הרבנות הראשית
וקביעת יום זיכרון לשואה לדורות
א. י' בטבת –
'יום הזיכרון לחללי הגולה'
לאחר פניות רבות ודרישה חוזרת ונשנית מגופים שונים, ויחידים שרצו לומר קדיש על
יקיריהם ולא ידעו את יום מותם, לקבוע, סוף סוף, תאריך קבוע להנצחת השואה, ומתוך
הבנה שלא ניתן למשוך יותר עניין זה, פן יקדימו אותם אחרים, שלחו הרבנים הראשיים
בחודש חשון תש"ט (11.48), מכתב לחברי מועצת הרבנות הראשית המורחבת, בו הודיעו
להם על הסכמתם לקבוע את י' בטבת כיום זיכרון כללי לשואה, וביקשו את הסכמתם לתאריך
זה ולתוכנית היום אותה הם הציעו. מצאתי מספר תשובות לפניה זו. הרב יעקב
עדס כתב, שלדעתו יום זה כבר נקבע לזכר אסון אחר, וקביעתו גם לזכר השואה תשכיח את
זכרו של אסון זה. לכן היה רצוי לקבוע יום מיוחד, אך בכל אופן הוא מסכים להצעתם כי:
"ברוך טעמם ונימוקם עמם". הרב שלום אזולאי, הצטרף לדבריו. גם רבה הראשי הספרדי
של תל-אביב, הרב י"מ טולדנו, הסכים לתאריך שהוצע. לגבי תוכנית היום, הוא
הוסיף מספר הערות: א. טוב לקחת קינה ישנה ולהתאימה בשינויים קלים לאירועי זמננו.
ב. כדאי לקבוע מקום מיוחד בירושלים, בשכנות
למקום בית-המקדש, שם יודלק נר נשמה גדול לעילוי נשמת כל המיליונים, כי לא
לכולם יש קרובים שידליקו נר עבורם. רבה הראשי האשכנזי של תל-אביב, הרב איסר יהודה
אונטרמן, הסכים לתאריך זה, למרות שבמדינות אמריקה הדרומית, אפריקה הדרומית
ואוסטרליה יש קרוב למיליון יהודים ושם יום התענית בתקופה זו ארוך יותר, והיה ראוי
להתחשב בהם. לדעתו יש לדון בפרטים של סדר היום. לעומתם, הרב אליהו מרדכי וולקובסקי
לא הסכים לתאריך שהוצע. לדעתו, הוא לא יתקבל ברצון אצל רוב האומה, כי: "מה יאמרו הבריות, ישבו שבעה
נקיים על מדוכה זו והעלו מה? יש רק סיבה אחת, שיום קצר ויותר קל התענית!" לכן
הוא העלה שתי הצעות לתאריך יום הזיכרון המתאימים יותר: א. ט' באב – בו פרצה
מלחמת העולם הראשונה, שתוצאותיה הביאו למלחמת העולם השניה. ולגבי סדר היום: יש
להוסיף קינה מיוחדת. במגילת החורבן יש להזכיר את השמדת יהודי רוסיה במלחמת העולם
הראשונה, חללי מאורעות תרפ"ט וקורבנות לוחמי החרות היומית שלחמו כנגד ממשלת
המנדט למען הצלת האומה ובניין הארץ. ב. ט"ו בכסלו – שהוא תענית ציבור
בהרבה קהילות לחברי חברות קדישא, האומרים בו סליחות מיוחדות.
[1]
יום זה יקבע כיום צום וזיכרון, והוא יוצמד לט"ז ו-י"ז בכסלו,
שייקבעו כימי משתה ושמחה, משלוח מנות ולהרבות בצדקה ובמתנות לאביונים, על ההחלטה
באו"ם בכ"ט בנובמבר (י"ז בכסלו) תש"ח (29.11.47), על הקמת
מדינה יהודית. ההחלטה היתה צריכה להתקבל בט"ז בכסלו אך ההצבעה נדחתה ביום
אחד, ובכך נמנע חילול שבת המוני כאשר העולם היהודי, בארץ ובתפוצות, יצא לחגוג זאת.
יום האבל והזיכרון יהיה כתענית אסתר המקדימה את פורים. כן תחובר מגילה קצרה על
החורבנות האחרונים, והנסים והנפלאות שנעשו בכל התקופה. הוא סיים את מכתבו:
"בבקשה ובתחנונים לא עשרה בטבת, שלא יהיה תפארתנו על זה הדרך" במקביל
פנה הרב הרצוג בט"ו בחשון (17.11), אל ההיסטוריון משה צ'ינוביץ, והודיעו:
"סוף סוף החלטנו לקבוע עשרה בטבת ליום אבל וזכרון כללי לקדושי הגולה
הי"ד" [ולא קדיש בלבד!], וכן את הצעתו, שתחובר מגילה קצרה בשם
"מגילת אירופה". מגילה זו תיקרא בתפילת מנחה, כדי לספר לדורות
עולם מה שעבר עלינו, וזה יהיה כדוגמת מגילת אנטיוכוס בחנוכה, שנכנסה לסידור
באשכנז. קריאתה בהטעמה לא תארך יותר מעשר דקות, צריך שהיא תיכתב בסגנון תנ"כי
ותסתיים בתבוסת הרשעים ימ"ש, ובעליית כוכב בישראל. לדעתו, הוא המתאים ביותר
לכותבה, וביקשו לבצע משימה מיוחדת זו, מובן בתשלום שכר טרחה.
[2]
מועצת הרבנות הראשית המורחבת התכנסה לישיבה המכרעת בי"ב בכסלו תש"ט
(14.12.48), בה התקבלה ההחלטה הסופית. הרב הרצוג סיפר בישיבה זו שהוא קיבל טלגרמות
מרבנים, בהם הוא נשאל – למה עדיין הרבנות הראשית לא קבעה יום זיכרון לקדושי הגולה?
בזמנו הוצע לקבוע יום תענית, אך היתה לכך התנגדות נמרצת מצד הרב מבריסק, הרב
י"ז (וולוולה) סולוביצ'יק, שסבר שיש בכך "בל תוסיף". הוא הבהיר לכל
המתנגדים שאין בכך כל איסור. מחד גיסא, אי-אפשר שלא לקבוע יום תענית לזכר האסון
הנוראי של השואה, ומאידך גיסא, להוסיף יום תענית מיוחד – גם כן קשה בדורנו. לכן,
כדי לצאת מסבך זה, לדעתו היום המתאים ביותר הוא - עשרה בטבת, כי הוא יום צום, קצר,
ואין בו אבל כבד. הוא הציע את התוכנית הבאה: בתפילת שחרית – לומר סליחה; בתפילת
מנחה – הוספת קינה קצרה וקריאת מגילה קצרה, "מגילת אירופה", שתספר בקצרה
את נוראות השואה ותסתיים בכי טוב. בכל בית יודלק נר נשמה. הוא הוסיף לדווח, שרבנים
קונסרבטיביים כתבו לו והציעו את עשרה בטבת כיום זיכרון, והוא ענה להם – שהקדמנו
אותם בזה. לדעתו, לחיבור הקינה המיוחדת דרוש תלמיד חכם, סופר גדול וירא שמים
[מזכיר הרבנות הראשית, הרב ש"א שזורי, הציע למשימה זו את הרב אברהם חן –
הצעתו התקבלה]. הואיל והזמן היה קצר, הוא הציע להכריז רק על אמירת קדיש כללי,
הדלקת נר נשמה בכל בית-כנסת ובית-ספר, ובכל בית בישראל. במשך הזמן יחברו קינה
ותפילה מיוחדים ליום זה. הרב אונטרמן הציע – עד שתחובר קינה מיוחדת, לבחור פרקי
תהילים המתאימים למהותו של היום. דבר זה נמסר להחלטת הרב הרצוג [הראשון לציון הרב
עוזיאל לא השתתף בישיבה].
בהודעה לעיתונות נכתב:
בישיבת המועצה המורחבת של הרבנות הראשית לא"י, שהתקיימה בי"ב בכסלו
תש"ט, הוחלט עפ"י הצעת מרן הרב הראשי לא"י הגרי"א הרצוג
שליט"א: לקבוע את העשירי בטבת ליום זכרון קבוע ואחיד למליוני קדושי הגולה שלא
מתברר יום מותם, ולהוסיף אבל על התענית שביום זה ע"י תוספת סליחה בשחרית,
קריאת קינה קצרה במנחה, שתקרא בשם מגילת אירופא, ושתספר בקיצור את מוראות המאורעות
ותסתיים בנחמה, וע"י אמירת קדיש ע"י כל אחד מהקהל שאין לו הורים בחיים.
בכל בתי ישראל שבעולם כולו, ידליקו ביום זה נר נשמה לקדושי הגולה.
לאחר זמן הוכנה הודעה נוספת לעיתונות, בפתיחתה נכתב: "המועצה המורחבת של
הרבנות הראשית לא"י...בישיבתה האחרונה ביום י"ב בכסלו, קיבלה את ההחלטה דלקמן:
קובעים את יום עשרה בטבת ליום זכרון לקדושי הגולה הי"ד." לאחר מכן פורטה
התוכנית לאותו היום, שעובדה באותם הימים:
בתפילת שחרית: תפילת אזכרה לנשמות הקדושים,
שתוקנה על-ידי הרבנות הראשית [לכנס האבל של רבני הארץ, שהתקיים בכ' בכסלו תש"ג (29.11.42) – ש. כ.]. במקום שתפילה זו לא מצויה, יש לומר את נוסח "אל
מלא רחמים" הרגיל בתוספת הזכרת הקדושים הי"ד. לאחר התפילה יש ללמוד שלוש
משניות: ברכות ט-ה; סוטה ה-ה; עוקצין ג-י"ב. לאחר הלימוד על כל הקהל, מלבד
אלו ששני הוריהם בחיים, לומר קדיש דרבנן. בתפילת מנחה: לאחר הקריאה בתורה
בפרשת "ויחל", תפילת "אב הרחמים"; לפני "עלינו לשבח"
יומר כל הקהל פסוק בפסוק אחרי הש"ץ תהילים ע"ט וקכ"ו. בתפילת
ערבית, שחרית ומנחה, לאחר "עלינו לשבח", על כל הקהל, מלבד אלו ששני
הוריהם בחיים, לומר אחרי הש"ץ "קדיש יתום" פסוק בפסוק. בכל
בתי-הכנסת ובכל בית בארץ ובתפוצות יש להדליק נר נשמה בכל מעת לעת של עשרה בטבת.
הערה: לשנה הבאה, אם לא יבוא משיח צדקנו, יוסיפו סליחה וקינה מתאימות שתקבענה
אי"ה על-ידי הרבנות הראשית
[3]
.
תוכנית זו פורסמה בעיתונות מאוחר יותר, והיתה לה תהודה רבה בציבור הרחב.
יש לשים לב: א. בהודעה זו לא צויין שיום זה נועד רק לאלו שיום מותם אינו ידוע,
כפי שצויין בהודעה הראשונה. ואכן פרט זה לא נזכר באותה ישיבה. ב. בתוכנית היום לא נזכרו
סליחה או קינה, כפי שהן נזכרו בהודעה הראשונה, כנראה שלא היה מספיק זמן להכינן, או
שלא נמצא האדם המתאים שיסכים לעשות זאת. ג. לא נאמר שכל מי שלא יודע את יום מותו
של קרובו רשאי לנהוג ביום זה כביורציט. ד. יום זה נקבע כ'יום זיכרון לקדושי הגולה
הי"ד', אין כל חילוק בין הנספים אם הם היו דתיים או לא דתיים, מורדים או כאלו
שמסרו נפשם על קידוש השם. ה. כוונת הרבנות הראשית היתה שיהיה זה יום זיכרון לכלל
ישראל, גם לציבור הלא דתי. ו. ההחלטה נוגעת גם ליהודי התפוצות, לפחות לגבי הדלקת
נר נשמה.
הרבנות הראשית היתה מוכנה להיעזר בציבור בפרט חשוב, חיבור קינה, וכך כתבה לאחר
זמן: "אלה המחוננים בכישרון פונטי שחיברו שירי קינה ופזמונים (בצורת הסליחות
המקובלת), המביעים את סערת נפשה של כנסת ישראל על שואת הגולה הי"ד, ואת
אמונתה איתן באביה שבשמים ובטחונה בישועתו גם יחד, מתבקשים לשלוח ממיטב יצירותיהם,
בכיוון ההוא, למזכירות הראשית של הרבנות הראשית." אף קינה לא הגיעה לשולחנה
עם היוודע ההחלטה הנ"ל של הרבנות הראשית היו שפנו אליה בהצעות נוספות.
חבר הרבנות הראשית בתל-אביב, הרב יונה שטנצל, יוזם מפעל "המשנה
היומית",כתב לרב הרצוג והציע לו: שהרב או אחד מהציבור ילמד באותו היום את
"המשנה היומית" השייכת לאותו היום, ולאחר הלימוד תיאמר התפילה המיוחדת
לזכר הקדושים באירופה, המופיעה בלוח "משנה יומית", וקדיש דרבנן יאמר על
ידי אלו שקרוביהם נהרגו בידי הצורר. רצוי לצרף להודעה לציבור, שבאותו מעמד יתנו
כסף למוסדות התורה לזכר נשמות קרוביהם, כמו ביום הכיפורים.
הודעות נשלחו לרבני הארץ ולקהילות בעולם. מועצת רבני אמריקה הכריזה על יום י'
בטבת כ"יום זיכרון לחללי הטבח באירופה". התקבלו ידיעות שגם במרכזים יהודיים
אחרים בעולם יציינו יום זה. אך לא כולם קיבלו ידיעה על החלטה זו.
חבר מועצת העם מהמזרחי, דוד צבי פנקס, שלח אל הרבנות הראשית, מברק דחוף, בט'
בטבת (10.1.49), יום לפני הצום, בו הוא הציע להודיע ברדיו - שעל כל בתי-הספר לערוך
למחרת אזכרה לחללי הגולה ולשוחח עם התלמידים על ערך היום.
לרגל הכרזת עשרה בטבת כיום זיכרון כללי ל"קדושי הגיטאות" (!), שודרה
בקול ישראל תוכנית מיוחדת שנקראה: "מנשרים קלו ומאריות גברו". בתוכנית
זו דיבר גם רבה הראשי של תל-אביב, הרב איסר יהודה אונטרמן. בפתיחת דבריו הוא הודה,
שעד עתה עדיין לא מצא חורבן יהדות אירופה את הביטוי הנכון בצורה של אבל לאומי.
עדיין לא נשמעה הקינה המרה וזעקת השבר שתביע את מלוא עומק הטרגדיה של השואה. הוא
נתן הסבר לשתי נקודות חשובות:
א. הסיבה שרק כעת, כ-4 שנים לאחר סיום השואה, קבעה הרבנות הראשית יום אבל
לאומי לדורות היא זו – עד עתה היינו קרובים מדי למאורע הטראגי והנוראי. אי אפשר
להשקיף על תמונה גדולה אלא אם מתרחקים ממנה מעט, כך גם בהשקפת האדם על מאורעות
כבירים שבחיי הפרט. עכשיו אנו רחוקים קצת מהטרגדיה של השואה, מה עוד שגלגל
ההיסטוריה נדחף על ידי 'צור ישראל וגואלו' בכוח רב, עד שבמשך שנה אחת זכינו לקפיצת
דרך גדולה משעבוד לצמיחת הגאולה [בהקמת המדינה – ש.כ.]. רק כעת יש אפשרות להביט
מהררי ציון המשוחררת אל גיא ההריגה באירופה, ולראות את התמונה המזעזעת בשלמותה. ב.
הסיבה שיום הזיכרון נקבע דווקא ל-י' בטבת היא – ביום זה התחיל החורבן הראשון, לכן
מתאים הוא להיות יום זיכרון גם לחורבן האחרון של סוף הגלות האחרונה. ימי טבת הם ימים קצרים, לכן כל מי שחפץ להתענות ביום הזיכרון כפי שנפסק בהלכה,
יכול בקלות לעשות זאת, מה עוד שיום זה הוא ממילא יום צום. כמו כן, בקביעת תאריך זה
היתה התחשבות בעבודה שבתקופה זו של השנה רבו המשלוחים למחנות ההשמדה. המרד הקטן
בגיטו ורשה, שנשכח, היה בחנוכה, וכן י' בטבת היה ממילא יום צום לזכר החורבן ורצו
לשתף בכך את השואה בה ניתן לראות את המשך אותו חורבן, לכן לא נקבע תאריך מיוחד
מגלגלים זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב.
לפי הדיווח בעיתונות, בבתי כנסת רבים מילאו המוני אנשים אחר הוראת הרבנות
הראשית. המדור להווי דתי במשרד הדתות, בראשות ד"ר ש"ז כהנא, ארגן אסיפות
אזכרה מיוחדות במחנות העולים ובשיכונים החדשים של העולים וכן במחנות הצבא. בבתי
הספר התקיימו שיחות על הקהילות שנחרבו. "האבל היה מורגש בארץ, בתי הכנסת היו
מלאים משתתפים". גם בקהילות היהודיות בתפוצות קיבלו החלטה זו, הזדמנות להפגנת
הזדהות של בני הקהילה.? העיתונות הכללית, להוציא את "הצפה"", כמעט
והתעלמו מקיומו של יום זה, בעל משמעות כה חשובה.
הרבנות הראשית היתה הראשונה בין המוסדות הלאומיים שקבעה יום זיכרון לדורות
עבור היישוב כולו. יום זה נקרא בתחילה "יום הזיכרון לחללי הגולה",
לאחר מכן "יום חללי השואה", ובמפורש "יום השואה",
כפי שנראה בהמשך. ורק מאוחר יותר ניתן לו השם המצמצם, הידוע כיום "יום הקדיש
הכללי".
ב. הצעות חדשות והתגבשות אופי היום
בשנת תש"י (1950) שנה אחת בלבד לאחר שהתקבלה התקנה החדשה והחשובה, לא היה
כל הד. יום הצום בעשרה בטבת עבר ללא כל ייחוד. לא התפרסמה כל הודעה מטעם הרבנות
הראשית על 'יום חללי הגולה' וסדר היום, דבר זה גרם לאכזבה רבה בציבור.
בשנת תשי"א (1951) נלמד הלקח, וגם זאת רק בעקבות תלונות שהגיעו על כך
לרבנות הראשית. בד' בחשון (15.10), החליטו הרבנים הראשיים שיש להתקשר עם משרד
הדתות בדבר עשיית פרסום לדבר בעוד מועד. ואכן מזכיר הרבנות הראשית, הרב שמואל אהרן
שזורי, כתב, בט"ו בחשון (26.10), לד"ר ש"ז כהנא, שבינתיים התמנה
למנהל הכללי של משרד הדתות: "הכרזתה של הרבנות הראשית לישראל מצאה לה בזמנה,
לפני שנתים, בהדה הראשון ריזוננס חזק בכל החוגים, שמחוסר טפול מיוחד של פרסומת
מחושבת ותדירה הלך ונתנדף, עד שבשנה שעברה כבר לא היתה רשומו של יום השואה
נכר!". הוא ביקש ממנו לקחת את הטיפול בפרסום יום זה בציבור הרחב, כדי להחדירו
בכל בית ישראל. הוא הוסיף בהערה: בזמנו פורסמה קריאה לציבור לחבר קינה ליום זה, אך
לא נענינו. באנו בדברים עם הרב אברהם חן, שלדעתם היה הראוי ביותר לחברה, ועד היום
הוא לא ביצע זאת, אולי כדאי שמשרד הדתות יפנה אליו. ממכתב זה ניתן ללמוד: א.
הרבנות הראשית ראתה ביום זה את "יום השואה" של כלל הציבור ולא רק
יום קדיש כללי. ב. הודאה בכישלון בפרסומת היום. בכ"ב בחשון (2.11) השיב לו מזכיר
המחלקה לשירותים ציבוריים במשרד, א"י נבון, שהם מוכנים לעזור בארגון ובביצוע
משימה זו, אך כדי להפנות את תשומת לב הציבור הרחב לכך, יש להחליט על פעולה מרכזית
רבת רושם. לכן הם מ ציעים מספר הצעות:
א. להוציא הודעה לציבור להתאסף ביום זה לאמירת תפילה, סליחות, קריאת מגילה
מיוחדת וקדיש. ב. להדליק נר נשמה אחד בליל י' בטבת, כי ספק אם ימצאו נרות לכל היום
[מפני "הצנע" הסתפקו רק בלילה – ש. כ.]. ג. לערוך בהר ציון ב"מרתף השואה",
תפילת אזכרה כללית, בהשתתפות נציג הרבנות הראשית, הקהילות והארצות השונות, שתהווה
פתיחה ליום השואה. ד. בעת תפילה זו יש להדליק נר בצורה של מדורה שתעלה הרבה עשן,
שתזכיר לנוכחים ולכל העולם, את עשן כבשן האש [מימי אברהם אבינו ועד היום הזה]. ה.
בעת ההדלקה תיקרא מגילת השואה. ו. לשלוח מכתב דחוף לקהילות בגולה, שגם הם ישתתפו
ביום האזכרה, וידליקו נרות נשמה שיוצרו בארץ-ישראל, בפרט מ"מרתף השואה" בו
מרוכזים אפר הקדושים מ-31 קהילות. ז. לקיים ישיבה מיוחדת בנידון בהשתתפות מומחים,
כפרופ' פישל שניאורסון מאגודת 'אל דומי'. הרבנים הראשיים לא הסכימו לסעיף ד', לשאר
הסעיפים הם נטו להסכים. הם החליטו לפרסם מעתה: "שבכל בית יהודי בארץ ישראל
ידליקו נר נשמה בליל הזיכרון.
הצעות אלו נדונו בישיבת מועצת הרבנות הראשית המורחבת בי"ח בכסלו (27.11).
הרב עוזיאל התנגד בתוקף להדלקת נר בצורת מדורה שתעלה עשן, כי זה יראה כחיקוי למעשה
האפטריך היווני בכנסיית הקבר. פרופ' פ' שניאורסון דיווח, שהאגודה בה הוא חבר,
"אל דמי", דנה בדבר. בפריז התקיימה ישיבה שדנה בשאלה איך להנציח את זכר
ששת המיליונים. הוצע להקים מצבה מיוחדת ל"מעונה הבלתי נודע", פורסמה
תחרות לארכיטקטים. בתחילה הם חשבו להקימה בארץ, אך מאחר שמה שנעשה בשואה זו חרפת
התרבות כולה, הוחלט להעמידה דווקא בפריז. הוא דווקא צידד ברעיון של הדלקת הנר
הנ"ל, למרות שהזדעזע כאשר שמע על כך לראשונה. כל מה שנעשה בעבר לא היה דבר
יוצא מהכלל, זהו ניסיון ראשון במינו, שישאיר רושם מיוחד בארץ וגם בגולה. לדעתו, יש
להכריז שבכל הארץ המדורה תודלק בשעה אחידה, למשל בשעה 8.00 בערב. הרב עוזיאל טען
לעומתו, שאפשר לעשות זאת באזעקה [רמז ראשון לצפירה, ש.כ.], וחזר על התנגדותו
להדלקת המדורה. הרב הרצוג הציע לעשות אפר מקלה ולשימו על מצח הרבנים. לא התקבלו
החלטות מעשיות לגבי אופי היום. הוחלט להשאיר את י' בטבת כ"יום הזיכרון לחללי
הגולה".
למרות זאת, פרסמו הרבנים הראשיים, בכ"ז בכסלו (6.12), דברים חשובים ביותר
לקראת "יום חללי השואה":
יום העשירי בטבת נקבע על ידינו בזמנו, לשעה ולדורות, ליום השנה לקהילות
הקודש, אנשים, נשים וטף שנספו בהמוניהם באכזריות חימה בידיה הטמאות של המפלצת
הנאצית באירופה, ועשן הכבשנות, בהם עלו על המוקד, כסה עליהם ועל יום פקודתם. לאלה
מיליוני החללים, שאין סימוכין לקביעת יום מותם – קדוש יום זה לזכרם
ולעילוי נשמותיהם הזכות והטהורות, ודינו של יום זה, יום העשירי בטבת, לבניהם
ולקרוביהם כדינו של יום המיתה לאמירת קדיש, ללמוד משניות ולהדלקת נר נשמה. ולכל
יהודי באשר הוא שם, קדוש היום הזה לזכר רבבות בתי האבות והמשפחות שנשמדו כליל
ללא השאיר שריד ופליט, וגואלם הוא בית ישראל כלו, ועל כל אחד להדליק בליל זה, אור
לעשירי בטבת, נר נשמה בביתו, ומי שאין הוריו בחיים ישתתף באמירת קדיש בציבור.
ולתוכנית היום: בירושלים יעלה הקהל להר ציון לתפילת ערבית, ללימוד
משניות ולאמירת קדיש לעילוי נשמות הקדושים, שחלק מאפרם גנוז ב"מרתף
השואה" אשר בו. בתפילת שחרית – בכל בתי הכנסת תאמר לאחר הקריאה בתורה
תפילת אזכרה המיוחדת שנערכה על-ידי הרבנות הראשית בזמן השואה [בכ' בכסלו תש"ג
(29.11.42) – ש. כ.]. שעה לפני תפילת מנחה יתכנס הציבור, בארץ ובתפוצות,
לבתי הכנסת, ללימוד משניות ולאמירת מזמורי תהילים פסוק בפסוק.
יש לשים לב לפרטים הבאים: א. שם היום שונה ועתה הוא נקרא "יום חללי
השואה" – זהו יום זיכרון לאומי כללי לכל הנספים באשר הם. ב. לראשונה נזכר
במפורש עניינם של אלו שיום מותם לא היה ידוע. ג. הפנייה היא לכל יהודי, גם
ליהודי התפוצות, גם מי שקרוביו לא נספו בשואה, כי כל בית ישראל נחשבים כגואלי
הנספים, לכן כל אחד שאין הוריו בחיים, יאמר קדיש עם הציבור. ד. אין כל התייחסות
לתפילת ערבית בבתי הכנסת, אלא לטקס המתקיים בהר ציון ביוזמת משרד הדתות. ה. עדיין
לא חוברה מגילה מיוחדת ולא קינה. כמו כן לא חל שינוי בנוסח של "אל מלא
רחמים" שחיברה הרבנות הראשית בשנת תש"ג (1943)! ו. אין פירוט אילו
משניות ללמד (כמו שהוצע בשנת תש"ט) ואלו פרקי תהילים יש לומר. ז. אין קריאה
לקיים עצרות התייחדות בהשתתפות אישי ציבור והקהל הרחב באולמות ציבוריים, אלא רק
בבתי-כנסת בתפילת מנחה.
בב' בטבת (11.12), שלח ד"ר ש"ז כהנא מכתב לרבנות הראשית. בפתיחתו יש
פרט חשוב: "בהתאם להכרזת הרבנות הראשית לישראל ובהתיעצות עם ארגוני העולים
השונים, נקבע יום עשרה בטבת, ליום הזכרון לקדושי השואה". הוא הזמין אותם
להשתתף בערב עשרה בטבת בשעה 3.30 אחר הצהרים לאזכרה כללית שתתקיים ב"מרתף
השואה" בהר ציון. בעת האזכרה יועלו 31 נרות תמיד כמספר צנצנות אפר הקדושים הגנוזות
שם. פרט זה לא נזכר בתוכנית שפרסמו הרבנים הראשיים, אולי הוחלט עליו לאחר פרסומו. עיון
בעיתונות מגלה שפעילות נמרצת של משרד הדתות אכן הועילה. בתל-אביב הגיעו המוני
מתפללים לבתי הכנסת, בעיקר לבית הכנסת הגדול, רגע מרגש היה כאשר כל הקהל אמר קדיש.
בבתי כנסת רבים בארץ נלמדו משניות לעילוי נשמת הקדושים, ובבתים רבים הודלקו נרות
נשמה. עולי פולין התכנסו בבית הכנסת ביל"ו בתל-אביב. אסיפת התייחדות. אזכרות
נערכו גם במחנות הצבא. הודגש שיום השואה לא הוזכר בכנסת.
[4]
בשנת תשי"ב (1952) נמסר, שבמאות בתי כנסת ברחבי הארץ, גם בנקודות היישוב
החדשות, התקיימו אזכרות על פי התוכנית שעובדה על ידי הועדה להווי דתי במשרד הדתות
בהסכמת הרבנות הראשית. מטעם הועדה יצאו עשרות רבנים למקומות אלו, שדברו על הקהילות
שחרבו בשואה.
רק בטבת תשט"ז (12.56) התפרסמה חוברת מיוחדת בהוצאת משרד הדתות בשם: יום
הקדיש: דבר היום ותפילות לזיכרון קדושי השואה ת"ש-תש"ד ביום הקדיש הכללי
עשרה בטבת שהותקנו על-ידי רבותינו הרבנות הראשית לישראל. בעיון, בעיקר בדברי
הרבנים הראשיים, מתברר שחלו מספר שינויים בסדר התפילות: א. דברי הרבנים הראשיים שהבאנו
לעיל, צוטטו עם שינויים קלים, אך הפעם חתום הרב הראשי הספרדי, הרב יצחק נסים,
במקום הרב עוזיאל שנפטר בכ"ד באלול תשי"ג (4.9.53). ב. במקום מה שהיה
כתוב: "על כל אחד להדליק [נר נשמה] בליל זה", מעין חובה, נכתב הפעם
"ומן הראוי שכל אחד ידליק בליל זה". ג. ההוראה לומר את תפילת האזכרה
שחוברה בזמן השואה, בשנת תש"ג (1943), לא שונתה, אך בפנים החוברת הובא נוסח
אחר של "אל מלא רחמים". ד. בפרקי תהילים שיש לומר לפני תפילת מנחה, הפעם
יש פירוט, והם: טז, יז, פג. ה. בחוברת הודפסו 4 משניות המתחילות באותיות נ.ש.מ.ה.
ו. הקדיש המצוטט, ולידו תרגום בעברית, הוא קדיש הנאמר בשעת הלוויה ולא קדיש יתום
או דרבנן הידועים. ז. בפעם הראשונה יש קינה, "אלי אלי", שנכתבה עוד
בפולין בשנת תש"ח
(1948), ע"י יהודה ליב ביאלר, משרידי גטו ורשה, ומנהל המחלקה למועצות הדתיות במשרד
הדתות. יש לומר אותה בנעימה של הקינה "אלי ציון" הנאמרת בתשעה באב. ח. בסוף
החוברת מופיעה רשימת הקהילות הגדולות באירופה, על-פי הא"ב, ותאריך חורבנן.
וכן ימי הנצחה שנקבעו בעבר: עשרה בטבת – "יום הקדיש הכללי"; שבת
פרשת ויקרא – לזכר ילדי ישראל טבוחי השואה; י"א בניסן – יום מרד גטו ורשה;
כ"ז בניסן – יום השואה והמרד [שנקבע ע"י הכנסת]; כ' בסיון – יום יהדות
הונגריה; ערב שבת פרשת חוקת – לזכר בתי הכנסת שנחרבו וספרי קודש שנשרפו בשואה. ט. בסוף
החוברת צורפו "פרקי שואה" מאת הרב מרדכי הכהן מעובדי משרד הדתות? י. סדר התפילות המוצע שם הוא: בתפילת שחרית – אזכרה;
בתפילת מנחה – 3 פרקי תהילים כנ"ל, משניות כנ"ל, אזכרה, תפילת "אב
הרחמים שוכן במרומים ברחמיו העצומים וכו'", קינה "אלי אלי"
כנ"ל, "אני מאמין". גם כאן אין כל התייחסות לתפילת ערבית.
בשנים הראשונות, רבים, בעיקר ניצולי השואה, התאספו לבתי
הכנסת ביום זה, הודלקו נרות נשמה, נאמרה תפילת אזכרה וכל הציבור אמר קדיש, ולאחר
מכן נלמדו משניות לעילוי נשמות הקדושים, ולאחריהן נאמרה תפילה מיוחדת, ההתרגשות
היתה גדולה. כיום כמעט ואין רישומו ניכר. הציבור החרדי מתעלם ממנו, אם כי ערוצי
הרדיו של ציבור זה מנצלים יום זה לעיסוק בנושא השואה. הציבור הלא דתי כלל אינו
יודע על קיומו. רק הציבור הדתי-לאומי, וגם הוא רק בחלקו, מתייחס ליום זה באמירת
קדיש ואזכרה בבית הכנסת. במספר מקומות מתקיימות עצרות עם בבתי כנסת ואולמות ציבור,
אך ההשתתפות בהן אינה רבה. במשך השנים הושמעה ביקורת על הרבנות הראשית, על שהיא לא
קבעה יום אבל מיוחד, אלא הצמידה אותו ליום תענית שכבר היה קיים. עד היום לא חוברה קינה מיוחדת ליום זה, כפי שהיא רצתה בשנים הראשונות. יום זה
לא נהיה ליום זיכרון לאומי, כי 'יום השואה והגבורה' בכ"ז בניסן האפיל עליו.
אם כי חובה לציין, שהרבנות הראשית הקדימה בהחלטתה, לקבוע יום זיכרון לקדושי השואה,
יותר משנתיים לפני הכנסת, שרק ב-ו' בניסן תשי"א (1951)
החליטה על "יום השואה ומרד הגטאות".
