הרבנות הראשית והנצחת השואה
[הרב שמואל כ"ץ הוא רב ת"ת
ממ"ד 'נחלה', ממ"ד תורני לבנות הר-נוף ואולפנת חורב בירושלים, וחוקר תולדות
הרבנות הראשית]
עם סיום השואה היה ברור שיש לעשות כל מאמץ לזכור ולהנציח את זכר הקדושים שנספו
בה. להלן נבחן מה היתה תרומתה של הרבנות הראשית לעיצוב דמותם ואופיים של הזיכרון
וההנצחה. נחשוף כאן לראשונה פרטים שהיו חסויים מעיני הציבור, וזאת לאחר עיון
בארכיונים שונים ובעיתונות של אותה התקופה.
צעדי בראשית
כבר בה' בטבת תש"ה (21.12.44), עוד בטרם הסתיימה המלחמה באירופה, שלחה
הרבנות הראשית הזמנה לרבנים ואישי ציבור להשתתף בדיון ראשון על קביעת יום זיכרון
לדורות על השואה. ישיבה מיוחדת זו התקיימה בי"ז בטבת (2.1.45), השתתפו בו נציגים
מהמוסדות הלאומיים, מהמזרחי ומאגודת ישראל, המתכנסים לא קיבלו החלטה בנידון.
במקביל, בח' בטבת (24.12), שלח נשיא אגודת ישראל העולמית, הרב י"מ לוין,
מכתב אל ראב"ד העדה החרדית וחבר מועצת גדולי התורה, הרב ז"ר בנגיס, בו
הוא ביקש לקבל את חוות דעתו על הצעתו של אחד מגדולי התורה בארץ (הכוונה לאב"ד קרניקי, הרב ח"י
מישקובסקי, שעלה לארץ והיה פעיל מאד בהצלת יהודים בזמן השואה) – לקבוע יום צום לדורות, שחומרתו תהיה כחומרת תשעה באב
רק שהוא יתחיל מהבוקר. והוסיף הערה חשובה: "לא יתכן שלא לעשות התעוררות
גדולה בארץ ובתפוצות, ולא לקבוע זכר לדורות לאסון וחורבן נורא כזה!" גם
החזון איש, שנבחר בסיון תש"ד (6.44) למועצת חכמי התורה שמנתה 19 חברים, קיבל
מכתב דומה. בתשובתו (שהתפרסמה בקובץ אגרות, א', אגרת צז) הוא הביע התנגדות נמרצת
לקביעת יום שכזה, כי הסמכות לקבוע תקנה לדורות היתה רק בידי הנביאים.
בכ"ט בטבת (14.1), התקיימה התכנסות נוספת בבית הרב הראשי, הרב י"א
הרצוג, השתתפו בה 50 מחשובי הרבנים והאדמו"רים בארץ. נדונה בה גם ההצעה לקבוע
יום צום לדורות על אסון השואה, שישמש כ"יארצייט" כללי בשביל עם ישראל
בכל תפוצותיו. גם הפעם לא התקבלה כל החלטה. בט"ז בסיון (28.5) התכנסה מועצת
הרבנות הראשית המורחבת, לראשונה לאחר סיום המלחמה. הרב הרצוג מסר, שמתנהלת תעמולה
באוניברסיטה העברית להקמת 'יד לגולה'. והוסיף: על הרבנות הראשית להקים מיד ועדה
שתחל לפעול להנצחה כמסורת ישראל "...ולא, נאלץ להיגרר אחריהם או שיחתמו אותנו
לבטלנים". באותה ישיבה התקבלה החלטה חשובה - להקים בארץ 'יד לגולה'
שיהווה זיכרון קודש ליהודי אירופה שנספו בשואה..
מפעל 'יזכור'
רק ב-ו' בשבט תש"ו (8.1.46), בישיבת מועצת הרבנות הראשית, החל הדיון
בדרכים להנצחת השואה. התקבלה החלטה לאשר את הקמת המפעל להנצחת קדושי השואה, ולבחור
ועדה יישובית שתפעל להגשמתו. הוצע לקיים כנס מיוחד של רבני הארץ, ולאחריו לקיים
טקס בקבר רחל בו יודלק נר ההנצחה הראשון לזכר הקדושים. הרב הרצוג הציע לקיים את
הטקס בחודש ניסן. הוחלט לקיימו בערב ראש חודש ניסן. בי"ג בשבט (15.1), חובר
תזכיר המלמד מה הוחלט בישיבה זו על דרכי ההנצחה: א. טיפול במקומות הקדושים:
1. שמירה והשגחה על המקומות הקדושים. 2. עריכת בדק בית במקומות אלו. 3. הקמת
היכלות מעל קברי שמעון הצדיק, רבן יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא והרמב"ם. ב.
הנצחת זכר הקדושים על יד המקומות הקדושים: 1. הדלקת נר תמיד. 2. קביעת
מנורות מיוחדות לזכרם. 3. תפילה תמידית של תלמידי חכמים במקום, והם ישגיחו על
הנרות. ג. ביצור שמירת קדושת השבת. ד. חיזוק והגברת תלמודי תורה
של תינוקות של בית רבן, כך יקומו מחדש בארץ היכלי התרבות היהודית שנשמדו
בגולה. מועצת הרבנות הראשית המורחבת, בישיבתה ב-ד' באדר א' (5.2), אישרה פעילות
זו. לראשונה התקבלה ההצעה לדון בחיבור קינה מיוחדת על חורבן יהדות אירופה ולצרפה
לקינות תשעה באב.
ועדת ההנצחה הנ"ל קיימה את ישיבתה הראשונה בי"ב באדר א'
(13.2). הוחלט לפרסם שתי חוברות, אחת עממית שתבאר בקצרה להמונים את ערך המפעל,
וחוברת נוספת שתעסוק במטרתו ובערכו הנשגב של המפעל, אליה תצורף הכרזת הרבנות
הראשית וקריאות של גדולי התורה בארץ, אדמו"רים, זקני הרבנים וראשי הישיבות.
התקבלה הצעתו של הרב ש"ז כהנא, להכריז על לימוד משניות בכל יום בתוכנית
אחידה. בישיבה הבאה, שהתקיימה בי"ט באדר א' (20.2), נמסר דו"ח על פגישות
בעניין זה עם הרב צ"פ פרנק, הרב א"ז מלצר, הרב י"מ חרל"פ,
האדמו"ר מגור, הרב מפרשבורג, הרב י"ג הורוביץ, נשיא הועד הפועל העולמי
של אגודת ישראל, הרב י"מ לוין ויו"ר המרכז העולמי של המזרחי, הרב זאב
גולד. עמדת כולם היתה אוהדת למפעל, ורובם הבטיחו סיוע פעיל. הרב ש"ב אורבך מסר
דו"ח על פגישותיו בתל-אביב עם אנשי העיתונות. הועדה דנה בהכנת טפסים של פנקסי
הרשמה עבור ספרי הזיכרון, בהם יירשמו שמות הקדושים. היא קיבלה את ההצעה, שהמשמרת
הראשונה לתפילות ולימוד, תהיה בבית הכנסת 'חורבת רבי יהודה החסיד' בעיר העתיקה.
הוחלט, שטקס פתיחת המפעל, שנקרא כעת 'יזכור', יתקיים בערב ראש חודש ניסן ב'חורבת
רבי יהודה החסידי, ומשם נסיעה לקבר רחל להדלקת נר התמיד. מעיון בטופס הראשון שהוצע
לפרסום לציבור על דרכי ההנצחה, ניתן ללמוד: א. ההחלטה על ההנצחה התקבלה בישיבת
הרבנות הראשית ועל דעת גדולי הרבנים, האדמו"רים וראשי הישיבות. ב. נר נשמה
תמידי יודלק במקומות הסמוכים להר הבית, בקבר רחל ובקבר רשב"י במירון. ג. ספרי
הזיכרון יישמרו במקום מתאים בירושלים, והעתקים מהם יונחו במקומות הקדושים. כל
הרושם את קרוביו בספר הזיכרון יקבל תעודה מפורטת על כך.
בישיבה נוספת של הועדה, בכ"ז באדר א' (28.2), נמסר, שאדמו"רים
וגדולי תורה הביעו הסכמה מלאה למפעל זה, וגם עורכי העיתונים וסופרים הראו
התעניינות חמה, והבטיחו את עזרתם המלאה בפרסום כל החומר שיישלח אליהם. ואכן,
בעיתון 'הבקר' נכתב: "יבורך החוג הדתי-לאומי, שכבר ניגש לפעולה ועלינו לעזור לו.
כשם שנעזור לכל החוגים בשעתם, אשר יתחילו לפעול למען הענין הקדוש". מכאן, שהרבנות
הראשית היתה המוסד הרשמי הראשון ביישוב שהחל בפעילות מעשית.
פעילות מעשית ראשונה
בערב פסח נשלחו הזמנות לרבנים ואישי ציבור רבים להשתתף בטקס העתיד להתקיים
בקבר רחל בכ"ב בניסן, אסרו חג פסח (23.4) (למרות שאין מספידים בחודש ניסן!). בטקס
זה תוקדש ותודלק מנורת נר-נשמה תמידי. מימין טופס ההזמנה פורטו מטרות המפעל כפי
שהחליטה הרבנות הראשית, החשוב שבהן: "קביעת יום נשמה לכלל הקדושים וקיומו בכל
העולם היהודי." הכוונה המקורית היתה לקבוע יום זיכרון לדורות לכל הנספים
בשואה, גם לאלו שיום פטירתם היה ידוע, בתקווה שהוא יתקבל בכל הקהילות היהודיות
בתפוצות.
למעמד חשוב זה הגיעו אלפים בהסעות מירושלים. השתתפו בו הרבנים הראשיים, רבני
ערים, אדמו"רים, גדולי תורה, ראשי ישיבות, נציגי המוסדות הלאומיים, נציגי
המפלגות הדתיות והציונים הכליים, ראשי מועצות מקומיות, איגוד הסופרים הדתיים,
רבנים צבאיים וקצין המחוז. המעמד היה מרגש ביותר ומזעזע. את האזכרה פתח יו"ר
ועדת 'יזכור', הרב א"מ וולקובסקי, והרב י"ח סנקביץ קרא את פרק עט
בתהילים פסוק בפסוק. הרב הרצוג נשא נאום מרגש על חורבן הגולה. דממת מוות השתררה
ברחבת הקבר, שם עמדו האלפים, כאשר הרבנים וגדולי התורה הדליקו את נרות הנשמה
במנורה המיוחדת. החזן אמר תפילת 'אל מלא רחמים' מיוחדת שחוברה למעמד זה. פרקי
תהילים נבחרים הוקראו על ידי הרב ז' סורוצקין, הרב ש"י הילמן, הרב י"מ
טולידאנו והרב י"מ חרל"פ. הקהל פרץ בבכי סוער כאשר רבה האחרון של ורשה,
הרב ש"ד כהנא, אמר קדיש. מזכיר הרבנות הראשית, הרב ש"א וובר, הקריא את
מטרות המפעל. את נאום הסיום נשא הרב עוזיאל.
אזכרה נוספת התקיימה, כעבור חודש, בל"ג בעומר (19.5),
במקום קדוש נוסף, קבר רבי שמעון בר יוחאי במירון. הרב עוזיאל נשא הספד נרגש, בו
הוא פירט את המטרות של מפעל 'יזכור', והביע תקווה להקיף את כל פינות היישוב בנרות
קודש, וקביעת משמרות תמידיות ללימוד ואמירת קדיש לעילוי נשמת הקדושים. הוא הדליק
את הנר הראשון במנורת כסף שנקנתה במיוחד להנצחת הקדושים מתרומות העולים למירון.
אחריו הדליקו ראשי העדות, רבנים ועסקנים. אלפים השתתפו בטקס מרגש זה.
לאחר שני טקסים מרגשים אלו, שהיה להם הד רב בציבור הרחב, יכלה ועדת ההנצחה
לפנות אל הציבור בהצעה לרשום את יקיריהם שנספו בשואה בספרי הזיכרון שהיא עתידה
להכין. לצורך כיסוי הוצאות ההרשמה התשלום יהיה מינימאלי, חצי לא"י להרשמת כל
קדוש, מפליטי השואה וממחוסרי אמצעים לא יגבה תשלום. היא צרפה טופס בו ניתן הסבר
מפורט על מטרת מפעל 'יזכור'. מהעיון בו מתבררים מספר פרטים חשובים: א. בתקנות
שתיקנו הרבנים הראשיים וחברי הרבנות הראשית על דעת גדולי התורה בארץ, יכולים קרובי
הנספים שלא ידוע יום מותם ומקום קבורתם, לצאת ידי החובה המוטלת עליהם בשמירת זכרם.
ב. שמות הקדושים ייכתבו על גיליונות קלף על ידי סופרי סת"ם, והם יחוברו לספרי
זיכרון, שיישמרו ב'חורבת רבי יהודה החסיד' עד שיבנה היכל המיוחד לשמירתם. ג. בהיכל
זה ימצאו משמרות קבע של תלמידי חכמים שיהגו יום-יום בזכרם של הקדושים, ויעסקו
בתפילה, לימוד משניות, אמירת קדיש ובהזכרת שמות הקדושים מתוך העתקות מיוחדות של
ספרי הזיכרון. כאן לראשונה ניתן ההסבר, שספרי הזיכרון יסודם במנהג עתיק יומין
בישראל. בימי הביניים נהגו הקהילות באשכנז, לאחר שחיטות המוניות והרג רב, לרשום
בספר מיוחד את אלו שנהרגו על קידוש השם, ובימי מועד, בשעת הזכרת נשמות, היה רב
הקהילה קורא מספר זה את שמות הקדושים. הועדה צרפה שני טופסי הרשמה, אחד שיישלח
אליה חזרה, והשני יישאר למשמרת בידי המשפחה.
בכ"ו בסיון (25.6) שלחה הועדה לכל רבני המושבות בארץ, קונטרס פרוגרמתי
בדבר מפעל 'יזכור'. היא צירפה אליו מכתב, בו היא בקשה מהם להצטרף לוועד המפעל על
ידי ניהול ופיקוח על נושא זה בסביבתם כנציגי הועדה המרכזית, ובאופן דחוף להקים
במקומם סניף שינוהל על-ידי ועד מצומצם. בחודש אלול פרסמה הועדה את "תעודת
המפעל", בה היא פירטה את המטרות העומדות בפני מפעל זה והסיבות להקמתו: א.
להבטיח שזכר קדושי השואה לא ימוש מלב העם. ב. להעביר את הזעם והחרון כלפי המרצחים
לדורות הבאים. ג. לאפשר לקרובים השרידים לקיים את החובה הדתית-מסורתית המוטלת
עליהם כלפי קרוביהם הקדושים. ד. לעודד את העם.
השתתפות בהקמת 'יד ושם'
מפעל 'יזכור' לא האריך ימים. את הסיבות לכך ניתן ללמוד משני מכתבים. הראשון נשלח
על ידי נציגי הועדה, הרב מ' אוסטרובסקי וש"ש ריבלין, בט' בחשון תש"ז
(3.11.46), אל נשיא הועד הלאומי, יצחק בן-צבי, ממנו עולה, שרק כעת עומדת הועדה
להתחיל ברישום קדושי הגולה בספרי הזיכרון. הם שלחו לו חוברת על מהות מפעל 'יזכור'
ותעודתו, והציעו לו לרשום את קרוביו, ידידיו ומכריו בספר הזיכרון. הם ביקשו ממנו
לתרום למעלה מיכולתו, ובכך לאפשר לפליטים ומעפילים מחוסרי כל ולסתם מחוסרי אמצעים,
להירשם ללא תשלום, ובכך גם לממן את ההוצאות המרובות הכרוכות בהגשמת שאר המטרות של
מפעל זה. בתשובתו, מט"ז בחשון (10.11), סירב בן-צבי בתוקף לתת את ידו למפעל
של הרבנות הראשית בנימוק, שהועד הלאומי קבע בשעתו לייסד את 'יד ושם', והוא מצוי
במשא ומתן עם הקרנות הלאומיים כדי לממן זאת, מתוך תקווה שהדבר יצא אל הפועל בקרוב.
לכן, אין מקום למפעל מיוחד של הרבנות הראשית.
המכתב השני נשלח ע"י ראשי הועדה, בכ"ט בסיון (17.6), אל
הראשון-לציון, הרב ב"צ מ"ח עוזיאל, ממנו עולה שהועדה הצליחה להפיץ אלפי
טפסים לרישום שמות הקדושים בספרי הזיכרון, אך פעולה זו נפסקה בשל מחסור בתקציב.
בנוסף לכך, אסיפת הנבחרים החליטה להקים 'יד ושם לגולה', כאשר בהקמתו אמורה להשתתף
גם הרבנות הראשית. הם שאלו את הרב עוזיאל: א. האם יש טעם להמשיך בקיומו של מוסד
'יזכור'? ב. האם הרבנות הראשית תשתף פעולה עם 'יד ושם'?
למחרת, א' ראש חודש תמוז (18.6), בישיבת מועצת הרבנות הראשית המורחבת, עלה
לדיון מפעל 'יזכור' ומולו הקמת 'יד ושם'. הרב הרצוג הודה שהתוכנית של 'יזכור' לא
יצאה לפועל, למרות שרבים כבר השקיעו בה 1500 לא"י. חבר המועצה ויו"ר
ועדת 'יזכור', הרב א"מ וולקובסקי, סיכם ואמר שבמוסד 'יזכור' נעשתה פעילות
שעלתה כאלפיים לא"י, והוסיף במרירות: "והנה עתה הם ['יד ושם' –
ש. כ.] באים ומעתיקים את כל מה שהכינונו"! מזכיר הרבנות
הראשית, הרב ש"א וובר, נציגה בועדת הקמת 'יד ושם', מסר דו"ח מישיבתה
האחרונה. הרב הרצוג טען, שיש להשתתף בהקמת 'יד ושם'. הרב עוזיאל הסכים לדעתו, אך
זאת בשני תנאים: א. השבת וקודשי ישראל יישמרו בכל גבולותיה, ושהמוסד יהיה סגור
בשבת. ב. בית-הכנסת שיוקם במקום, יהיה בפיקוחה של הרבנות הראשית. רוב הדוברים
הסכימו שיש להשתתף בהקמת 'יד ושם' ולהשפיע על אופיו מבפנים, לא התקבלה החלטה
בעניין. בישיבת המועצה הבאה, בי"ב בתמוז (30.6), נמשך הדיון. רבה של
פתח-תקוה, הרב ר' כ"ץ, הביע חשש שב'יד ושם' יוקמו אנדרטאות וזה יהיה כאלילות.
רבה הספרדי של תל-אביב, הרב י"מ טולידנו, הודיע בשם עמיתו האשכנזי, הרב
א"י אונטרמן, שהם ישתתפו רק אם ההנצחה ב'יד ושם' תהיה בירושלים ובעלת אופי
דתי. הוחלט להודיע ל'יד ושם', שהרבנות הראשית תשתף פעולה רק: "אחרי התחייבות
שכל הבניינים יהיו סגורים בשבת, ולא יהיו במפעלים דברים המתנגדים לדת ולמסורת לפי
דעתה של הרבנות הראשית".
בין שתי הישיבות הנ"ל, התרחש אירוע שזעזע את הציבור
הדתי בארץ ובתפוצות. בשבת פר' קורח, ג' בתמוז (21.6), התכנסו כ-30 אלף איש לעצרת
זיכרון לשואה בקיבוץ דליה, שלוותה בהדלקת לפידים וריקודי עם. הרבנות
הראשית, בהודעה מהירה לעיתונות, מחתה נמרצות על חילול השבת ההמוני והמזעזע הזה,
שלא היה כמותו בארץ ובעולם, ועל הפגיעה בזכרם של קדושי השואה. היא קראה לכל הרבנים
וגבאי בתי הכנסת בארץ - לעכב את הקריאה בתורה בשבת פר' חוקת, ולשאת נאומי מחאה בכל
החריפות הדרושה בגנות הפגיעה האיומה בציפור נפשה של האומה. בישיבה מיוחדת של מועצת
הרבנות הראשית המורחבת, בי"ב בתמוז (30.6) [שהוזכרה לעיל], נאמרו דברים
חריפים ביותר בגנות מעשה זה. החריף מכולם היה רבה של
פתח-תקוה, הרב ר' כ"ץ, שדרש: "להכריז עליהם כעל עובדי עבודה זרה"!
כנראה שאירוע מביש זה גרם לרבנות הראשית להבין, שעליה להזדרז ולקבוע יום זיכרון
לשואה בעל אופי יהודי כנהוג מדורי דורות.
קביעת יום
זיכרון לדורות
לעיל הזכרנו, שכבר בשבט
תש"ה (1.45), החלה הרבנות הראשית לדון ברעיון לקבוע יום
צום לדורות לזכר השואה. כעבור שנה היא החלה לפעול באופן מעשי בנדון. כדי שרעיון זה
יתקבל גם בציבור החרדי, היא ניסתה לשכנע את האדמו"ר מגור, בעל 'האמרי אמת',
להסכים לכך. החזון איש, שהתנגד לכך, שלח אליו בי"ד בשבט תש"ו (16.1), את
רבה של כפר אתא (לימים רב מושב קוממיות), הרב בנימין מנדלסון, כדי שישכנע אותו
להימנע מכך. האדמו"ר מגור השיב לו: "כל ימי לא קבעתי תקנה לדורות, האם
אתקין עתה כשאני חלוש בכוחותיי?". גם הרב מבריסק, הרב י"ז סולוביצ'יק,
הביע בפני הרב מנדלסון התנגדות לרעיון זה. גם האדמו"ר מבעלז, הרב א' רוקח,
התנגד לכך, בנימוק שבקינה "מי יתן ראשי מים", שחיבר רבי קלונימוס
ב"ר יהודה, נאמר: "כי אין להוסיף מועד (על תשעה באב – ש.כ.) שבר
ותבערה!". היו בין גדולי הדור, כאדמו"ר מסדיגורה והאדמו"ר
מווז'ניץ, שסברו שניתן לתקן תקנה כזו בדורנו.
למרות התנגדותם של גדולים
אלו, בישיבת מועצת הרבנות הראשית המורחבת, בה' בניסן תש"ז
(26.3.47), עלתה הצעה לקבוע את תאריך יום שריפת גטו וורשה ליום צום לדורות. מסתבר,
שגם בתוכה היו שסברו שראוי שתאריך היום יתייחס לגטו ורשה, לא למרד שפרץ בו אלא
דווקא ליום שריפתו! בישיבה נוספת, בא' בסיון (20.5.), התקבלה החלטה עקרונית –
לקבוע יום זיכרון כללי לקדושי הגולה, ולפנות אל ההיסטוריון, מ' צ'ינוביץ, שיכין
חומר על התאריכים הבולטים בשואה, ועל פי זה לקבוע את תאריך היום ותוכנו. עלתה הצעה
לצרף זאת לצום י' בטבת. ד"ר ש"ז כהנא התנגד לכך, לדעתו יש לקבוע יום
מיוחד בשנה כי אין מערבים אבל באבל. מזכיר הרבנות הראשית, הרב ש"א וובר, פנה
אל צ'ינוביץ בט"ז בסיון (4.6), וביקש לקבל תשובה מהירה לגבי התאריכים
הנ"ל. במכתב תשובה מא' בתמוז (19.6), הציע צ'ינוביץ, שהרבנות הראשית תפנה
לנציגי הארגונים השונים יוצאי קהילות וארצות שונות, שימציאו תאריכים משמעותיים הקשורים
בשואה. בפגישה ביניהם, בי"ב בתמוז (30.6), הציע צ'ינוביץ את התאריכים הבאים:
א. פרוץ המלחמה – י"ז באלול תרצ"ט (1.9.39). ב. פרוץ המלחמה בין גרמניה
ורוסיה - כ"ז בסיון תש"א (22.6.41). ג. התחלת חיסול גטו ורשה - ח' באב
תש"ב (22.7.42). ד. תאריכים של השמדת הקהילות הגדולות כלובלין, קרקא ועוד. ה.
כ' בסיון – התאריך שקבע 'ועד ארבע הארצות' לזיכרון הפרעות בשנים ת"ח
ות"ט (1648-9).
נציגי ה'סינגוג קאונסיל אוף אמריקה' [ארגון הגג של ה . U. O
– איגוד בתי הכנסת האורתודוקסיים בארה"ב), פנו לרבנות הראשית, בה' בשבט
תש"ח (16.1.48), והתלוננו על שהיא לא השיבה להצעתם, לקבוע אזכרה לחללי השואה במוצאי
י' בטבת, ומאחר שהדרישה בארה"ב לקבוע מיד יום זיכרון אחיד היא חזקה, הם פונים
שוב ומבקשים להודיע להם את החלטתה בנידון. הרבנים הראשיים זימנו דיון מיוחד בעניין
זה. בישיבת מועצת הרבנות הראשית, בכ"ו באדר א' (7.3), התקבלה ההצעה - לקבוע
את ז' באדר ב' (18.3) ליום אזכרה לקדושי השואה. מנכ"ל הארגון הנ"ל הודיע
לרב הרצוג בי"ח באלול תש"ח (22.9), שארגונו הציע במושבו האחרון לקבוע את
י' בטבת כיום ההנצחה לחללי השואה, וכהצעה חליפית את ט' באב. במכתב תשובה מ-ז'
בתשרי תש"ט (10.10), הוא הבטיח שמועצת הרבנות הראשית תדון בכך מיד לאחר החגים.
הרב הרצוג סבר שמותר וחובה לקבוע יום צום מיוחד לדורות, אך בשל רצונו להימנע
ממחלוקת, הוא הציע להצמיד את היום, המסמל את החורבן האחרון, ליום צום הנהוג ממילא
- י' בטבת, המסמל את תחילת החורבן הראשון. ואכן, בי"ב בכסלו תש"ט
(14.12), קיבלה המועצה החלטה סופית לקבל את הצעתו. בכך הקדימה הרבנות הראשית את
הכנסת, שקבעה את 'יום השואה ומרד הגטאות' רק בו' בניסן תשי"א (12.4.51).
