קהילת וילקומיר - מירושלים לליטא

וילקומיר, הינה עיר מחוז במזרח ליטא, דרכה הצטלבו דרכי מסחר חשובות: מוורשה לסנט-פטרבורג ומוילנה לריגה ולטאלין.
הנהר העובר דרכה שימש גם הוא להובלת סחורות, לכן העיר נהפכה מהר מאוד למרכז מסחרי חשוב. מטבע הדברים, הגיעו לוילקומיר יהודים רבים שעסקו גם כן במסחר.
מקור השם בא מהנהר העובר בסמוך לעיר וילקומירג`, מקובל לחשוב שהשם מקורו משני מילים vilkas = זאב, merge = עלמה. לפי אגדה מקומית ילדה ניצלה ממי הנהר ע``י זאבים. השם הרשמי שניתן לעיר הוא יוקמרג` (Ukmergė ), צמד המלים וילקומיר ויוקמרג` אומץ ע``י קבוצת הכדורגל המקומית (Vilkmergė Ukmergė) וגם ע``י חברת בירה פופולרית.
וילקומיר התפרסמה גם בתקופת שלטונו של נשיא חרושצ`וב נשיא רוסיה, כעיר בה הציבו בסיסי טילים גרעיניים ביער הסמוך, כיום המתקן נהרס.
וילקומיר היא עיר מולדתו של נשיאה הראשון של ליטא העצמאית, סמטונה, וכמקום הולדתו של חיים פרנקל, הבעלים של מפעלי העורות בשאוולי.
תושבי העיר מסבירים פנים, סובלניים ושאפתנים. בוילקומיר נערכים מדי שנה פסטיבלים לתיאטרון ולכלי הקשה.
בוילקומיר כ- 27500 תושבים (2010).
יהודים החלו להתיישב בוילקומיר, ככל הנראה, בתחילת המאה ה-17, סימוכין לכך ניתן לקבל מפנקסי החברה קדישא.
היהודים הראשונים עסקו במסחר של בתבואה ובפשתן וביצואן למדינות שכנות. עם התפתחות העיר, היהודים גוונו את עיסוקיהם: יהודים היו בעלי טחנות קמח, תעשיית כלי החרס הייתה כמעט מונופול יהודי וכך גם המסחר בטכסטיל ובחומרי בנין.
לפני מלחמת העולם הראשונה אנו מוצאים בוילקומיר ובסביבתה למעלה מ-900 חקלאים יהודים. יהודים התפרנסו בוילקומיר, כמו בערים אחרות, גם ממלאכות שונות: נפחים, פחחים, חייטים, סנדלרים ושענים. מקצת מהיהודים התעסקו גם במלאכות שאפיינו את השכבה הענייה: בעלי עגלות,שואבי מים ובעלי אכסניות.
בביקורו של משה מונטיפיורי בשנת 1846 בוילקומיר הוא מציין שמצא בקרב היהודים בעיר עוני רב. לדבריו, כרבע מהיהודים הם חסרי כל ורעבים.
במאה ה-19 סבלו יהודי וילקומיר, מהפולנים ששלטו בליטא, בשנת 1831 הם רצו לתלות את רב העיר וקבוצת נכבדים. רק אחרי מאמצים רבים ושתדלניות, הצליחו רובם להינצל, חוץ מרב העיר ר` יצחק. גם הרוסים ששלטו אחר כך, לא טמנו ידיהם בצלחת וגזרו על היהודים גזרות רבות בעיקר בתחום הלבוש המיוחד של היהודים.
בוילקומיר פעלו שלשה סוגי מערכות חינוך: ה``חדרים``, בית הספר העברי (נוסד ב-1868) ותלמודי תורה (הבניין שלו נבנה בשנת 1884). בכל סוגי מוסדות החינוך לימדו, כמובן, לימודי קודש, אבל גם מקצועות כלליים ואת השפה הרוסית. הקהילה דאגה לספק ארוחות, ביגוד והנעלה לתלמידים הנזקקים.
אותות ההשכלה גם כן נראו בוילקומיר. תושב העיר, מ``ל לילינבלום (1910-1843 ) פרסם מאמר ב``המליץ`` על הצורך ברכישת השכלה והתאמת הדת לזמנים החדשים. למרות שבעקבות המאמר נאלץ לילנבלום לנטוש את העיר ולעבור לאודסה, חלחל רעיון ההשכלה בין יהודי העיר. חלק מהנוער שבעיר החל בלימודי השפה הרוסית ולימודים כלליים אחרים. היו כאלו שנרשמו גם לגמנסיה הרוסית בעיר.
בוילקומיר הוקמה ספריה גדולה לספרות באידיש. להקות דרמה, תזמורת ומקהלה פעלו בעיר, פעולות התרבות קיבלו תנופה במיוחד בתקופת השלטון הגרמני.
וילקומיר שימשה במשך שנים רבות כמרכז תורני בליטא. משרת רב העיר נחשבה כאחת החשובות בליטא. כבר בשנת 1860 פעלו בעיר 20 בתי כנסת ובתי תפילה, ביניהם בית הכנסת הגדול העתיק שנוסד בשנת 1851.
הישיבה הגדולה שפעלה בעיר, בתי המדרש ובתי הכנסת היו מלאים המוני יהודים. וילקומיר העמידה מאות תלמידי חכמים שהיו פזורים בכל עיירות ליטא ומחוץ לגבולותיה. יהודי וילקומיר היו ידועים כחרדים – קנאים שנלחמו כנגד ההשכלה והציונות.
בין הרבנים החשובים שכהנו בוילקומיר: ר` רפאל הכהן ( 1762-1747 ) שהיה ידוע מהלוחמים הנמרצים נגד ההשכלה, ר` יהודה לייב זליקנד (נפטר ב-1858), ר` אהרן הלוי (ר` אהרלה) (נפטר ב-1859) היה ידוע כלוחם נמרץ כנגד ה``חסידים``, ר` בנימין רבינוביץ` (1870-1861) נלחם במשכילים ובמיוחד בלילינבלום, ר` שאול פדווה (1910-1884) ועוד`.
אגודת ``חובבי ציון`` נוסדה בוילקומיר בשנת 1887, למרות התנגדות החרדים שבעיר. האגודה עסקה בגיוס כספים למען יישוב ארץ ישראל. מוילקומיר עלו לארץ ישראל כמה עשרות יהודים בתחילת המאה ה-19, לפני עלייתם המאורגנת של תלמידי הגר``א (1818-1808).
שמואל שמעון בלום שנולד בוילקומיר בשנת 1860, היה ציר בקונגרס הציוני השני (1898), הוא תרם כספים להקמת בניין ``אהל שם`` בתל אביב.
ה``בונד`` היה פעיל מאוד בוילקומיר, בעיר נולדו חלק ממנהיגיו: בארון, בורשטיין, לויט, מוטניק וניימאנסקי.
יהודי וילקומיר קיבלו בשנת 1919 את השלטון הליטאי העצמאי ברצון. השלטון החזיר להם באותה מטבע, הוא הכריז על שוויון זכויות ליהודים ושיפור מצבם. הימים היו ימי הצהרת בלפור. באסיפת עם לכבוד האירוע, נורו מספר יריות וצעיר יהודי נהרג. נוצרה מאומה גדולה ופורעים ליטאים הכו ופצעו עשרות יהודים. לאחר התערבות המשטרה, נעצרו מאות יהודים והובלו לבתי הכלא. רק לאחר התערבות עסקנים יהודים, שוחררו העצורים ומפקד המשטרה הודח.
מתן שוויון זכויות ליהודים הביא פריחה גדולה בקהילה היהודית, אליה חזרו כל הגולים ממזרח. היהודים בחרו, על פי חוק האוטונומיה, וועד קהילה בן 25 חברים, מורכב מנציגי כל התנועות שפעלו בוילקומיר.
עם כיבוש וילנה ע``י פולין בשנת 1920, הגיעו לוילקומיר מאות פליטים יהודים שהתקבלו בזרועות פתוחות. יהודי וילקומיר, בשיתוף הג`וינט, עזרו לפליטים להיקלט בקהילה היהודית בעיר. באותה תקופה הגיע מספר היהודים בעיר לכ- 50% מכלל האוכלוסייה, עובדה שהתבטאה בבחירות למועצת העיריה שהתקיימו בשנת 1921, בה נבחרו 17 יהודים מתוך 35 חברי מועצה. היהודי בן ציון גולדברג נבחר לראש העיר ובבחירות בשנת 1926 לסגן ראש העיר.
בתחום החינוך והתרבות נפתחו מוסדות חינוך גם על ידי האידשאיים (הבונד) וגם על ידי הציונים.
שני בתי ספר עבריים נפתחו – ``תרבות`` ו``יבנה``. מחוסר מקום נפתחו שני בתי הספר בבניין הקהילה. בבניין נפרד פעל תלמוד תורה שנבנה על ידי חיים פרנקל, בעל בית החרושת לעורות בשאוולי.
בשנת 1925 נפתחה גימנסיה באידיש בוילקומיר, בשנים 1927/8 הגיע מספר התלמידים בגמנסיה ל-250. (היה זה בית הספר היחידי מסוגו בערי השדה). בית הספר היה הושפע מאנשי ה``פאלקספרטי`` (מפלגת התרבות), שהיו ברובם קומוניסטים, הם דרשו ביטול כל תוכן לאומי ועברי בתוכנית הלימודים, מה שגרם להפחתת מספר התלמידים בבית הספר. חלקם עבר לגימנסיה עברית ``אור`` שנפתחה בעיר בשנת 1922 במתכונת הגימנסיות שנפתחו באותה תקופה בליטא. שתי הגימנסיות פעלו בוילקומיר עד לאיחודם תחת הנהלה משותפת בשנת 1932/3.
בשנת 1924 נפתחה מחדש הספרייה של ``אגודת חובבי הקריאה בוילקומיר``, בספרייה היו אלפי ספרים בשפות: עברית, אידיש, רוסית, ליטאית, פולנית וגרמנית.
במסגרת פעולות התרבות בעיר הגיעו, מדי פעם, להקות תיאטרון יהודיות.
בין שתי המלחמות פעלו בוילקומיר 12 בתי כנסת ובתי תפילה, מלבד מנינים רבים שהתכנסו במקומות שונים. חלק מבתי הכנסת היו שייכים לבעלי מלאכות שונים: חייטים, זגגים וכו`. בוילקומיר פעל גם שטיבל של חסידי חב``ד. ידוע גם על בית התפילה של קורח (קורח`ס קלויז), הוא הוקם ביוזמת בעלי בתים שפרשו מבתי כנסת בעיר על רקע מחלוקות.
בוילקומיר נפתחה ישיבה שיצאו לה מוניטין בכל הסביבה. בראש הישיבה עמדו רבנים בעלי שם והשפעה בכל ליטא: ר` אליהוא קרקמן, ר` אריה לייב רובין, ר` אלתר ברוידא, ר` יוסף זוסמנוביץ` (הירושלמי) ור` יעקב רזניק.
לאחר שפולין נכבשה ע``י הגרמנים ובלרוס ע``י הסובייטים, זרמו לוילקומיר פליטים רבים וביניהם גם: תלמידי ישיבת``בית יוסף`` מפינסק וחברי קיבוץ ההכשרה ``במנהרה`` של השומר הצעיר מפולין שהצליחו אח``כ לברוח לברית המועצות.
בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בשנת 1939 סופחה ליטא לברית המועצות. עם כניסתם של הסובייטים לוילקומיר. הולאמו בתי החרושת ורוב החנויות הגדולות, שהיו ברובם בבעלות יהודית, כתוצאה מכך ירדה רמת החיים של היהודים. כל המפלגות ותנועות הנוער פורקו ונאסרה פעולתם. גם בתי הספר היהודיים נסגרו, חלקם נהפכו לבתי ספר סובייטים.
הספריה הגדולה שהייתה בוילקומיר הועברה לבעלות הממשלתית.
ב-22 ביוני 1941 פלשו הגרמנים לליטא וב-26 ביוני כבש הצבא הגרמני את וילקומיר. היהודים הרבים שהיו בעיר ניסו לברוח מזרחה, אבל רובם לא הצליחו ונאלצו לחזור לעיר. מיד עם כניסתם של הגרמנים נרצחו מספר יהודים ורכושם נבזז.
הפעולה הראשונה של הגרמנים בעיר הייתה לאסור את כל נכבדי הקהילה, כ-20 במספר. לאחר שעונו הם הובלו ב-4 ביולי 1941 (ט` בתמוז) ליער פיבוניה הסמוך לעיר (כ-4 ק``מ) ונרצחו שם.
בתחילת אוגוסט 1941 רוכזו כל היהודים תוך 12 שעות בגטו שהוקם בשתי סימטאות , בשכונת עוני, מעבר לנהר. מדי יום נלקחו מהגטו גברים לעבודות שונות, כולל חפירת בורות ביער פיבוניה. קבוצות של צעירים וצעירות נלקחו מדי פעם ליער ונרצחו בבורות.
בימים 18-5 בספטמבר 1941 נערכה האקציה הגדולה של יהודי וילקומיר והסביבה. כל היהודים שנלקחו באקציה הובלו ליער ונרצחו. בגטו נשארו רק קשישים, חולים, נשים וילדים שהוצאו מבתיהם ב-26 בספטמבר (ה` בתשרי תש``ב), סודרו בשורות והובלו ליער פיבוניה, שם נרצחו בבורות שנחפרו קודם לכן.
בקברי האחים שנחשפו ביער פיבוניה אחרי המלחמה, התגלו 6354 גופות. בשנת 1950 הקימו יהודים פעילים ששרדו את השואה, לוח זיכרון ביער עליו נכתב בליטאית, רוסית ואידיש: ``למען האזרחים הסובייטים שנספו בידי הפשיסטים, אוקמרג`, אוגוסט-אוקטובר 1941``.

קהילות