אושמיאנה או אושמענע Oszmiana) )נוסדה במאה העשירית. הבתים הראשונים נבנו על שפת הנהר אושנינקיה, במקום שנמצא היום הכפר פרנצישקני (אושמאינה הישנה). בתעודה היסטורית משנת 1040 כבר נזכר שמה של אושמיאנה. מוצא השם הוא ליטאי ופירושו חוד. עיר נפה במחוז וילנה, כ-50 ק"מ מזרחית לווילנה. כיום נמצאת בבלארוס. ב-1384 הותקפה על ידי הצלבנים ובתיה הועלו באש, כל התושבים ברחו מהמקום . בשנת 1432 היה האזור שדה קרב. בקרבות האכזריים שנערכו על אושמאינה נפלו 10000 חללים.במאה ה-15 נבנתה מחדש וקיבלה זכויות עיר, כאות ניצחון בנה המלך יאגללו את הכנסיה הקתולית הראשונה (1434). הכנסיה נבנתה ליד מה שנקרא היום ככר השוק, סביבה התפתחה העיירה. מהככר הסתעפו 4 רחובות שקיימים עד היום: ז'ופרני, וילנה, אולשני, וברארוני.
התפתחות נוספת של העיירה הייתה בשנת 1537, כאשר ניתן צו מלכותי בורשה הקובע את החובות (מיסים) והזכויות של תושבי אושמיאינה. בשנת 1792 נקבעה העיירה כמקום חופשי מעול המיסים החיצוניים והם שולמו רק לעיריה המקומית. ב-1795, עם פירוקה של פולין, סופחה לרוסיה. הרוסים דאגו לפיתוח העיירה, הם הקימו בככר העיר כנסיה פרובסלבית (צ'ערקעוו) ונפתח בית ספר רוסי ראשון. אושמיאנה נקבעה כעיר מחוז (עד וולוז'ין).בשנת 1880 גרו במחוז אושמיאנה 162.285 נפשות, ביניהם 11,131 יהודים. (בשנת 1847 היו באושמיאנה 1460 יהודים, ובשנת 1897 היו 3803 יהודים (מתוך 7214)
בין השנים 1918-1915 הייתה תחת השלטון הגרמני.(הגרמנים נכנסו לעיירה בסוכות 1915), אחרי המלחמה עבר השלטון מיד ליד עד שבאוקטובר 1920 נכבשה על ידי פולין והסיפוח אושר על ידי חבר הלאומים ב-1922.
בספטמבר 1939 כבשה ברית המועצות את אושמיאנה עפ"י הסכם רובנטרופ-מולוטוב, היא הנהיגה בה שלטון קומניסטי, עד לפלישת הגרמנים ב- 26.6.1941.
ביולי 1944 שוחררה אושמאינה שוב על ידי הצבא הסובייטי. העיר הייתה תחת שלטון סובייטי עד 1991, כאשר בלארוס נהפכה להיות עצמאית.
יהודי אושמיאנה נזכרים בתיעוד בשנת 1765, על פיו שילמו מס גולגולת 376 איש. בסוף המאה ה-18 רובם התפרנסו מסחר בעץ ומעסקי חכירות. מספרם גדל בהדרגה והם פנו גם לעיסוקים אחרים כמו רוכלות ומסחר זעיר, חייטות וסנדלרות ומקצועות אחרים, הובלת מטענים וכיוצא בזה. השוק השבועי והירידים השנתיים היוו מוקד לפעילות הכלכלית לאנשי המקום.
ב-1882 נוספו לעיירה יהודים רבים עקב הגירושים מהכפרים ברוסיה והם היוו יותר ממחצית מהאוכלוסייה. היקף עיסוקיהם התרחב ואף כלל סחר עם ארצות חוץ. במאה ה-20 הם הקימו מפעלי ייצור ראשוני – לטרפנטין, בורסקאות ופחמים.
היחסים בין היהודים לאיכרי הסביבה היו בדרך כלל תקינים,להוציא אירועים ספורדיים של מהומות ותקיפות.
במחצית השנייה של המאה ה-18 נזכרת באושמיאנה קהילה יהודית והוקם בית כנסת. במאה ה-19 הוקם בית כנסת שני וצרו נוסדו 3 בתי מדרש. עוד היו בעיירה בתי מדרש של בעלי מקצועות שונים, חייטים, בורסקאים, סנדלרים, "חברת לומדי גמרא" ,"חברת משנה ברורה" ובית המדרש הקטן, ו"שטיבלעך" של חסידים.בית המדרש הגדול נבנה ב- 1902 , הוא נקרא גם "קאלטעשול".בכניסה לבית המדרש הגדול, מצד ימין היה בית המדרש הקטן ומצד שמאל – הקלויז של הבורסקאים.
לבית הכנסת הגדול ירדו במדרגות: ממעמקים קראתיך ה'.
בכניסה מימין היה הקלויז של "חברת לומדי גמרא" ומשמאל – "חברת משנה ברורה".
בשנת 1883 כיהן באושמיאנה הרב ר' מאיר מיכל כהנא זצ"ל. שהיה נצר למשפחה מיוחסת מאד שמנתה דורות רבים של רבנים ותלמידי חכמים מפורסמים, ביניהם ר' שבתי כהן בעל הש"ך (שפתי כהן) שהיה מגדולי ההוראה, מפרשי השולחן ערוך, ומגדולי הפוסקים במאה ה 17.
בשנת 1891 נתקבל כרב באושמיאנה הרב ר' מרדכי רוזנבלט (ר' מרדכי'לה) מקרליץ זצ"ל
ר' מרדכי'לה התפרסם כצדיק ועושה נפלאות. הוא היה עניו מצניע לכת ובורח מכבוד.
בשנת 1906 נתמנה לרב בקהילת אושמיאנה הרב ר' יהודה ליב פיין זצ"ל.
הרב יהודה ליב פין היה מפורסם כנואם בחסד עליון. בכל מקרה או מאורע חשוב בחיי היהודים באזור מצאו לנכון להזמין את הרב מאושמיאנה.
בכנס של "אגודת ישראל" שהתקיים בוינה בשנת 1928 נבחר הרב פין כסגן נשיא אגודת הרבנים בפוליןהרב ר' גרשון משה גלבורד הגיע לאושמיאנה בשנת 1921 שבע סבל וייסורים
לאחר מותו של הרב גלבורד ז"ל, בגיל צעיר, – עלה על כסא הרבנות באושמיאנה
הרב ר' מנשה חיים שמואלזון ז"ל. הוא חיבר מספר ספרי קודש, אשר במלחמת העולם השניה נלקחו בין אלפי ספרים אחרים לגרמניה. אחרי המלחמה הועברו הספרים לארצות הברית ושם הם נמצאים כיום.
הרב ר' מנשה – חיים שמואלזון נפטר בשנת 1936 באושמיאנה וקבור בבית הקברות היהודי הישן.
הרב ר' הלר הי"ד הרב האחרון שכיהן באושמיאנה . נירצח עם כ 1200 יהודים ע"י הנאצים ועוזריהם ב ב' באב תש"א בשנת 1941. כשלושה ק"מ מחוץ לעיר במקום שנקרא ברטל. בעיירה פעלו מוסדות יהודיים לעזרה כמו "ביקור חולים", לינת צדק" וקופת גמ"ח וב-1900 הוקמה אגודת מכבי אש. שלוש שנים יותר מאוחר פרצה שריפה שכילתה בתים רבים ובמקומם הוקמו עם הזמן בתי לבנים.
בשנות ה-80 של המאה ה-19 נוסדה אגודת "חובבי ציון" ואחרי הקונגרס הציוני הראשון (1897) הצטרפו רבים לתנועה הציונית. בראשית המאה ה-20 החל גם לפעול הבונד.
החינוך היהודי התבסס באופן מסורתי על חדרים של מלמדים.
ילדי עניים למדו חינם בתלמוד תורה של הקהילה. מקצת מבוגרי החדרים המשיכו לימודיהם בישיבה קטנה שפעלה ליד בית המדרש הגדול. בשנות ה-90 הוקמה ספרייה.
ב-1914, ערב המלחמה, הוקם "חדר מתוקן", בו למדו בנוסף ללימודי קודש גם עברית ומקצועות כלליים. למדו שם במתכונת של שיעורים בני 50 דקות, מייסד החדר המתוקן היה קלמן שפעל בנושא זה עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.
בית הספר "תרבות התחיל ב"חדר המתוקן", המשיך בביה"ס העברי שנפתח , תחת השלטון הגרמני (1915-1918), והמשיך כבית ספר "תרבות" במבנה שהיה קודם תלמוד תורה.בניהולו של המורה אהרון דוד חדש.
בשנים האחרונות היו לו מתחרים רצניים: ביה"ס האידשאי, ביה"ס יבנה (אגו"י ולא המזרחי), ומתחרה נוסף היה ביה"ס העממי הפולני.
מלחמת העולם הראשונה הרסה את התשתית הכלכלית של העיירה. היהודים נותרו ללא מקורות מחיה ונסתייעו באופן משמעותי בקרובים ומוסדות מחוץ לארץ - בג'וינט, חברת "יעקאפא" ו"אורט". נוסד גם "בנק עממי" וחודשה הפעילות של קופת ה-גמ"ח. המסחר הזעיר והמלאכה נותרו עיקר פרנסתם. על אף שהיהודים היוו למעלה ממחצית האוכלוסייה נפקד מקומם במוסדות הציבור, פרט לכמה חברים במועצת העיר (ואילו כהונת ראש העיר הייתה סגורה בפניהם מכוח החוק). היהודים הקימו כמה עשרות משקים חקלאיים.
השפעת הדת בחיי הקהילה נשמרה ופעלו שבעה בתי מדרש ו"קלויזים". חלה התעוררות פוליטית יהודית וציונית. ב-1922 נוסדו בעיירה "החלוץ" וקיבוץ ההכשרה שלו "ארזיה" ושנה לאחר מכן "החלוץ הצעיר". בהמשך הוקמו סניפים של "הציונים הכלליים", "השומר הצעיר", "החלוץ המזרחי" ו"בית"ר" ו"הליגה של ארץ ישראל העובדת" הייתה הארגון החזק במקום. לצד הציונים פעלו "אגודת ישראל" האורתודוקסית והבונד.
דגש הושם על הפעילות התרבותית וטיפוח החינוך היהודי. הוקם בית ספר יהודי ממלכתי, אך רוב היהודים העדיפו את בתי הספר היהודיים, שהלימוד בהם היה כרוך בתשלום. החשוב ביניהם היה בית הספר העברי "תרבות" (המשכו של "החדר המתוקן"), שהיווה מרכז של הפעילות הציונית. מלבד ופעלו בית ספר עברי דתי "יבנה" ובית ספר יידישאי מרשת ציש"א, בו התקיימו פעולות תרבות וחברה של ציבור שוחרי היידיש. ב-1929 למדו ב"תרבות" 190 תלמידים וב-ציש"א 60. ליד בתי הספר האלה התקיימו ספריות וגם פעלה ספרייה גדולה של הקהילה.
ב-18 בספטמבר 1939 נכנס לאושמיאנה הצבא האדום והונהג המשטר הסובייטי. עסקים פרטיים הולאמו ובעלי מלאכה עברו לקואופרטיבים על פי מקצועותיהם. צעירים רבים שולבו במשרות הממשל. נסגרו בתי הספר ובמקומם הוקם בית ספר לכלל ילדי העיירה, על פי תוכנית הלימודים הסובייטית.
ב-25 ביוני 1941 נכבשה אושמיאנה על ידי הגרמנים. מיד עם כניסתם החלו מעשי ההתעללות ביהודים, חטיפות לעבודות כפייה וגזל רכוש. היהודים נותרו ללא מקורות פרנסה וכדי להשיג מזון נאלצו למכור חפצים. הם חויבו לענוד טלאי צהוב ונאסר עליהם ללכת על מדרכות, לצאת מתחומי העיר ולבוא במגע עם לא-יהודים.
שלושה שבועות לאחר הכיבוש נדרשו הגברים היהודים להתאסף בכיכר השוק, מתוכם נבחרו מאות צעירים, אשר בהאשמת שווא של שיתוף פעולה עם הסובייטים, הוכנסו למשך הלילה לבית הכנסת ולמחרת הובלו לכיוון לידא ועקבותיהם נעלמו.
כמה ימים לאחר הכיבוש הטיל המפקד הצבאי המקומי על הרב הלר להקים יודנראט בן 8 חברים ולעמוד בראשו. מיד לאחר כינונו הגישו הגרמנים רשימות אספקה של מגפיים, כלי מטבח וכולי, שהלכו רבו עם הזמן. ב-25 ביולי 1941 נדרש היודנראט להכין רשימה של כל הגברים בני 65-17 ובמהלך הדברים חדרו אנשי ס"ס, ובעזרת שוטרים מקומיים ומשתפי פעולה, לקחו 700 גברים מבתיהם לכיכר השוק. בכיכר התעללו בהם, חייבו אותם לשכב עם הפנים לקרקע ואחר כך הובילו אותם לכיוון הכפר ברטל (Bartel ). בקרבתו הם נצטוו לחפור בורות ואז ירו בהם ואת הגופות השליכו לתוכם, כאשר קבוצה אחת קוברת את זו שלפניה ואת האחרונה כיסו אנשי הס"ס בעצמם. בין הנרצחים היה ראש היודנראט, הרב הלר, וכמה מחבריו.
ב-2 באוקטובר 1941 החל גירוש היהודים לגטו, אשר הוקם בשטח של רחוב בית המרחץ וכמה סמטאות סמוכות. לעובדים מחוץ לגטו הוענק רישיון מעבר חתום על ידי ראש העיר, הפולני סקשאט. לגטו הוכנסו גם יהודים מעיירות קרובות. עקב הצפיפות והרעב שיעורי התחלואה עלו בהתמדה. הממונה על הגטו מטעם הממשל הגרמני היה הקצין קראוזה. במרץ 1942 עברה אושמיאנה עם עוד כמה עיירות מבלארוס לרייכסקומיסאריאט וילנה בליטא.עם הזמן צורפו עוד יהודים מעיירות לגטו אושמיאנה ומספר האנשים בו הגיע לכדי 4,000. כמה מאות נשים וגברים הועסקו במחנה עבודה של ארגון "טודט".
באוקטובר 1942 הודיעו הגרמנים על כוונתם לצמצם את מספר היהודים ו-1,500 להוציא להורג. את מלאכת המיון והכנת הרשימה הם הטילו על יעקב גנס,ראש הידנראט של גטו וילנה. גנס שלח למקום את מפקד המשטרה סאלק דסלר עם 20 שוטרים. דסלר סיפר לאחר המעשה, שהתמקח עם הנאצים להקטנת מספר המבוקשים ובסופו של דבר נמסרו להם 406 קשישים וחולים. ב-24 באוקטובר הובילו אותם הגרמנים בעגלות לאוגליובו (Oglyowo ), 7-6 ק"מ מהעיירה ושם הם נורו למוות על ידי מחלקת עונשין ליטאית ואנשי איינזאצקומנדו 3 ונקברו בשוחות גדולות. היהודים ראו במעשה חציית קו אדום: לראשונה הסגירו יהודים לגרמנים יהודים. על היודנראט והמשטרה היהודית של גטו וילנה נמחתה ביקורת חריפה. גנס נטל עצמו את האחריות ומתוך שכנוע עמוק הסביר שהקריב מעטים למען הצלה של רבים.
לאחר הטבח המשיך הגטו לפעול ברגיעה יחסית. באפריל 1943 החליטו הגרמנים לחסל את ארבעת הגטאות שנותרו במחוז וילנה ובהם אושמיאנה. המושל הורסט וולף הטיל על יעקב גנס לפנות את יושביהם לגטאות וילנה וקובנה. הוא הותיר לגנס את האפשרות לבחור מי ילך לאיזה גטו. ב-12 באפריל הובאו 700 איש מאושמיאנה לגטו וילנה ועוד כ-1,500 הועברו למחנות עבודה ושם נרצחו תוך זמן לא רב. ב-5 באפריל 1943 הועמסו שארית היהודים שנותרו בגטו אושמיאנה – 2,880 איש על פי רשימות היודנראט – לטרנספורט שיעדו הרשמי היה קובנה. הם הובאו לתחנת הרכבת בסולי (Soly) ויחד עם יהודי המקום יצאו לדרך ברכבת משא. הרכבת עברה דרך וילנה ושם הצטרפו אליה גנס ושוטרים מהגטו. אחרי מרחק מה גנס והמלווים הוחזרו לגטו ואלו הרכבת המשיכה לפונאר. כאשר נפתחו הדלתות הבינו האנשים שהוליכו אותם שולל והתחילה בריחה המונית. בסופו של דבר רק מעטים הצליחו להימלט וכל האחרים נרצחו במקום.
ממש לפני חיסול גטו אושמיאנה הבריחו פעילי המחתרת היהודית בווילנה קבוצה של צעירים ליער, והם הצטרפו ליחידות הפרטיזנים ביערות נארוץ' ורודניקי. גם בווילנה הצטרפו צעירים מאושמיאנה למחתרת היהודית.
אחרי המלחמה חזרו לאושמיאנה כמה עשרות ניצולים. חלקם היגרו לארצות שונות או עלו לישראל. ב-1965 גרו בעיירה 25 משפחות יהודיות. ב-1970 היו בארץ 300 משפחות של יוצאי העיירה.
להרחבה:
באתר יד ושם: http://www.yadvashem.org/yv/he/research/ghettos_encyclopedia/ghetto_details.asp?cid=64
מצגת לזכר קהילת אושמאינה: https://www.youtube.com/watch?v=xG5WRgqAj8M
דברי גנס בפני אנשי ציבור בווילנה על האקציה באושמיאנה: http://www.smkb.ac.il/aha/content/Projects/shoaa/teudot/Gans.htm
סרט על קהילת אושמאינה לפני המלחמה: http://foofind.com/en/download/EjxWLMBmqw6XA9iN/%D7%A7%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%AA%20%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%20%D7%90%D7%95%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%90%D7%A0%D7%94%20%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%99%20%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%94%20Oshmiana%20Jewish%20Community%20pre%20WW2.html
תמונות מאו שמאינה: http://www.eilatgordinlevitan.com/oshmany/oshmany.html
האתר הרשמי של קהילת עולי אושמאינה: http://oshmiany.too.co.il/
דוחות על האקציות באושמאינה: http://www.kibbutzarchives.org.il/yadyaari/notebook.asp?lang=HEB&dlang=HEB&module=search&page=next_list&rsvr=9@9¶m=%3Cdlang%3EHEB%3C/%3E%3Cnob%3E7%3C/%3E%3Cstart_entry%3E1%3C/%3E%3Crsvr_id%3E9%3C/%3E%3Clang_id%3EHEB%3C/%3E%3Cquantity%3E15%3C/%3E%3Cvalue%3E27/10/1942%3C/%3E%3Cindex_name%3EGFDATE%3C/%3E%3Ccollector%3E0%3C/%3E%3Clif%3EGFDATE%3C/%3E%3Crsvr_ser%3E@@9%3C/%3E%3Cdispq%3Ez1z%D7%9E%D7%AA%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%9A:%20z3z27/10/1942,%20%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9C%D7%99%20%20z1z%D7%9E%D7%90%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%9D:%20z3z%D7%9E%D7%90%D7%92%D7%A8%20%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%A9%D7%AA%3C/%3E%3Cquery_name%3Eidh-appl1_4160_411296%3C/%3E%3Cnum_of_items%3E0%3C/%3E%3Cquery_index%3E@GFDATE%3C/%3E%3Cthumb%3E0%3C/%3E%3Csmode%3Edts%3C/%3E%3Cfirst_item%3E1%3C/%3E%3Clast_item%3E1%3C/%3E%3Cbook_id%3E148564%3C/%3E%3Cview%3Erecords%3C/%3E%3Cmainimage%3Emultimedia/images/moreshet/%D7%AA%D7%A2%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA/D.1.300-399/D.1.357/D.1.357(1).jpg%3C/%3E%3Cwords%3E19421027@@n%3C/%3E¶m2=&site=yadyaari
