מירושלים לליטא

. יהודים החלו להתיישב בבריסק כנראה בימי שלטון ליטא, כלומר באמצע המאה ה- 14. ב- 1 ביולי 1388 נתן הנסיך הליטאי ויטובט (ויטולד) כתב-קיום ליהודי בריסק, שהוחל אחר-כך על יהודי הנסיכות כולה. רוב הפעילות הכלכלית והפיננסית של נסיכות ליטא נוהלה אז בידי יהודי בריסק. הם היו חוכרי המסים והמכסים בנסיכות, הם שלטו במסחר הגדול ובבעלותם היו אז אחוזות וכפרים. סביב שנת 1470 כיהן ברבנות בבריסק ר' יחיאל בן אהרון לוריא, סבו של המהרש"ל. בשנת 1495 גורשו יהודי בריסק יחד עם יהודי ליטא ממקומותיהם לפי הוראת הנסיך אלכסנדר. בתיהם נמסרו לעירוניים הנוצרים ובית-הכנסת היה לכנסיית הרוח הקדושה. בשנת 1503 הורשו יהודי ליטא לחזור למקומותיהם. יהודי בריסק קיבלו בחזרה את בתיהם וגם בית-הכנסת הוחזר להם. ב- 25 בספטמבר 1511 העניק המלך זיגמונט הראשון ליהודי בריסק היתר לשפץ את בית-הכנסת ואף נתן הוראה לספק להם את הלבנים והחומר הדרושים לכך. בשנת 1568, נשרף רובה של העיר והמלך זיגמונט אוגוסט פטר את העירוניים ובכללם היהודים מתשלום שליש מן המסים למשך 9 שנים. הוא גם עודד אותם לבנות את הבתים מלבנים. המוכסים הגדולים דאז, ליפמן בן שמריה ומנדל בן יצחק, הזמינו בווארשה אדריכל לבנות את בתיהם וגם בית-כנסת מפואר. בניין בית-הכנסת נחשב אז אחד היפים ביותר בפולין-ליטא. הוא עמד על תלו עד שנת 1842. בשנת 1576 שוב היתה בבריסק שריפה גדולה, ועקב זאת פטר המלך סטפן באטורי את יהודי בריסק מתשלום מסים. . בשנות השבעים של המאה ה- 16 הגיע לבריסק שאול בן יהודה וואל מן העיר פדואה שבאיטליה. תחילה למד בישיבה בבריסק ואחר-כך נשא נערה מקומית והתיישב בעיר. במהרה הפך להיות אחד החוכרים והסוחרים הגדולים בליטא. בהיותו מקורבו של המלך סטפן באטורי שימש גם שתדלן לטובת היהודים בחצר המלך. בשנת 1580 נזכר שאול בן יהודה וואל בין פרנסי בריסק, שבאו להתלונן בפני הסטרוסטה שהעירוניים אינם מקיימים את צו המלך ואינם נותנים ליהודים רבע מהכנסות העיר. בשנת 1593 השיג וואל כתב מלכות לפיו יהודים חייבים להתדיין רק בפני בית-דין רבני, ללא התערבות פקידי העיר או המלך. ר' שאול בנה מכספו שני בנייני ציבור, האחד לבית-כנסת ואחד לישיבה, שהיתה מפורסמת אז בכל אירופה. אל הישיבה נהרו תלמידים מאיטליה, מגרמניה ואפילו מקאפה שבקרים. על ר' שאול וואל סיפרו את האגדה שהיה למלך על פולין למשך יממה אחת. בניו וצאצאיו ממשפחת קצנלבוגן ופדואה כיהנו ברבנות ומאוחר יותר כעסקני ציבור עד מלחמת העולם השנייה.

ראשון הרבנים הידועים בבריסק היה כאמור ר' יחיאל בן אהרון לוריא, סבו של המהרש"ל. הוא כיהן סביב שנת 1470. קהילת בריסק תפסה בוועד ארצות ליטא את המקום הראשון בין שלוש הקהילות הראשיות שמהן הורכב הוועד. לקהילת האם בריסק הוכפפו 30 קהילות-סביבות, מתוך 45 קהילות שהיו אז בליטא. במזרח השתרע תחום סמכותה של קהילת בריסק עד גבול מדינת מוסקווה וכלל את איזור רוס מינסק(, סלוצק ועוד; בצפון היו כפופות לה נובוגרודק, סלונים ונייסוויז', ובמערב לומזי, אמסטינוב וויסוקי-דליטא. חשיבותה של קהילת בריסק בוועד מדינת ליטא באה לידי ביטוי, למשל, בקביעה שהתקנות של בריסק ישמשו דוגמה לכלל המדינה ולקהילות הראשיות האחרות. בשנת שפ"ג קבע הוועד, שהמוכסים היהודים בליטא חייבים להתנהג כמו המוכס בבריסק ושאסור להם לקחת דמי-מכס גבוהים ממה שלוקח המוכס בבריסק. מעמדו היה כה חשוב, שאפשר היה להעמידו לדין אך ורק בעירו בריסק. התקנות בעניין הבאת גוי לבית-דין המדינה של בריסק הוחלו על כל ליטא. משקלם של הרבנים ושל ראשי-המדינה של בריסק היה גדול יותר או לפחות שווה-ערך למשקלם של הרבנים וראשי המדינות של שתי הקהילות הראשיות האחרות פינסק וגרודנה. במאה ה-17 סבלו היהודים בבריסק מפרעות שעשו בהנם הגויים. האירוע הקשה ביותר היו גזירות ת"ח ות"ט. על-פי המקורות היהודיים נהרגו בבריסק בערך 2,000 נפש; בתוכם היו כנראה גם יהודים מיישובי הסביבה הקרובה. האחרים ברחו לפולין-גדול ולדנציג. הנזיר קונקוב תיאר את מראה העיר לאחר החורבן; בתיה, חנויותיה וכנסיותיה היו הרוסים, היהודים נהרגו ורק מעטים מהם ברחו. מה שלא סיימו להרוס ולגזול הקוזאקים ובני-בריתם עשו החיילים הפולנים בחיפושם אחר רכושם של היהודים ושל העירוניים. אבל תוך זמן קצר החלו היהודים בפעולות שיקום. ניתנו להם הנחות במסים והקלות נוספות. ב- 23 ביוני 1655 נתן המלך יאן קזימיר ליהודי בריסק כתב-חסות, שכלל גם הגנה על הפרנסות, ובעיקר על החוכרים כנגד מתחריהם. פעולות השיקום הופרעו בשנת 1660; אז פלשו לכאן צבאות מדינת מוסקווה וכבשו את בריסק ופגעו בעיר וביהודיה. עקב ההרס אבדו כתבי-הזכויות, ההסכמים ומסמכים אחרים של היהודים. בשנת 1661 פטר המלך יאן קזימיר את היהודים לזמן מה מחובות שונות שהיה עליהם למלא לצבא, כגון: לאכסן חיילים, לספק לחם, כסף וכדומה. המלך איים בעונשים כבדים על מפקדים שיפרו את הצו שלו בעניין זה. מלבד זאת שחרר יאן קזימיר את היהודים ממסים שונים למשך ארבע שנים, ומתשלום חובות לבעלי-חוב למשך שלוש שנים. בשל הפגיעות התכופות ירד מספר היהודים ובשנת 1672 נמנו בבריסק רק 133 יהודים. גם אם נניח שרבים מהם השתמטו מן המיפקד ושתינוקות וכלי-קודש לא נפקדו, גם אז קטן מספרם של יהודי בריסק לעומת העבר. מצב זה נמשך גם בשנים הבאות ובשנת 1676 נפקדו עדיין רק 525 יהודים, הרבה פחות ממספרם לפני גזירות ת"ח ות"ט. כאמור אבדו בשנים הקשות כתבי הזכויות והמסמכים שניתנו ליהודים. כדי לקיים את זכויותיהם השיגו היהודים העתקים והביאו את אלה לאישור המלך מיכאל וישנייבייצקי בשנת 1669, והמלך יאן סובייסקי בשנת 1676. האחרון אף הוסיף את הרשות לבנות בית-כנסת חדש ולתקן את הישן. . במיפקד שנערך בשנת 1766 נמנו בבריסק 3,175 נפש, לעומת 600 בערך בשנת 1676. . אחרי גזרות ת"ח ות"ט ועד סוף המאה ה- 18 כיהנו בבריסק כמה רבנים נודעים: ר' יעקב בן אפרים זלמן שור (1655), ר' משה בן יהודה ליווא, מחבר הספר "חלקת מחוקק", ר' אהרון שמואל קוידנובר, שחיבר את הספרים "ברכת הזבח" ו"ברכת שמואל", ר' מרדכי זיסקינד רוטנברג, שהשאיר ספר שו"ת (1695), בנו ר' משה רוטנברג עד( שנת 1710), ר' אריה יהודה לייב (1713), נכדו של ר' יואל סירקיס, שחיבר את הספר "שאגת אריה", ר' נחמן סירקין (1718), ר' ישראל איסר בן משה (עד שנת 1760). משנת 1760 ועד סוף המאה ה- 18 כיהנו בבריסק ר' אברהם קצנלבוגן ובנו ר' יוסף, צאצאיו של ר' שאול וואל. בחלוקה השנייה של ממלכת פולין בשנת 1793 סופחה בריסק לקיסרות הרוסית, ובשנת 1831 נקבעה להיות עיר נפה בפלך (גוברניה) גרודנה. שריפות גדולות שפרצו בשנים 1802 ו- 1828 הרסו חלק גדול של השכונה היהודית. בשריפה השנייה עלו באש גם 5 בתי-כנסת. עוד טרם הספיקו היהודים להתאושש ממכות אלה וכבר ירדה עליהם צרה נוספת - בניית מבצר בריסק בשפך הנהרות מוחבייץ והבוג. המקום שנבחר להקמת המבצר בחלק הישן של העיר, שהיה מיושב בעיקר יהודים. בשנת 1837 הורה הצאר ניקולאי הראשון לפנות את השטח כולו ולהרוס את כל הבתים ובנייני הציבור שעליו. התושבים, כולל היהודים, קיבלו פיצויים נדיבים תמורת רכושם והעיר הוזזה ממקומה ונבנתה מחדש בערך 3 ק"מ מזרחה משם. בין מבני הציבור שנהרסו היה גם בית-הכנסת העתיק שבנה בשעתו שאול וואל. היהודים החליטו לבנות בכסף הפיצויים בית-כנסת דומה לו, ולמטרה זאת העתיק הרב יעקב מאיר פדואה, צאצא של ר' שאול, את תכנית בית הכנסת ושלח אותה לאדריכל יהודי בלונדון, אף הוא צאצא של ר' שאול. אך הצאר ניקולאי הראשון, שהיה צריך לאשר את התכניות, רצה שהבניין יהיה דומה לבניין של בית-הכנסת הגדול והמפואר שבווינה, ואמנם כך נעשה. טבלת הזיכרון של ר' שאול וואל, שניצלה מבית-הכנסת שנהרס, הותקנה בבית-הכנסת החדש. בשנת 1900 עדיין היו רוב בתי בריסק בנויים עץ; רק 81 מתוך 2,386 הבניינים שהיו אז בעיר היו בנויים מלבנים. פגיעה חמורה במיוחד גרמה השריפה שפרצה בשנת 1895; אז עלו באש 1,800 בתים בערך, כלומר רוב בתי העיר. השריפה שהיתה בשנת 1901 כילתה מה שהותירה קודמתה - 800 בתים בערך - והיו גם קורבנות בנפש. בעזרת הלוואות זולות וארוכות טווח ותרומות, ביניהם של הצאר ניקולאי השני, שתרם 300,000 רובל, שוקמה העיר במהירות. למרות כל אלה הלכה העיר והתפתחה ומספר היהודים בה גדל. . על-פי המיפקד שנערך בשנת 1897 היתה חלוקת הפרנסות היהודיות בבריסק כדלהלן: תעשייה ומלאכה 40% מסחר 35% תחבורה 5% שירות ציבורי ומקצועות חופשיים 7% שירות פרטי 6% ללא תעסוקה 7% לעומת זאת היתה התעשייה בבריסק דלה; בעיר היו בסך הכל 4 מפעלים לעיבוד טבק, כמה טחנות-קמח, מבשלת בירה ומספר לא גדול של בתי-מלאכה לעיבוד עורות. משום כך נכון יותר לומר, 40%-ש מן המפרנסים עסקו לאמיתו של דבר ברובם במלאכה ולא בתעשייה. מספר בעלי-המלאכה היה אז 3,500 בערך, רובם סנדלרים וחייטים. השאר היו אופים, נגרים, נפחים ובנאים. הסנדלרים עבדו ברובם לייצוא ותוצרתם נשלחה לפנים רוסיה ולקרים. רוב-רובם של הסוחרים היו סוחרים זעירים או רוכלים. רוב המוסדות הפיננסיים היהודיים נוסדו בסוף המאה ה- 19. באמצע המאה ההיא פעל בבריסק רק מוסד בנקאי אחד, של פינקלשטין. החל משנות התשעים נוסדו: סניף הבנק הוורשאי של סולובייצ'יק את מורגנשטרן, הבנק הציוני של הורודישץ' בשנת( 1897), הבנק השיתופי לאשראי בריסק-דליטא בשנת( 1905), הבנק המאוחד מוסקווה-בריסק בשנת( 1905/6) וקופת מלווה וחיסכון בשנת( 1905/6). משנת 1880 פעלה בבריסק קופת גמ"ח לעניים. הבנקים שלא נסגרו עד שנת 1914 נתחסלו במשך השנה הראשונה של מלחמת העולם הראשונה. החינוך ניתן על-פי רוב בחדרים, אך מלבדם היה בבריסק גם תלמוד-תורה, שנוסד בשנת 1856 ביוזמת הרב יעקב מאיר פדואה. במוסד זה, שניתנו בו בצד לימודי קודש גם שיעורים ללימוד השפה הרוסית, למדו 500 ילדים בערך. בסוף המאה ה- 19 היו בבריסק 4 בתי-ספר יהודיים ציבוריים, שניים לבנים ושניים לבנות. בסך הכל למדו בהם בערך 1,700 ילדים. מחצית מתלמידי בתי-הספר התיכוניים בבריסק, הן זה הממלכתי והן זה הפרטי, היו יהודים.

במשך המאה ה- 19 הוקמו מוסדות ציבור שונים. הראשון מאלה הוקם בשנת 1838. היה זה ה"הקדש" ובו 40 מיטות ובית-מרקחת שחילק לנצרכים תרופות חינם. מוסד זה התפתח בסוף המאה ה- 19 לבית-חולים בעל רמה שיצאו לו מוניטין על הטיפול הניתן בו ושמו נודע אף מחוץ לבריסק. בתחילת המאה ה- 20 היו בבריסק שני בתי-כנסת גדולים ו- 30 בתי-תפילה בערך. מתחילת המאה ה- 19 עד מלחמת העולם הראשונה כיהנו ברבנות בבריסק: ר' אריה לייב קצנלבוגן עד( שנת 1837); ר' יעקב מאיר פדואה (1840 - 1856), נכדו של ר' אברהם פדואה ובנו של ר' יוסף פדואה; ר' צבי הירש אורנשטין (1865 - 1874); ר' יהושע לייב דיסקין (1874 - 1877), שעלה לארץ-ישראל ובנה בירושלים את בית-היתומים הנושא את שמו; ר' יוסף דב-בר סולובייצ'יק (1878- 1892), מחבר הספר "בית הלוי" ב(- 4 םיכרכ), ובנו ר' חיים סולובייצ'יק (1892 - 1918), שהיה אחד הרבנים המפורסמים בקיסרות הרוסית ומן הלוחמים נגד ההשכלה והציונות. למרות היות היהודים רוב בין תושבי בריסק בתחילת המאה ה- 20, ישבו במועצת העירייה, שמנתה 32 חברים, רק 3 יהודים; נציגים אלה לא נבחרו אלא מונו. . בשנת 1901 נפתח בבריסק מועדון עברי. "צעירי ציון" במקום הקימו את "האגודה להפצת השפה והספרות העברית". בתחילת המאה ה- 20 היו בבריסק סניף גדול של ה"בונד" וסניפים קטנים של ציונים-סוציאליסטים (.ס.צ) ושל פועלי-ציון. יהודים לא מעטים השתייכו לסניף המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית (.ר.ס) ולסניף המפלגה הסוציאליסטית הפולנית (.ס.פ.פ). בריסק הוציאה מקרבה כמה אישים ידועי-שם, וביניהם עורכי היומון הגדול "היינט" - נח פינקלשטין ואברהם גולדברג. אחיו של האחרון היה המשורר מנחם באריישא (גרבדלוג). מלבד אלה נתפרסמו גם הסופרים ד"ר א' אייסן, נחמה פוחצ'בסקי, ד"ר בנימין שרשבסקי, המשוררת אנה מרגולין ואריה לייב פיינשטין, מחבר ספר תולדות יהודי בריסק "עיר תהילה". בריסק הוציאה מתוכה גם אנשי מדע ידועים, את המתמטיקאי ד"ר יעקב גרומר ואת הפרופסור לתלמוד י"נ הלוי אפשטין.

לאחר שנסוגו הגרמנים בשנת 1918 החלו תושבי בריסק לחזור לעירם. אבל בגלל פעולות האיבה בין הבולשוויקים לפולנים התעכבה השיבה ומשום כך נמנו במיפקד שנערך בסוף שנת 1921 רק כמחצית מתושבי העיר ומן היהודים. משנת 1919 גדל והלך מספרם של הפולנים שהתיישבו בבריסק. לאחר שנקבע שבריסק תהיה בירת מחוז (וויבודיות) פולסיה גדלה האוכלוסייה עוד יותר. בשנים 1922 - 1925 היה בבריסק סניף של "המועצה היהודית הלאומית הזמנית בפולין" שמייסדה וראשה היה יצחק גרינבוים. עד שנת 1926 היתה בעיר מועצת עירייה ממונה שמנתה יותר מ- 20 חברים. אמנם הרכבה אינו ידוע, אך יש לשער שהיו בה לא מעט נציגים יהודים. ב- 27 ביוני 1926 התקיימו בחירות ומתוך 31 חברי מועצה נבחרו 17 יהודים. הנציגים היהודים לחמו למען העסקת פועלים ופקידים יהודיים בעירייה, וכן על הזכות להשתמש ביידיש בנאומיהם ובמודעות שפרסמה העירייה. הם נאבקו גם למנוע את קיפוחם של מוסדות החינוך והצדקה היהודיים בהקצבות העירייה. בין הישגיהם של הנציגים היהודיים יש למנות את קריאתו של רחוב בעיר על שמו של י"ל פרץ וקיום מדור לספרות יידיש ועברית בספרייה העירונית. בשנת 1929 נבחר לרב הקהילה ר' יצחק זאב סולובייצ'יק והוא כיהן בתפקידו עד ספטמבר 1939. רוב יהודי בריסק התפרנסו ברובם ממסחר זעיר וממלאכה; מלבדם היתה בבריסק שכבה דקה של תעשיינים וסוחרים גדולים. מפעלי התעשייה היו מועטים וקטנים בדרך-כלל בהיקפם. היו בעיר כמה טחנות-קמח, מנסרות, מפעל כימי אחד, בית-חרושת לסיגריות, מפעל לצבעים ולשמנים וכמה מפעלים זעירים למשקאות קלים. רובם היו בבעלות יהודים. . בריסק היתה עשירה במוסדות חינוך יהודים. הוותיק שבהם היה התלמוד תורה, שנוסד באמצע המאה ה- 19 והמשיך לפעול עד הגירוש בשנת 1915. אז למדו בו בערך 800 ילדים. בתחילת שנות העשרים חידש המוסד הזה את פעילותו ולמרות קשיי המימון המשיך לפעול עד ספטמבר 1939. גם הישיבה "תורת חסד", שיסד הרב חיים סולובייצ'יק בשנת 1898, המשיכה לפעול לאחר הפסקה בשל המלחמה. בראשה עמד, עד ספטמבר 1939, ר' יצחק זאב סולובייצ'יק, רב הקהילה. ב- 26 באוקטובר 1930 חנכה הישיבה בניין משלה. משנת 1905 היו בבריסק כמה חדרים "מתוקנים". בשנת 1918 התפתח מהם, ביוזמת צעירי-ציון, בית-ספר עברי עממי בשם "התחיה" ובו למדו בערך 200 תלמידים. המוסד הלך וגדל ונוסף לו גן ילדים עברי. בשנת 1924 נפתחה בבריסק גימנסיה עברית "תרבות". בשנת 1929/30 קיבלו הכיתות הנמוכות של המוסד זכויות ממשלתיות, אך רק לזמן קצר. בשנת 1929 למדו במוסדות אלה 500 תלמידים בערך. בשנת 1929 נעשו ניסיונות לפתוח עוד בית-ספר עברי עממי על שם אחד העם וגן ילדים עברי, אך כנראה שהם התקיימו רק זמן קצר. בשנת 1938 פעל בית-ספר עברי בשם "חינוך", אך אין עליו פרטים נוספים. בשנת 1919 יסדו צעירי-ציון בית-ספר דו-לשוני עברי-יידי בשם "תל-חי", שהתקיים עד סוף שנות העשרים; למדו בו בערך 150 תלמידים. גם בתי-הספר של רשת "יבנה" שבחסות ה"מזרחי" לימדו ברוח עברית לאומית. לרשת זו היו בבריסק גן ילדים עברי, שני בתי-ספר עממיים עבריים בשם "החיים" (אחר-כך "תחכמוני"), האחד לבנים והשני לבנות, וגימנסיה עברית "תחכמוני". הם נאבקו בסוף שנות השלושים בקשיים כספיים, אך פעלו עד ספטמבר 1939. בשנת 1938 היו בבריסק שני בתי-ספר של אגודת-ישראל; בית-יעקב לבנות ו"דרכי נועם" לבנים. בשני בתי-הספר הממלכתיים הפולנים, מספר 4 ומספר 10, שתלמידיהם היו יהודים למדו לשון עברית, תנ"ך ותולדות ישראל. גם בכיתות הנמוכות של בית-הספר הפולני הפרטי של ל' פרליס ובבית-ספר ערב הפרטי המשלים "דביר" התנהלו הלימודים בעברית - על-פי דרישת ההורים. בשנת 1919 יסדו "פועלי-ציון שמאל" וה"בונד" בית-ספר עממי יידי. כעבור שנה התפלג המוסד לשני בתי-ספר. זה של "פועלי-ציון" נסגר עד מהרה, אבל זה של ה"בונד", שנקרא על-שם י"ל פרץ, החזיק מעמד עד שנסגר בשנת 1937. ילדים יהודיים רבים למדו במוסדות פולניים, ממלכתיים ופרטיים. בגימנסיה הפרטית הפולנית של לוויצקי, למשל, היו %60 מן התלמידים יהודים. רשת אורט הפעילה בבריסק שני בתי-ספר מקצועיים: לבנים במגמות מסגרות ונגרות, ולבנות במגמת תפירה. בסוף שנות העשרים נאבקו מוסדות אלה בקשיים כספיים ובשל כך נפתחה שנת הלימודים 1931/32 רק בפברואר 1932. המוסדות האלה התקיימו עד ספטמבר 1939. בבריסק היו בית יתומים ופנימיה לילדים - בית פינדל. בתי-הספר היהודיים, בעיקר אלה העבריים הלאומיים, שימשו בסיסים לפעילות תרבותית לאומית, שבה השתתף בצד המורים והתלמידים גם ציבור מבוגרים. בגימנסיה "תרבות" היתה ספרייה של 1,000 כרכים, כמעט כולם בעברית ובאולם הקריאה שלה היו כתבי-עת עבריים ויהודיים. ליד הספרייה התקיימו חוגים ונערכו הרצאות. בגימנסיה היה שלטון עצמי של התלמידים ואלה אף הוציאו מפעם לפעם עיתון משלהם בשם "צוהר". מתחילת המאה ה- 20 היתה בבריסק ספרייה ציבורית יהודית גדולה ובה 8,000 כרכים בערך. הספרייה הזו נסגרה בשנת 1915, בעת מלחמת העולם הראשונה ונפתחה מחדש בשנת 1918, אבל אז נתפצלה כנראה לכמה ספריות. אחת מהן היתה ספריית "תרבות" על-שם שלום-עליכם, שמחצית ספריה היו ביידיש, שליש בעברית והיתר בפולנית וברוסית. ספרייה שנייה נקראה בשם "תל-חי" ולידה היה אולם קריאה פעיל. ליד הספריות פעלו מועדונים, שבהם התנהלו פעולות תרבות שונות, כגון הרצאות, ערבי קריאה ודיונים. מאמצע שנות העשרים פעל בבריסק חוג דרמטי, שהציג בבריסק וסייר גם בעיירות הסביבה ועד פרוז'נה הגיע. בבריסק ביקרו לעתים קרובות מיטב האמנים והלהקות המקצועיות היהודיות שהיו בפולין והציגו ממיטב הרפרטואר שלהן. גם אמנים מארץ-ישראל סרו לבריסק בעת שהגיעו להופעות בפולין. בשנת 1929 ביקרה בבריסק הזמרת ברכה צפירה. במאי 1930 התארגנה בבריסק קבוצת סופרים בשם "יונג פאלעסיע" (פולסיה הצעירה). בין מייסדיה היו הסופרים והמשוררים הצעירים יצחק פרלוב, בנימין שיינמן ומנדל בוים. הם החלו את פעילותם בהכנתו לדפוס של קובץ ראשון של יצירות מפרי עטם. בסוף חודש מאי קיימו נשף ספרותי ובו קראו מיצירותיהם. גורם תרבותי חשוב היו העיתונים היהודיים שהופיעו בבריסק. אלה התיימרו לעתים שהם השופר של פולסיה כולה, אבל למרות זאת דיווחו כמעט אך ורק על המתרחש בבריסק וגם המודעות היו מעיר זו. רוב העיתונים האלה היו לאמיתו של דבר שבועונים ולשונם היתה יידיש. הראשון מאלה היה "פאלעסיער שטימע" (קול פולסיה), שהחל להופיע ב- 18 בספטמבר 1923 בעריכת מ"ה דרכלה. בין המוסדות היהודיים בבריסק יש להזכיר את בית-החולים היהודי, שראשיתו באמצע המאה ה- 19. הוא חודש בשנת 1919 לאחר שחזרו יהודי בריסק מן הגירוש. העירייה, שהקציבה למוסד זה סכומי כסף, היתה זכאית לאשפז בו מספר קבוע של חולים, גם לא יהודים. בתחום הרפואי פעלה גם "טאז", שקיימה בבריסק מרפאות אחדות; . מתחילת שנות העשרים פעל בבריסק מוערון ספורט יהודי יידישער( ספארט קלוב -י.ס.ק.) המועדון החל בקבוצת כדורגל ששיחקה בליגה המחוזית ואחר-כך התרחבה הפעילות לתחום האתלטיקה. משנת 1933 נקרא המועדון בשם "מכבי"-י.ס.ק. בשנות השלושים הופיעו בבריסק קבוצות ספורט נוספות: "הפועל" של הליגה למען ארץ-ישראל העובדת, "נורדיה" של התנועה הרוויזיוניסטית ו"שטערן" של ה"בונד". הפעילות הציונית וזו של ה"בונד", שהופסקה עם הגירוש, חודשה בתחילת שנות העשרים. ה"בונד" היה פעיל בעיקר באגודות המקצועיות, השתתף בבחירות לעירייה ולקהילה והוא החזיק בית-ספר עממי יידי, שהתקיים עד שנת 1937. הראשונים מבין התנועות הציוניות שפעלו בבריסק היו צעירי-ציון, ואחריהם באו פועלי-ציון והחלוץ. הציונים הכלליים היו פעילים בשתי סיעותיהם "על המשמר" ו"עת לבנות", וכן בחלוץ הכלל-ציוני, שנוסד בשנת 1923 וקיים במשך זמן-מה קבוצת הכשרה. ה"מזרחי", שפעל בבריסק לפני מלחמת העולם, חידש את פעילותו והחזיק כמה מוסדות חינוך עבריים. בסוף שנות העשרים נוסדו סניפים של צעירי המזרחי והחלוץ המזרחי (1929). בשנת 1929 התחיל להתארגן סניף של ברית הצה"ר (הרוויזיוניסטים) ועד סוף השנה הגיע מספר חבריו ל- 600. בשנות השלושים קיימה המפלגה סניף של הקורפורציה האקדמית "אל-על", סניף של ברית נשים לאומיות, מועדון "קדימה" ומועדון ספורט בשם "נורדיה". בשנת 1938 נוסד בבריסק תא חשאי של האצ"ל ושניים מחבריו השתתפו בקורס צבאי של הארגון באיווניקי שליד פינסק. בברית-החיל בבריסק היו 300 חברים. בשנת 1929 נוסד סניף של "אגודת ישראל" ביוזמת רב הקהילה יצחק זאב סולובייצ'יק. השומר הצעיר בצורתו הצופית נוסד כאן בשנת 1924 וכעבור שנה מנה 300 חניכים. עד שנת 1928 היתה זו תנועת הנוער היחידה בבריסק. באותה שנה נוסדה "קדימה" - תנועת נוער כלל-ציונית, שכללה סטודנטים ותלמידים מבוגרים. בשנת 1933 הקימה התנועה קיבוץ הכשרה ליד בריסק. בשנת 1929 נוסד סניף בית"ר, שמספר חבריו גדל מ- 150 והגיע בסוף שנות השלושים ל- 800. מלבד אלה היו בבריסק סניפים של גורדוניה, הנוער הציוני-עקיבא, פרייהייט, השומר הלאומי, ומסדה - של בני הנוער הלומד ובו 150 חברים.

ביום שפרצה מלחמת העולם השנייה, ב- 1 בספטמבר 1939, הופצץ המבצר בבריסק. ב- 8 בספטמבר הופצצה העיר עצמה; בתים רבים עלו בלהבות, מאות נספו ואלפים נפצעו, ביניהם יהודים לא מעטים. ב- 15 בספטמבר נכנס לבריסק הצבא הגרמני ומיד נצטוו אחדים מראשי הקהילה היהודית וכמה מראשי הציבור הפולני לבוא ולהתייצב לפני השליטים החדשים. הגרמנים התעללו בהם קשה. קבוצות של חיילים גרמנים ובריונים מבני המקום גזלו וחמסו רכוש יהודי. נגדם התייצבה הגנה עצמית יהודית וניסתה לעצור את מעשי השוד. ב- 22 בספטמבר 1940 נכנס לבריסק הצבא האדום ובקרבת העיר, על הנהר בוג, נקבע הגבול עם שטח פולין שבשליטת הגרמנים. השלטון הסווייטי שם מיד קץ לחיי הציבור היהודיים, סגר את מוסדות החינוך והציבור והלאים את רכושם. בדצמבר 1939 נאסרו כמה מנהיגים ציוניים: 2 מפועלי ציון, 2 מן הרוויזיוניסטים, 2 מן ה"מזרחי" והם גורשו לסיביר. ב – 22 ביוני 1941, בשעה 4 לפנות בוקר, השתלטה יחידה מדיוויזיית המודיעין הגרמנית "ברנדנבורג" בעורמה על גשר הנהר בוג, המוביל מטרספול לבריסק. הדבר סייע לצבא הגרמני להיכנס לעיר עוד באותו יום וכמעט ללא קרב. רק החיילים הסווייטיים שהיו במבצר לא נכנעו; הם החזיקו מעמד קרוב לחצי שנה עד שנפלו כולם. כבר ביום הכיבוש הראשון נחטפו עשרות גברים יהודים, הובלו לפרוור קוטלנה ונרצחו שם. בימים 28- 29 ביוני 1941 הוטל מצור על רחובות היהודים. הגרמנים ערכו סריקות מבית לבית ואספו 4,870 גברים (לפי מקורות אחרים 5,000). כולם הובלו גם הם לפרוור קוטלנה וליד בית החרושת ללבנים נורו בבורות שהיו שם. . באוגוסט 1941 הוקם יודנראט בן 20 חברים, רובם עסקני ציבור לשעבר. מלבד זאת התארגנה משטרה יהודית. המפקד וחלק מחבריה לא היו מבני המקום והניצולים האשימו אותם בקשיחות יתרה ואף באכזריות. על הציבור היהודי הוטל תשלום כופר בסכום של 2 מיליון מרקים. כדי להבטיח את התשלום אסרו הגרמנים את חברי היודנראט כבני ערובה. על היהודים הוטל לשאת אות היכר מיוחד; בהתחלה היה זה סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד, וזה הוחלף בספטמבר 1941 בשני טלאים צהובים. בספטמבר 1941 צורפו בריסק והנפה לגנרל-בצירק ווהלין-פודוליה שברייכסקומיסריאט אוקראינה. בבריסק ישב, עד יוני 1942, הגנרל-קומיסאר שנה (Schoene) ואז עבר ללוצק. ב- 15 בנובמבר 1941 הוחל בריכוז היהודים בשני גטאות, גדול וקטן, ואלה נסגרו ב- 15 בדצמבר. הצפיפות היתה גדולה מאוד ובגטו התאסף גם לכלוך רב. בגטו פעלו בית-חולים ומטבח ציבורי, שחילק פעמיים ביום מרק לנצרכים. היודנראט נתן סכומי כסף קטנים כתמיכה במשפחות הזקוקות לכך ביותר. מנת הלחם היומית לאדם היתה 150 גרם. למרות מאמצי היודנראט להוסיף לתזונה מתו עשרות אנשים מרעב. בגטו הוקמו בתי-מלאכה והעובדים בהם קיבלו תעודות של פועלים נדרשים. מפקד הגטו, גרמני בשם רודה (Rude) היה איש אכזר; הוא נהג להלקות ולירות על כל עבירה ולו הפעוטה ביותר. בתחילת שנת 1942 החלו התארגנויות למרי. הוקמו שתי קבוצות. האחת, הקטנה יותר, כללה תלמידים של הגימנסיה העברית "תרבות" ושל הגימנסיה הפולנית; בראש הקבוצה השנייה, הגדולה, עמדו קומוניסטים יהודיים ויהודים סווייטיים שנתקעו בעיר. לקבוצה זו היו קשרים עם המחתרת הסווייטית שהיתה בעיר. חבריה אגרו נשק שרכשו מן החיילים האיטלקיים או גנבו ממחסני השלל. מלבד כמה רובים, אקדחים ורימוני יד הצליחה המחתרת להשיג עשר מכונות-ירייה. המחתרת הפעילה בית דפוס והיה ברשותה מקלט רדיו. לפי התכנית היו צריכים, ביום שבו יבואו הגרמנים לחסל את היהודים, לפתוח באש מכל כלי הנשק, להצית את הבתים והמחסנים ולפרוץ אל היערות. באחד הימים תפסו חברי המחתרת היהודית שוטר יהודי שהסגיר לגרמנים איש קשר נוצרי עם המחתרת. האיש הוצא להורג. הדבר נודע לגסטאפו והיודנראט נאלץ לשלם שוחד גדול כדי למנוע את הגרמנים מלערוך פעולת תגמול. בתחילת אוקטובר 1942 כונסו בבריסק הכוחות שנועדו להשתתף באקציית החיסול. הם כללו שוטרים גרמנים, אוקראינים וליטאים. הדבר נודע למחתרת היהודים מפי אנשי המחתרת הפולנית שבעיר והוחל בגיוס החברים ובהוצאת הנשק מן המחבואים. אלא שהכוחות הגרמנים ועוזריהם יצאו מבריסק ובעיר השתרר שקט. למרות קריאות מנהיגי המחתרת התפזרו החברים ושבו לבתיהם. כנראה שהיתה זו פעולת הסחה. בלילה שבין 15 ל- 16 באוקטובר 1942 הוקף לפתע הגטו והחלה אקציית החיסול. היהודים הובלו לתחנת הרכבת ומשם הוסעו לתחנת ברונה-גורה ושם נרצחו כולם. המחתרת, שהופתעה הפעם, לא הספיקה להתגייס במלואה. רק כמה קבוצות קטנות הצליחו להגיע למחסני הנשק ולצאת ליערות. המחבוא שבו היה הדפוס ומקלט הרדיו הוקף בידי הגרמנים, כנראה שקיבלו ידיעות על מקום הימצאו. הוא פוצץ על יושביו. עוד לפני החיסול קשרה המחתרת קשרים עם קבוצה בראשות סשקה "בעל שיני זהב", שהציגה את עצמה כקבוצת פרטיזנים סווייטיים. לאחר מכן התברר, שהיתה זו כנופיית שודדים, שנהגה לפגוש את אלה שיצאו ליער, ולשדוד מהם את בגדיהם, מגפיהם ונשקם ולרצוח אותם. גורל דומה פגש את רובם של אלה שיצאו בזמן אקציית החיסול. רק מעטים הצליחו להתחמק מידי סשקה ובריוניו ולאחר הרפתקאות הצטרפו ליחידות של האוגדה הפרטיזנית הסווייטית הבריסקאית. המצור על גטו בריסק נמשך חודש ולאחר מכן נערכו בגטו חיפושים אחרי מתחבאים. כל מי שנתפסו הובלו לבור במרכז הגטו ונורו למוות.