קהילת ינובה - מירושלים לליטא

ינובה נמצאת על שתי גדותיו של נהר ויליה (בליטאית נריס Neris), במרחק 30 ק``מ מצפון מזרח לעיר המחוז קובנה.
ינובה העיר התשיעית בגודלה בליטא.
העיר נמצאת במרכז ליטא, מסילות הברזל והכבישים שעוברים דרכה מחברים אותה כמעט לכל מקום בליטא ובארצות השכנות.
ינובה מוקפת גבעות, יערות ושדות מוריקים – בקיצור נוף יפה שמשך אליו עשרות אלפי תושבים.
העיירה שימשה מרכז לאוכלוסיות הכפריות שמסביב: פולנים, ליטאים, בעלי אחוזות, איכרים ורוסים שנעקרו מאדמתם. ינובה הייתה עיר מבוססת היטב מבחינה כלכלית ודמוגרפית, שלא כמרבית עיירות ליטא.
שתי ינובות היו: אחת של גויים ואחת של יהודים. ינובה של הגויים הייתה עיר חסרת פרצוף, ספק ליטאים, ספק פולנים עם רוסים מעבר לגבעה מהדת ה``סטארווארית``. הניסיונות לתת לינובה פרצוף ליטאי – לאומי בימי ליטא העצמאית שבין שתי המלחמות, לא הצליחו. היו שכינו את תושבי ינובה `בורלאקים`.
לעומת זאת, באווירה המיוחדת של העיר, התפתח טיפוס מיוחד של יהודי: בריא, בעל שרירים, שאכל את לחמו בזיעת אפו.
הקשרים בין האוכלוסייה היהודית, הליטאית והפולנית, היו בדרך כלל, די טובים.
יישוב יהודי בינובה החל רק במחצית השנייה של המאה ה-18.
בכפר סקרוליאי, ממנו התפתחה ינובה, היו בשנת 1775 כ-300 יהודים שהשתכרו בעיקר ממלאכות שונות (נפחים, מסגרים,דייגים, משיטי דוברות וחנוונים).
בשרפה הגדולה שהייתה בינובה בשנת 1891, נשרפו הרבה חנויות של היהודים יחד עם הסחורה שהייתה בהם. גם בית הכנסת של החסידים ובית המרחץ נשרפו.
חיסול היערות מסביב לעיר והפעלת מסילת הברזל בסמוך, כל אלו הביאו להתדרדרות במצבם הכלכלי של היהודים, בעיקר בעלי המלאכה. מזכרונות שנכתבו מסוף המאה ה-19, עולה כי הרבה עניים היו בינובה והיה צורך להקים עבורם `בית תמחוי` שמומן על ידי עשירי העיר.
החל מתחילת המאה ה-20 השתפר מצב היהודים בעיר. המסחר בעצים, שהיה ברובו בידי היהודים, התפתח בינובה והיא הפכה למרכז לייצור רהיטים ששמו יצא למרחקים.
באותו זמן פעלה בעיר קופת ``הלוואה וחסכון`` שעזרה ליהודים רבים לצאת ממצוקות כלכליות. על פי הרישומים שנמצאו היו 519 חברים בקופה בשנת 1911.
רוב ילדי היהודים למדו ב`חדרים`. בשנת 1882 נפתח בעיר תלמוד תורה ``מודרני``. חלק מבנות העיר למדו בבתי ספר רוסיים.
הקהילה היהודית של ינובה עסקה במפעלי חסד רבים. הידועים שביניהם היו חברת `חיי אדם` שמטרתה הייתה מימון לומדי תורה וחברת `ביקור חולים` שסיפקה מזון ותרופות לחולים עניים.
בינובה הייתה פעילות ציונית ענפה. בתחילת המאה ה-18 עלה ר` אברהם ינובר לארץ ישראל והפך שם לאחד מהמנהיגים. בשנת 1912 עלה מינובה לארץ ישראל אברהם מרדכי רוזנסון (רזיאל), הוא עבד כמורה בבית הספר תחכימוני בתל אביב, היה אביהם של דוד רזיאל, מפקד האצ``ל, ואסתר נאור (רזיאל) ששימשה כחברת כנסת במפלגת חרות.
בינובה פעל סניף של ה`בונד`, הסניף היה מאורגן היטב וקשור לסניף של קובנה.
הקמת מדינת ליטא העצמאית (1918) והצהרת השלטונות על מתן זכויות אזרחיות ולאומיות, הביא את היהודים בינובה ליציבות. יהודים רבים חזרו לעיר מרוסיה והקהילה היהודית התחזקה. אחוז היהודים הגיע לכ-65 (בסוף המאה ה-19 הגיע אחוז היהודים בינובה לכ-80). גם במועצת העיר הייתה ליהודים השפעה גדולה ובשנת 1924 נבחר ראש עיר יהודי (חיים לוין).
היהודים מילאו תפקיד נכבד גם בחיי הכלכלה של ינובה, הם עסקו בעיקר במסחר, במלאכה ובתעשייה קלה. בעיר פעל בנק עממי יהודי (פאלקסבאנק) והיו בו קרוב ל-600 חברים (בשנת 1930).
בינובה התגבש טיפוס מיוחד של יהודי, איש עבודה, גברתן, בעל שרירים. בשעת הצורך, ידע גם להגיב בכוח נגד בריונים שניסו לפגוע ביהודים.
שלושה בתי ספר יהודים פעלו בעיר: `תרבות, `יבנה` ובית הספר האידשאי, למדו בהם כאלף תלמידים. חלק מבוגרי בתי הספר המשיכו במסגרות יהודיות בקובנה.
רבים מיהודי ינובה השתייכו למחנה הציוני. בעיר פעלו רוב המפלגות ותנועות הנוער הציוניות. בין השאר פעלה בעיר קבוצת חלוצים שחלקם עלו לארץ ישראל והיו בין מייסדי גבעת ברנר.
שבעה בתי כנסת ובתי תפילה היו בינובה, מלבד מניינים קטנים (שטיבלך) של בעלי מלאכה שונים.
בין שתי המלחמות שימשו ברבנות בינובה הרב חיים יצחק סילמן (1918-1930) והרב נחום ברוך גינזבורג (1930-1941) שניספה בשואה.
הרבה מוסדות סעד התקיימו בינובה, כולל בית חולים יהודי.
בתחילת מלחמת העולם השנייה, לאחר כיבוש פולין ע``י גרמניה(1939), הגיע לליטא זרם גדול של פליטים יהודים מפולין. ישיבת קלצק על כל תלמידיה ורבניה הגיעו לינובה וזכו בהכנסת אורחים לבבית.
עם סיפוח ליטא לברית המועצות(1940), נסגרו כל המוסדות היהודיים והולאמו כל בתי החרושת, שחלקם היו בידי יהודים. עשרות יהודים הוגלו לסיביר, ביניהם עסקנים רבים.
ב- 22 ביוני 1941 פלשו הגרמנים לליטא, באותו יום רצח סנדלר ליטאי את סגן ראש העיר היהודי. הקרבות שהתנהלו בין הצבא הרוסי והצבא הגרמני סמוך לעיר, גרמו להפגזות כבדות על העיר, כמעט כל בתי העיר נהרסו ונשרפו. בשריפה אחת נהרגו 70 יהודים שהסתתרו במרתף אחד הבתים שנשרף.
הגרמנים כבשו את ינובה ב-26 ביוני 1941 ובאותו יום רוכזו היהודים בכיכר השוק. בעת ריכוז היהודים בככר השוק בזזה משטרת העזר הליטאית את בתיהם.התוכנית הייתה לרצוח את כל היהודים, אלא שבאותו זמן נפלה פצצה בבנין הקולנוע הסמוך, קמה בעלה גדולה וכך הם ניצלו.
במשך חודש ימים הועסקו היהודים בעיר בעבודות שונות. ב-15 באוגוסט הובלו כל הגברים מינובה והסביבה לקסרקטינים (צריפי הצבא), שם שהו 6 או 7 ימים ואחר כך הובלו לחורשת ג`ראלקה ונרצחו שם.
עם פינוי הקסרקטינים הובלו הנשים והילדים לשם. למחרת בבוקר, ב-23 באוגוסט 1941, הוציאו את כולם והודיעו להם שמובילים אותם לגטו, אל הגברים. למעשה, הובילו אותם לחורשת ג`ראלקה ושם רצחו את כולם.
היהודים שנשארו בינובה ובסביבה רוכזו. ב-22 באוקטובר 1941 העבירו 208 יהודים לגטו קובנה, שם הם נרצחו באקציה הגדולה שהתקיימה ב-28 באוקטובר.
על פי מקורות סובייטים נרצחו ביער ג`ראלקה 2108 גברים, נשים וילדים (מתוך כ-2800 יהודים שהיו בינובה לפני המלחמה). ליד בורות הרצח ביער ג`ראלקה הוקמה אנדרטה לזכר הנרצחים.
כיום אין יהודים רשומים בינובה.

ספר ינובה להנצחת זכרם של יהודי העיירה שנחרבה בשואה
שמעון נוי
ארגון יוצאי ינובה בישראל, 1972 - 464 עמודים

קהילות