מרדכי יושקובסקי
מתוך כתב-עת "מראה", גיליון 5 – תשע"א
וילנה יהודית דרך צחוק ודמע
(אלמנט הומוריסטי ביצירותיו של אברהם קרפינוביץ')
בחודש מרץ 2004 נפטר בתל-אביב הסופר אברהם קרפינוביץ'. כיום ניתן לקבוע, שהוא היה אחרון הפרוזאיקנים המשמעותיים שיצרו בתל-אביב ביידיש. אמנם רוב חייו היו קשורים לעיר הזאת (משנת 1949 ועד יום מותו), ואמנם חלק ניכר מיצירתו הוקדש לנושאים ומוטיבים ארץ-ישראליים, קרפינוביץ' בכל זאת נרשם בפנתיאון של ספרות היידיש כסופר של ווילנה יהודית שלפני השואה, כמנציח של ירושלים ד'ליטא על גווניה השונים.
קרפינוביץ' נולד בווילנה ב-1913 במשפחה ספרותית-תיאטרלית. אביו משה קרפינוביץ' היה מנהל תיאטרון יידיש, אחיו מלך – עיתונאי וסופר, אחותו ריטה –שחקנית תיאטרון וקולנוע. מילדותו ספג אברהם את רוח "עמך", את הרבדים השונים בחיי יהודים קשיי יום, והעיקר הוא ספג את היידיש הווילנאית המיוחדת בעושרה ובצביונה, בה נשם, בה אהב, בה חלם, בה בכה ובה צחק. יידיש הייתה מהות חייו. יידיש מילאה את נשמתו עד גדותיה. היה הוא אביר של תרבות יידיש בישראל, אך מדי יום הוא גם ביכה את גורלה של ה"מאמע-לשון", המיוסרת בשבילי ההיסטוריה היהודית.
הנצחת ווילנה יהודית ותרבות יידיש – אלה היו שני עמודי התווך ביצירתו של קרפינוביץ'. מתוך 10 ספרים שהוא הוציא לאור ביידיש, חמישה הוקדשו לווילנה: ביים ווילנער דורכהויף - ליד חצר המעבר בווילנה (1967), אויף ווילנער גאסן – ברחובותיה של ווילנה (1981), אויף ווילנער וועגן – בדרכיה של ווילנה (1987), ווילנע, מיין ווילנע – ווילנה, ווילנה שלי (1993), געווען, געווען אמאל ווילנע – הייתה הייתה פעם ווילנה (1997). בשנת 1995 יצא לאור בהוצאת "עם עובד" גם קובץ יצירות מובחרות שתורגמו לעברית בשם "סיפורי ווילנה".
עבור קרפינוביץ' ווילנה היא יותר מעיר הולדתו, היא אפילו יותר מירושלים ד'ליטה, ווילנה "שלו" היא מעין היכל מפואר אשר נשען כולו על שני יסודות ועל הקשר המרתק שביניהם – יידישקייט ו-מענטשלעכקייט – חיבור בין מערכת ערכים יהודית לבין מוסר ואתיקה אוניברסליים, כלל-אנושיים.
מספיק לעבור על תוכן העניינים של ספריו "הווילנאים" מאת קרפינוביץ', והדבר הראשון ששמים לב עליו הוא התרכזות המחבר בתיאורה של אוכלוסיה מיוחדת בווילנה מלפני השואה – עולם תחתון יהודי. רוב הדמויות בסיפוריו הם גנבים, סרסורים, פרוצות, קבצנים, משוגעים, במילים אחרות – שוליים של החברה היהודית. לא פעם אחת שאלתי את קרפינוביץ' בשיחות אישיות:
- אברהם, פארוואס שרייבט איר נאר וועגן אזעלכע מענטשן? - אברהם, מדוע הינך כותב רק על אנשים כאלה?
וקיבלתי תשובה אצילית למדי:
- וועגן די גרויסע האט מען פאר מיר געשריבן, און מען וועט נאך מיר שרייבן – על אודות הגדולים כתבו לפניי ויכתבו אחריי. מטרתי היא להנציח לא את הפן הייצוגי של החברה היהודית, אלא את שוליה, לתאר את אלה שלא ידברו עליהם ואולי לא ייזכרו בהם, שהרי הם גם היו חלק מעמנו, הם היו חלק בלתי נפרד מהנוף היהודי של ווילנה. ואני האחרון שידוע לספר עליהם... ושם על סף הבור בפונאר כולם היו שווים... פרופסור ידוע וכייס רחוב נפלו לאותו הבור. אז מטרתי היא, שכעבור שנים יפתח חוקר או סטודנט כלשהו את ספרי, ומול עיניו יקום לתחייה צרור נשמות יהודיות, אולי נשמות טועות, אבל גם הם היו חלק מעמנו...
קרפינוביץ' הצליח לא רק להנציח את הדמויות מ"ווילנה של מטה", אלא גם את לשונם העסיסית ואת הסלנג הרבגוני. בספריו הוא שוחה בעושרה האידיומטי של שפת היידיש המדוברת: בדימויים, בפתגמים, בניבים, במטבעות לשון ובביטויים השוואתיים. כל אלה יוצרים מעין מרקם לשוני מיוחד, שגורם לקורא לחייך אפילו ברגעים לא שמחים במיוחד. קרפינוביץ' המשיך בכך את המסורת של שלום-עליכם ושל יצחק בשביס-זינגר, אשר לא קישטו את שפת העם ולא הרבו באמצעים אמנותיים, אלא מצאו ביידיש המדוברת אותם ה"פיטשעווקעס", אותם הניואנסים, שהופכים אותה לשפה מיוחדת במינה, ציורית במיוחד ומסובכת מאוד לתרגום.
אברהם קרפינוביץ' אשר חש את הניגוניות של יידיש ברבדים הכי דקיקים ועדינים, השתמש בבקיאות ובאמנות בעיקרון פשוט: "כיצד אומרים" לעתים קרובות חשוב יותר ביידיש מ"מה אומרים", במילים אחרות – בשפת יידיש והאוטנטית והציורית , שבה בולט במיוחד יסוד הומוריסטי, טמון הכוח האמנותי של סיפור יהודי. ספרות היידיש הקלאסית הוכיחה היטב, שניתן לגרום לקורא להתגלגל מצחוק מתיאור אירועים לא משמחים, ולפעמים טראגיים. הרי הקורא הנאמן של הספרות הזאת הינו בעצמו שקוע בכל הצרות של חיי יהודים בגולה. קל לו להזדהות עם הסביבה, עם הדמויות - עם התנהגותן ועם בעיותיהן. אך הקלסיקונים של ספרות היידיש ידעו לתאר את כל אלה בהדגשת האלמנט ההומוריסטי בתוך שפת ה"עמך", וברמה הפסיכולוגית החיוך שנסתר בתוך השפה, עזר לקורא "צוזשמורען אן אויג" - לעצום עין בראיית קשיי החיים.
פרופ' אדיר כהן טוען: "ההומור והבדיחה אינם תולדה של השמחה ואושר ואינם גידוליהם. הם מוסיפים, אמנם, מעט שמחה לקיום היומיומי, מקלים את מצוקות הקיום, מציירים חיוך על הפנים, מאירים בשחוק, כאשר על תהפוכותיהם וקשייהם, מכאוביה ותקוותיהם, שעות האור והצל שבהם מגוון פניהם, הם קרקע לגידול של הצחוק" 1.
אברהם קרפינוביץ' ביצירותיו גורם לקורא להתחיל לחייך החל מכותרות של סיפוריו, אשר נשמעות כמשהו יוצא מגדר המקובל, כמשהו המרוחק מנורמה , לדוגמא: "ייחוס העולם התחתון בווילנה", "כסף יהודי", "שביתת יצאניות בווילנה". כמו כן הוא מקפיד לשמור על הכינויים המקוריים של הדמויות שלו, ובכל אחד מן הכינויים הללו טמונה נימה של צחוק. כך, לדוגמא, למנהיג כנופיית הגנבים היהודים בווילנה קראו: זעליק בעל טובה, גנבים אחרים: אורקע דער הונדערטער (אורקה המאה), מישקה נפוליון, לייבע דער פאסער (לייבה סוחר בסחורה גנובה), אורקע נאכאלניק (אורקה הנוכל, כינוי של יצחק-ברוך פרברוביץ' שהיה בצעירותו עבריין, ולאחר מכן הפך לסופר מפורסם ביידיש). במיוחד ציוריים נשמעים הכינויים של יצאניות ושל בעלים של בתי בושת בווילנה: טאמארע די הויכע (תמרה הגבוהה), לייקע די שווארצע (לאה'קה השחורה), זאשקע די שמאלע קאפ (זושקה בעלת ראש צר), בערטע די לוכטע (ברטה חירשת), אסתרקע מיט די ברילן (אסתרקה עם משקפיים), טאוושע די מלאך (טובשה המלאך), מישקה קראסאווטשיק (מישקה היפיוף), הירשל קאנאריק (הירש הכנרי) וכו'. כל אחד מן הכינויים יוצר בדמיונו של הקורא תמונה קריקטוריסטית מסוימת בה בולטים קווים חיצוניים ומוחשיים כלשהם אשר גורמים לקורא ליצור אסוציאציה שגורמת לחייך.
תיאוריו של קרפינוביץ' שופעים השוואות ציוריות כאלה שמצד אחד היו שגורות בפיהם של ה"עמך" – פשוטי ווילנה, ומאידך מצד אחר מלאות בכוח אסוציאטיבי, ב"בימתיות" מסוימת, וכל אלה נובעות מידיעה עמוקה של המחבר במעמקי חיי העם. נביא מספר דוגמאות לכך:
" הוא היה גבר כזה, שנשים מוכנות להרוג אחת את השנייה עבורו" 2.
"ספרים בווילנה היו מזמינים אצל קארפל שלטים. משלטיו מעל המספרות מביט איש צעיר, מגולח עד התחתית, עם שביל באמצע הראש ישר כמו סרגל... אצל קצבים הוא צייר נתחי בשר אדומים כמו סלק, אצל לייב מוכר העופות – אווזה שמחה עם בטן עד הרצפה..."3.
"... תמרה הביאה את לאה'קה השחורה לעבודה (כמורטת נוצות –מ.י.). שתיהן ישבו עם רגליים שקועות בהרי נוצות ומזמן לזמן נזכרו בשנים שעברו, כאשר מלקוח אחד הרוויחו יותר מאשר מעשר תרנגולות מרוטות" 4 .
ההשוואות, במיוחד אלה שבהן ספוגה יידיש עממית, שופעות באמצעים אמנותיים שפיתח העם בדיבור היומיומי, ואלה יוצרות גוון הומוריסטי, שעזר אולי במקצת לגבור על קשיי החיים.
בין שאר היצירות מאת קרפינוביץ' בולטים שני סיפורים - "דער פאלקלאריסט" (הפולקלוריסט)
והמשכו "חנה-מערקע פון די פיש" (חנה-מרקה מוכרת הדגים) שתרתי משמע מוקדשים לפולקלור לשוני ביידיש. שני הסיפורים מתארים סיטואציה, כאשר חוקר פולקלור ד"ר רובינשטיין, שעבד במכון ייוו"א (המכון המדעי היהודי, נוסד בווילנה בשנת 1925, בשנת 1939 הועבר לנו-יורק) התהלך ברחובותיה של ירושלים ד'ליטא, אסף ורשם פנינים מאוצרה של היידיש העממית. כאשר ניגש רובינשטיין בעבודתו לפרק "ברכות וקללות", הוא התאמץ (היה לו מום ברגל) והלך לשוק דגים, שם הכיר אחת המוכרות, ה"מקללת" הכי טובה בווילנה חנה-מרקה ורשם "יצירות מופת" יצאו מפיה. בין שניהם מתפתחת תוך כדי מלאכת איסוף הפולקלור מערכת יחסים רומנטיים. כאשר הבינה חנה-מרקה שהיא מאוהבת ברובינשטיין, הוא, שהיה נאמן לעבודתו עד כדי כך, שהחליט להישאר רווק, ברח מווילנה, והיא מתוך געגועים עזים, על-מנת להרשימו ממשיכה את מפעלו, רושמת קללות וביטויים שלא הספיקה לומר לרובינשטיין. בעקבות כך ומארגנים לה ערב קריאה במכון ייוו"א, כותבים על כך בעיתון, ורובינשטיין אשר התרשם ממעשה המסור של חנה-מרקה חוזר לווילנה. להלן מספר "פנינים" מרשימתה של חנה-מרקה "אשר רחוקים מברכות ראש-השנה" 5:
- קש לך לעין ושבב לך לאוזן, ושלא תדע מה להוציא קודם.
- כמה זמן היא חולה? אם היא תשכב בחום עוד חודש, ימלאו בדיוק חמישה שבועות.
- קניידל מדג שיעמוד לך בגרון ברוחב.
- שיזמינו לך דחוף רופא, וכאשר ההוא יגיע, שיאמרו לו שאין כבר צורך.
- בלילה חורפי שתכאבנה לך שיניים, וביום קיצי שתצטרכי ללדת.
- שתגדל כמו בצל, עם ראש באדמה.
- שיעקרו לך כל השיניים, רק אחת שתישאר עבור כאב שיניים.
- שתכיר את הרופאים ושהם יכירו אותך.
- שתוכל לדבר כל כך יפה, שרק חתולות תוכלנה להבינך.
- שיהיה לך טוב במקום הטוב (בית הקברות – מ.י.)
- שתבלע מטריה ושהיא תפתח אצלך בבטן
ברור שכל אחת מ"פנינים" האלה גורמת להתקף צחוק, האופייני כל כך עבור דוברי יידיש, שהרי אנחנו בשום אופן לא צוחקים כאן מ"מה" נאמר, אלא רק מ"כיצד" נאמר. ה"כיצד" המטפורי יוצר בדמיוננו תמונה אשר גוררת פרץ של שמחה. יש מידת לגיטימיות רבה בשאלה: מדוע שפת יידיש העממית כל כך עשירה בקללות? הרי בספרות יידיש הקלאסית ישנן יצירות רבות שמורכבות מה"חומר הפולקלורי" הזה, כמו לדוגמא סיפורו של שלום-עליכם "די קאנקורענטן" (המתחרים), מתוך הסדרה "אייזנבאן-געשיכטן", או "פעסעלע דעם רבינס" (פסלה בתו של הרבי) מאת שלום-עליכם, פרקים ב"דאס קליינע מענטשעלע" (האישון הקטן) מאת מנדלה מוכר ספרים וכו'. התשובה לשאלה הזאת חשובה מאוד להבנת הנימה ההומוריסטית הנסתרת בפולקלור הלשוני ביידיש. שפע של קללות ציוריות ביידיש נובע מן הצורך פסיכולוגי של אדם להוציא את תסכולו. הרי מדובר על עם יהודי במזרח אירופה, ברובו עני, רדוף, מושפל, סובל מפוגרומים ומאנטישמיות מתמדת. הרי ברור שלעתים הקללות היו בחיים ההם מעין כלי "הגנה פסיכולוגית" יחידי. במיוחד הדבר נכון בנוגע נשים, שחוץ מתסכול "יהודי" פירקו גם את תסכולן שנבע ממעמדן הנמוך בחברה היהודית-מסורתית. מעמדה המושפל של האישה תואר בהרחבה בספרות היידיש הקלאסית (מנדלה מוכר ספרים, י.ל. פרץ, שלום-עליכם, אברהם רייזען, שלום אש ואחרים). הנה עוד דוגמא: חוקר הפולקלור יצחק גנוז כותב במאמרו על סיפור עם "דאס שלעכטע ווייב" (האישה הרעה) 6:
"...כידוע לכם, כמו הדבר מובן מאליו, כלום מותר לקלל את הבעל. הבדיחה העממית ידעה לסווג את זה בדרך חידוד המאפיין ריגונה של האישה כמרחיקה וכמקרבת:
- יענטל, וועמען שילט איר?
- מיין מאן, לעבן זאל ער...
-ינטל, את מי את מקללת?
את בעלי שיחיה"
חשוב להבין בעניין הקללות, שלעתים רחוקות התכוונו למה שאמרו, אלא באופן כזה פירקו את המרירות במצב של חסר ישע. ואברהם קפרינוביץ' ידע לנצל בצורה אמנותית את ה"חולשה" העממית הזאת ולהפוך אותה על כל צעד ושעל ביצירתו לאמצעי הומוריסטי, לכלי ספרותי, לדוגמא:
" - שנייקע, לאבוזשניק, א בראך איז דיין טאטן אין גן-עדן" – שנייקה, כלומניק, "בראך" לאביך גן-עדן...7
קרפינוביץ' לא רק מנציח את הדמויות של "ווילנה של מטה", אלא גם מנציח את הסלנג שלהם, את הביטויים ואת המילים שלא בדיוק היו שגורים בפיהם של "יהודים נורמטיביים". בסלנג של עולם תחתון מורגשות השפעות חזקות יותר של השפות הסובבות – רוסית, פולנית, גרמנית. ישנם בסיפוריו מילים רבות וביטויים אשר דורשים ידע בשפות הללו, על-מנת להבינם. בשימורה של רובד השפה המיוחד הזה הוא ראה גם חלק ממלאכת ההנצחה של ווילנה "שלו", ועד יומו האחרון נשאר קרפינוביץ' נאמן לדיאלקט, לסלנג, למטבעות לשון של הדמויות אותן הוא תיאר, גם אם לעתים קרובות כל אלה "התרחקו" מכללי יידיש תקנית ספרותית. כך לדוגמא ביצירותיו אין למצוא מילים במין סתמי (דאס), אלא זכר ונקבה בלבד, כפי שהיה נהוג בדיאלקט הליטאי.
מטבעות לשון, בהן הוא משתמש, נושאות בדרך כלל אופי "וויזואלי", וזה מהווה אחד הניואנסים שעוטפים את יצירתו בצביון הומוריסטי.
להלן מספר דוגמאות:
"- וואס בעבעסטו?... רעד מיט אלע ציין!" – מה את מגמגמת? ... דברי עם כל השיניים! 8
" – אפגעשטאנענער עלעמענט! כאמוילע! קאסאקער יאץ, שמירעוואדלע, פאררעטער פון ארבעטער-פאלק!" – אלמנט מפגר! בריון! בול עץ פוזל! מרחן! בוגד בעם עובד! 9
קרפינוביץ' הצליח תוך הנצחת הדמויות של "ווילנה של מטה" להנציח את יידיש הווילנאית, כי אחד הן היו עבורו – יידיש ווילנה. לדבריו 10 "לדבר ביידיש בווילנה היה טבעי כמו לשתות מים. לשפת יידיש היה ברחובותיה של ווילנה קסם כזה, שאפילו לא-יהודים ספגו את צליליה".
הערות:
1. כהן אדיר, פרופ'. ספר ההומור היהודי הגדול. כנרת בית הוצאה לאור, 2004, עמ' 5
2. קרפינוביץ' אברהם, טאמארע די הויכע, מתוך הספר "ווילנע, מיין ווילנע", תל-אביב, 1993, עמ' 70
3. קרפינוביץ' אברהם, די גזירה, כתב-עת "די גאלדענע קייט", מס' 98, תל-אביב, 1979,עמ' 159
4. קרפינוביץ' אברהם, טאמארע די הויכע, ראה 2, עמ' 74
5. קרפינוביץ' אברהם, חנה-מערקע פון די פיש, מתוך הספר "ווילנע, מיין ווילנע", תל-אביב, 1993,
עמ' 109
6. גנוז יצחק, "האשה הרעה" - סיפור עם יהודי (מקורות ומסכת ההיגוד), חוליות, מס' 4, חיפה, 1997,
עמ" 226.
7. קרפינוביץ' אברהם, שנייקע דער פידלער, "די גאלדענע קייט", מס' 94, תל-אביב, 1977, עמ' 84
8. קרפינוביץ' אברהם, א קישן צוקאפנס, "די גאלדענע קייט", מס' 120, תל-אביב, 1986, עמ' 189
9. ראה 3, עמ' 157
10. קרפינוביץ' אברהם, ראה 2, עמ' 164
