב, אבירם, משה, ראובן ורמי שתו ביראס ששמה אוטיאן UTENOS , קצת חלשה, דלה, אבל בהחלט מקומית. היה מי שקנה לחבר'ה בארץ.
בדרך לכנסיה המקומית נחטפנו ע"י רגינה המדריכה להגיד תודה לראש העיר בשם האנושות, או לצרכים פוליטיים של רגינה. הצטלמנו איתו ולסיום החלפנו קונטקס. מאותו רגע התפתחו שתי גירסאות: האחת היא שראש העיר גנב את העט של יואב, והשניה היא שהעט (שאגב, משמש לכתיבת מילים אלו) הועבר לראש העיר ע"י רגינה כי לא מצאו את בעליה )יואב מצא דרך להתחמק מן המעמד המיותר ואז לא דרש את העט. מוסר השכל: אסור להתחמק לפני הזמן ממעמדים מיותרים).
כמה מילים על אוכל: רגינה סוחבת אותנו למקומות מפוקפקים וקוראת להם אָתֶנטים.
באוטיאן הגענו למזנון מוזר – מזמינים אוכל ומקבלים אותו אחרי שעות. היה בלגן שלם עם ההזמנה ואנשים היו רעבים.
מסקנות:
1. לא להתעסק עם גברים רעבים.
2. לא להתחיל לסבך אנשים עם אוכל שלא רוצים.
3. האוכל של היהודים והגויים בליטא דומה – מרק ירקות, בורשט: חמיצת סלק ועוד. מרגישים בבית מבחינה זו.
היום, בדוסיאט, כולם קיבלו לאכול מרק וסלט, עם לחם שחור, וזה עלה כ-10 ₪.
מסקנות: רגינה לוקחת אותנו לאכול במקום שבו היא מרוויחה ארוחה חינם או אחוזים.
אחר כך נסענו לאנטילפט, ומשם סוף סוף אחרי מאבקים לאושפול. הדרך לא סלולה וכל האוטובוס רועד.
ביקור באושפול
כשבאים מכיוון אוטיאן הדרך לאושפול מאוד יפה. העמק באזור נקרא "עמק אושפול" ע"ש הכפר. הדרך עוברת בין גבעות ירוקות ונכנסת לככר המרכזית של הכפר.
ניגשנו מיד לבית הקברות. המצבה של רייכה, אמא של סבתא שולה ואחיותיה קרובה לשער הכניסה. האבן גדולה ומעוצבת ובאה להחליף אבן קטנה שציינה את הקבר קודם לכן. שתי האבנים ניצבות על הקבר, הקטנה מאחורי הגדולה. כנראה שהמשפחה שמה אבן מעוטרת מאוחר יותר והשאירה את הקטנה לידה. באותה שורה יש מצבה נוספת באותו עיצוב.
משה הביא אבנים מבית הקברות בירושלים – שם קבורה סבתא, והניח אותן על הקבר. סבא דב ניקה את הקבר עם ציוד שהביא מהבית, וקרא פרקים. משה לא רצה להגיד קדיש, אז דב קרא.
בית הקברות הזה מסודר יחסית למקומות אחרים. ישנן שורות של מצבות והפרדה מסויימת בין גברים לנשים. הקבר העתיק ביותר שמצאנו הוא משנת 1830. באיזורים פחות מסודרים חיפשנו את הקבר של שלמה צימרמן ולא מצאנו. יש איזורים מכוסים עשב שגם בהם כנראה יש קברים. הקבר החדש ביותר שראינו הוא משנת 1937. לא ברור איפה נקברו המתים עד 1941.
יעקב קופלנסקי, ניצול מהכפר טוען שהיה בית קברות נוסף שעליו נבנו בנינים ושצימרמן היה קבור שם. תושבת הכפר שאמה יהודיה והיא התחתנה עם גוי מקומי, וגם זקן שפגשנו במקום לא ידעו על מה מדובר. גם לא ידעו כלום על המשפחה למרות שהזקן יליד 1920.
ביקרנו בטחנת הקמח שנמצאת על הנהר, בחלק הגבוה יחסית של הכפר. יש כאן תמונות ישנות של בנות המשפחה. המקום הזה היה לא רחוק מבית הספר היהודי, והאגמון במקום מאד ציורי בקיץ.
שמשון רצה לשחזר צילום שבו רואים את יהודית על גשר ליד הטחנה. הגשר כבר לא קיים. בזבזנו הרבה שעות בניסיון להתאים בין התמונות שבידינו לבין המציאות, בלי הרבה הצלחה. כמובן שכיום טחנת הקמח עומדת ולא זזה, למעשה נטושה.
בדרך החוצה מן הכפר הצטלמנו על גשר הבטון שהחליף את גשר העץ העתיק על נהר השוונצה, הנהר המקומי. יש לנו כאן תמונות ישנות גם כן. בשולי הנהר היו עושים שיעורי חקלאות, וגם זה היה מקום בילוי בקיץ. ברחוב הראשי שנכנס מכיוון הגשר עד לכיכר המרכזית היו עושים פעם מצעדים, ויש לנו תמונה כזו.
לא היינו מספיק זמן באושפול. הנהג ממהר, קר יותר ונוסעים לפוניבז' , כאן נישן הלילה. משמעות השם: על נהר ניבז'יס. התאכסנו במלון Romantic , מלון מצוין. יצאנו לארוחת ערב במסעדה טובה. ישבנו יחד עם מוישה ואבירם, ראובן ורמי. חיכינו המון זמן למנות אבל היה ערב מהנה ונחמד.
31.8.07 יום שישי
רותה: יצאנו לסיור בוקר רגלי בפוניבז'. עברנו לאורך הנהר והפארק, ראינו את האתרים היהודיים החשובים, בתי ספר, ישיבת פוניבז', בתי כנסת. מהמצבות שפורקו בבית הקברות המקומי בנו גדר סביב בנין התיאטרון. כיום המצבות האלו אינן קיימות בגדר. ביציאה מהעיר ראינו מצבה יחידה שנותרה מבית הקברות וסביבה יש פארק. ראינו את האנדרטה במקום שבו היה הגטו. נסענו לקמאי בדרכנו חזרה לאושפול.
רותה טוענת שלא דייקתי בקטעים הקודמים אבל למעשה היא לא דייקה בקטע הקודם. מבית הקברות היהודי שהפך לפארק, במרכז פוניבז', לא נותרה אף מצבה. הוקמה שם מצבה חדשה עליה כתוב שפה היה בית קברות. מהגדר שנמצאת בקרבת מקום פורקו כל האבנים שהיו מצבות ושניתן היה לראות עליהן שהיה כתוב משהו. כיום יש חורים בגדר ובטח על חלק מהאבנים, בצידן השני ישנן עוד כתובות, אבל למדריכה רגינה יש צילומים מפעם שבהם רואים כתובות על אבני הגדר.
מפוניבז' נסענו לקמאי. בכפר הזה חיה משפחת צימרמן עד שעברה לאושפול בערך ב-1915. זה תאריך משוער. אנחנו רק יודעים שאם המשפחה רייכה נקברה באושפול בשנת 1917 . יכול להיות שסבתא שולה, שנולדה ב-1912 בעצם נולדה בקמאי.
ב-1915 אחזה בכפר שריפה גדולה והיה גל עזיבה גדול שהשאיר מאחור רק כ-10 משפחות. בית הקברות פה נמצא מאחורי בתים. כשהגענו, קבוצה של 4 ליטאים עבדו עם מגלים לקצור את העשב. לאחד מהם היה מנוע חשמלי. הם התפלאו לראות אותנו "פושטים" על המצבות. הביטו בנו בהשתאות. לא מצאנו פה כלום, כי היה מאוד קשה לקרוא את הכתוב על המצבות.
בקמאי פגשנו זוג אמריקאים שבאו לכאן ולאושפול, גם הם במסע שורשים. בברלי ואד לפלר. אמא של הגברת נולדה כאן, בקמאי, משפחתה עברה לאושפול, ולאחר מכן עזבה לאמריקה. הגברת ראתה באינטרנט תמונה של אושפול, שרותה מחזיקה בה והחליטה שהיא מזהה את אמא שלה בתמונה. נאלצנו לאכזב אותה כי התאריכים לא התאימו. בכל זאת היא התרגשה להיות שם. (היא נשארה בקשר עם רותה וקוראת לה cousin).
נסענו שוב לאושפול. לבקשת הקהל שהרגיש שביום הראשון הביקור לא הספיק, ירדנו לפני הגשר והתחלנו לעלות ברגל לכיוון הכנסיה. כאן כנראה היה הרחוב הראשי המסחרי. ניסינו לזהות את הבתים המצולמים בתמונות שסבתא שולה הביאה איתה ארצה. קנינו אוכל במכולת המקומית ועשינו פיקניק. אח"כ עשינו סיור בכפר לפי מפה שקיבלנו מקופלנסקי. צילמנו כנסיה קתולית, את גניה (בת להורים יהודים שנישאה לגוי ונשארה לגור במקום) ליד ביתה המטופח, בתים ישנים, בית הספר המקומי. בקרנו שוב בטחנת הקמח ובכיכר המרכזית.
אנשים צעירים שראו אותנו התלחששו ביניהם, הביטו בנו וצחקו. גם זקנים לא מסתכלים במבטים "טובים". רגינה אומרת שפעם היא באה עם יהודים חרדים והתושבים המקומיים מאוד צחקו עליהם. היא לא חושבת שיש להם כוונות רעות. שרה אומרת שיש לליטאים "עיניים זאביות" ושהם לא רוצים שהיהודים יחזרו. כאלה עיניים היו גם לראש העיר באושפול. הוא עובר בתורנות, יום בשבוע, בכל מיני יישובים באיזור, בין השאר בדוסיאט. הוא הגיע לאושפול רק לפני 35 שנה , לא יודע כלום על היהודים. חיפשנו את המקום שבו היה בית הכנסת, לא מצאנו כלום, כמו כן לא מצאנו את בית המרחץ. הכל נעלם.
בבית הקברות באנו לבדוק שוב מה המצב. מסביב לכל המקום גדר ענקית שמקיפה כמעט מכל הכיוונים. לא ברור איפה נקברו אנשים משנת 1937 והלאה. בשטח הענק הזה יש מצבות שקבורות תחת האדמה, גם הרבה מצבות שמונחות אלה על אלה. יש במקום סילו, שאולי הוקם על מצבות. לא מצאנו את המצבה של שלמה צימרמן. בחורשה קרובה זרוקות אבני מצבות, אבל לא כתוב עליהן שום דבר. בקצה אחר של בית הקברות יש מבנה נטוש של אורווה. לא הצלחנו לפתור את השאלה איפה האיזור החדש של בית הקברות.
חוץ מזה, שחזרנו תמונה של בית הקברות שהיתה אצל סבתא. צילמנו, יואב ורמי, את המצבות מאותו כיוון. חלק מן המצבות קיים, חלק נוסף מאוחר יותר. פעם בית הקברות היה תחת כיפת השמיים, היום הקברים נמצאים בין עצים ענקיים, חלק מהם יוצאים ממש מתוך הקברים ומכסים מצבות.
משה ניקה את הצמחיה מעל הקבר אבל אי אפשר ממש לנקות, כי למעשה כל המשטח הוא אדמה ורק אבן עומדת כמצבה מעל תלולית אדמה.
לאחר ביקור זה באושפול הרגשנו ש"מיצינו" את המקום. הצטלמנו עם ראש העיר, לאחר שהוא רץ לקומה השניה ופתח לרותה ולשרה את השירותים בבניין. לאומה הגישה לו שי מהארץ. יואב לא רצה להצטלם איתו.
יצאנו מאושפול לכיוון וילנה. בדרך עברנו באניקשט. רותה הצטלמה ליד השלט של העיירה כדי לשלוח לקרובים בארה"ב. בקרנו בפונטוקס, שם יש סלע ענק המשמש אנדרטה לשני טייסים שניספו, עצרנו ליד בית כנסת עתיק בנוי עץ במקום אחר, ואח"כ המשכנו לוילנה.
1.9.2007 – שבת
יצאנו לסיור באוטובוס. ביקרנו באתר הרצח בפונאר, תחת גשם שוטף קיימנו טקס קצר לזכר ההרוגים. בקרנו ברודניקי – ביער הפרטיזנים, שם ראינו שחזור של הבונקרים ושוב קיימנו טקס זיכרון בין מיליוני היתושים במקום.
נסענו לטרוקי- טרקאי (משם בא טרוצקי). אכלנו מרק קָרָאִים שהיה ממש מעולה ולאחר סקנדל גדול בקבוצה בקשר ללוח הזמנים של הטיול והארוחות הוחלט לצאת לסיור רגלי בגטו וילנה.
לפני הסיור הזה הספקנו – מוישה, אבירם ורותי לנסוע עם רגינה ולצלם את הבית שבו היה בזמנו בית ספר אפשטיין ובו למד סבא אברהם שטרמן, בעת לימודיו בבית ספר תיכון. יצאנו לסיור רגלי בגטו, הסיור היה מאוד מעניין. צעדנו במשך כשעתיים. רוב הבתים במקום היו מאוכלסים על ידי יהודים. היום רואים שלטים רבים, בעיקר ביידיש, המציינים נקודות מסויימות. במקום שבו היה ביתו של הגאון מוילנה ניצב פסל שלו, בלי כיפה. ליד המקום שבו עמד בית הכנסת שלו. הסובייטים הרסו אותו בתחילת שנות ה-50. אומרים שהגאון מוילנה לא אהב את הציבור והיה מעדיף להתפלל בחדר קטן בבית הכנסת קטן, לא רחוק מהמקום הזה. לפי האגדה, הוא היה לומד כשרגליו במי קרח כדי לא להירדם. פעם אחת היתה תאונה בין עגלונים ברחוב הקטן שלו , הוא הרים את ראשו והציץ מהחלון כדי לראות מה קרה, ואז מת.
הגטו היה סגור מכל קצותיו בחומות ושערים. חלק מהאנשים נמלטו דרך מערכת הביוב, כנראה ברחוב רודננקו.
בערב היה קשה למצוא מסעדה, כולן היו תפוסות וכמו כן לא מכרו אלכוהול באותו ערב לכבוד פתיחת שנת הלימודים. לבסוף אכלנו במסעדה בשם זואי, שאפילו היה בה תפריט באנגלית, אבל לקח המון זמן עד שקבלנו את האוכל וזה היה מאוד מעצבן.
2.9.2007 יום ראשון
בבוקר נסענו לבית הקברות החדש בוילנה ולמוזיאון היהודי.
בבית הקברות החדש קבורים גם קרבנות של השואה, הקברים שלהם הועברו לשם כשפינו בית קברות ישן בתוך וילנה, לצרכי פיתוח. למקום גם הועבר קברו של הגאון מוילנה.
במוזיאון היהודי היו תמונות מימי השואה, אבא עיוור מחזיק ילד וחייל עומד לירות בהם מעל הבור. תמונות של שורת נשים וילדים יושבות בשדה בגבן למצלמה, מעליהן חייל, אולי ליטאי. זוהי תמונה מראקישוק, שם היתה בת שבע שנספתה עם בעלה ושלושת ילדיה ביער הסמוך לעיר.
אח"כ ביקרנו במוזיאון אמנות, בבניין משופץ. חזרנו ללב העיר שם התקיים יריד כפרי. יואב קנה מתנות לילדים. משם המשכנו בנסיעה לכיוון קובנה.
קובנה נראית פחות סוערת ופעילה מוילנה. במסעדה ידעו אנגלית פיקס וגם היה נחמד וטעים.
3.9.2007 יום שני
בבוקר יצאנו לסיבוב רגלי בעיר העתיקה. המקום מוזנח יחסית. לאחר מכן נסענו באוטובוס לתצפית ומשם לפלנגה דרך פלונגיאן. בדרך מצאנו איפה זהבה אודס הצטלמה, על נהר הניימן הקפוא. זה היה על גשר ליד העיר העתיקה של קובנה. ברקע רואים שני צריחים של כנסיה שקיימים עד היום.
תוספות של אבירם:
שרה באה בערב למרכז ביזנס במלון. ראתה שכולם באינטרנטאס, אז אמרה: אה, אז עכשיו אני יכולה להכנס..." ראובן קטע אותה ואמר: " שרה, המקום היחיד שאת יכולה להכנס אליו עכשיו זו המיטה".
דב רצה לקום משולחן במסעדה בוילנה כי האוכל לא הגיע במשך שעה וחצי. "לא נעים לי מכם, אחרת הייתי הולך לאכול לחם וגבינה בחדר", הוא הסביר. יואב כעס כי מדברים בגסות למלצרית.
בביקור בפורט התשיעי צוינו שמות ניצולים יהודיים ביניהם Aharnas Barakas. רואים גם את הקונסול היפני סיגוהארה מקבל אותות ומתארח אצל ראש הממשלה יצחק שמיר. הוא נתן רשיונות מעבר ליהודים רבים עד הרגע שגורש על ידי הסובייטים שכבשו את קובנה. הוא המשיך לחתום גם בתחנת הרכבת של קובנה לפני שנסע. חתימתו גם זוייפה על ידי יהודים שרצו לצאת מקובנה.
הפורט התשיעי הוא מבצר בשרשרת המבצרים שסביב קובנה, מעולם לא הצליחו בעצם באמת להגן עליה. לכאן הביאו טרנספורטים של יהודים ואחרים והוציאו אותם להורג. 64 האנשים שעבדו כאן הצליחו לברוח באחד הערבים. במקום שלטים לציון ההרוגים הצרפתים וגם הרוגים ממינכן. עירית מינכן הקימה שלט שמוחה על זה שהעולם לא התערב.
לאחר סיום הסיור בקובנה וצילומי הקבוצה על רקע נוף העיר יצאנו לכיוון פלונגיאן.
נסענו כשעתיים וחצי ישירות לביתו של הפסל יעקב בונקה. הוא היהודי היחיד בעיר. הוא היה צעיר מאד בזמן המלחמה, הצליח לברוח לרוסיה, וחזר לפלונגיאן אחרי המלחמה. כאן הוא התחתן עם תושבת מקומית, ונולדו להם ילדים.
בונקה פעל להנצחת הזיכרון לקהילה היהודית. הוא נסע אתנו לאתר קבר האחים, שם הוא הציב פסלי עץ ענקיים שלו להנצחת הנרצחים. בגשם שוטף טפסנו לאתר. בונקה הסביר לנו מהי משמעות פסליו וקיימנו טקס זיכרון קצר לנרצחים. ביניהם נמצאים מרים ומשה צימרמן וילדיהם זאב ורחל. שאלנו את בונקה על משפחת צימרמן והוא טוען שאינו זוכר אותם.
הוא זוכר את הצלם ברקוביץ', אצלו עבדה סבתא שולמית בעת מגוריה בפלונגיאן בסוף שנות העשרים של המאה העשרים. נסענו איתו למוזיאון וראינו שם תמונות של אנשי הקהילה היהודית בפלונגיאן. בונקה התרגש מאוד לראות את התמונות שבידינו ובקש שנשלח לו העתקים עבור המוזיאון.
לפי כתבה של בונקה שפורסמה ב-JP , כשכל היהודים רוכזו בבית הכנסת, הביאו את ספרי הקודש לשריפה בתוך חור. ברקוביץ' אולץ לערבב את הרמץ כדי שהכל יישרף היטב.
רגינה קנתה ליואב כרטיס לרכבת ולקחנו אותו לבית של בונקה, שם הוא אמור לעבור על רשימת האנשים שהיו בפלונגיאן. אשתו של בונקה לא מוציאה חיוך. בבית הוא מראה לי רשימה של אנשים שהוא זכר. יואב מצא ברשימות את משה צימרמן ורעייתו ואת הבן וולוולה (זאב).
יואב לוקח מונית ועולה לרכבת לוילנה. הרציף צמוד לפסים, לא מוגבה. צריך לטפס על מדרגות אל הרכבת. הרכבת די ישנה, למרות שיש ישנות ממנה. בחדר בקרון יש שישה אנשים. מדברים רוסית, כך שאין לי עם מי לדבר. לא קם 4 שעות. אחר כך בוילנה לוקח אוטובוס למלון קטן, ולמחרת פגישות עם יועץ ראש הממשלה שעושה סיור באתרים יהודים וגם במשרדי הקהילה היהודית. היועץ מנסה לחפות על האנטישמיות של המדינה הזו, בקהילה היהודית יש תחושת סיאוב כמו בכל הקהילות היהודיות ברחבי העולם. חבר הפרלמנט היהודי דווקא די ערני ומדבר לעניין.
הקבוצה ממשיכה לפלגנה, שם אכלנו ארוחת ערב והמשכנו לקלייפדה (ממל).
יום שלישי 4/9/2007
יצאנו בבוקר לעיר העתיקה ברגל. הגענו לבית הקהילה היהודית ונפגשנו עם הרב שהגיע ממוסקבה. זו השנה הראשונה שלו כאן והוא לא מכיר את ההיסטוריה. שרה הרביצה בו תורה, עד שרגינה הוציאה אותה משם בכוח.
יצאנו באוטובוס למעבורת לכיוון האי נרינגה. הנסיעה במעבורת נמשכה כ-5 דקות. נסענו באי, דרומה, עצרנו בדרך וטיילנו ביער הפסלים. לאחר מכן אכלנו במסעדת דגים. ירדנו לכיוון נידא, שם ירדנו לחוף הים הבלטי ואורי מנדל קפץ למים. הקבוצה טיילה בדיונות החול (אנחנו שתינו קפה).
בנסיעה חזרה היו כמה ברכות במיקרופון וגם קצת צחוקים. הגענו למלון לאחר חצות. יואב חיכה לנו בחוץ. המלון היה דפוק למדי אבל מעבר לכביש חיכה לנו שדה התעופה אליו הגענו השכם בבוקר בדרכנו חזרה ארצה.
http://www.milons.co.il/lithuania/
הועתק מאתר המשפחה
