המלחמה הקשתה באופן ישיר על שמירת מצוות, אם בשל המחסור ואם בגין החקיקה הגרמנית, שהקשתה על שמירת השבת. על מלחמה ושמירת מצוות בווילנה בשנים 1914־1922

מלחמת העולם הראשונה הייתה אירוע מכונן בעל משמעויות דרמטיות. היא האיצה את התמוטטות האימפריות הגדולות שהיו מעורבות בה, והיה לה חלק משמעותי בשינויים החברתיים שחלו ברחבי אירופה. יהודי אירופה, שחלקם לחמו איש באחיו במסגרת שירותם בצבאות היריבים וש"תחום המושב" שלהם ברוסיה היה אחד משדות המערכה העיקריים, הושפעו אף הם מן המלחמה, אולם מוראות השואה גימדו את האירועים הדרמטיים שקדמו להם בכעשרים שנה, והם לא זכו להתייחסות רבה. ברשימה זו אבקש לבדוק היבט אחד של השפעת המלחמה, ובאמצעותו להאיר באור חדש ומפתיע את אורחות חייהם של יהודי וילנה.

בראש השנה תר"פ (ספטמבר 1919) החליטו גבאי בית הכנסת הגדול של וילנה לסטות מן המנהג הקבוע. בכל שנה הורשו הכול להיכנס לבית הכנסת ללא הגבלה, כאשר רוכשי הכרטיסים זכו למקומות ישיבה והאחרים התפללו בעמידה, אך בשנה זו הוחלט כי דלתות בית הכנסת תיסגרנה בפני מי שלא רכש כרטיס מבעוד מועד. הגבאים, ששיערו שהחלטתם תעורר מחאה, הזמינו שוטרים כדי לשמור על הסדר, אך אלו לא הצליחו לעמוד בפני ההמון אשר צבא על הדלתות.

העניים החלו לשבור את חלונות בית הכנסת ואת דלתותיו, וחיילים יהודים ששירתו בצבא הפולני, אשר הגיעו אף הם להתפלל, גברו על השוטרים ופרצו לבית הכנסת בכידונים שלופים. התפתחה מהומה רבה, והדבר הביא להפסקת התפילה. ה"יידישע צייטונג" המתאר את האירוע מוסיף ואומר: "יש לציין שה‘שול הויף‘ [חצר בית הכנסת, שבה היו מניינים וקלויזים רבים] איבד בזמן האחרון את כל חשיבותו, וילדים יהודים אפילו הורשו למכור בו סיגריות בראש השנה. ומכיוון שההמון קונה סיגריות ב‘שול הויף‘ בראש השנה, יכולים גם העניים לקבץ בו נדבות, ובצדק נמצאו גם בני נוער עניים שהחלו במעשי רמאות. והנה מתנהלים להם שם מסחר בסיגריות, קיבוץ נדבות, גידופים ושערוריות, שכרוכות גם בחילופי סטירות ובמהלומות".

עד כמה מאפיינת תמונה זו את רוחה של "ירושלים דליטא"?

הכיבוש הגרמני

ביום הכיפורים תרע"ו, 1915, כבש הצבא הגרמני את וילנה מידי הרוסים, והחל במדיניות רחבה של החרמת סחורות, מכונות יצור ויבולים. שווקים, מפעלים וחוות חדלו לפעול. רעב קשה שרר בעיר, עד שכשלושים אלף יהודים (55% מיהודי העיר) נזקקו לקבלת תמיכה ומזון מחברות הצדקה. המצב היה קשה כל כך, עד שרבים מילדי החדרים ותלמודי התורה, אשר לא קיבלו כל מזון בביתם, לא היו מסוגלים ללמוד בשל הרעב ובשל כך הגישו להם את ארוחת הצהריים בעשר בבקר. הרעב והעוני הביאו להתפשטות מגפות, והתמותה עלתה באופן חד. הפגיעים ביותר, לצד הילדים, היו בני 60 ומעלה. 40% מהם מתו במשך שלוש שנות הכיבוש.

על שלל האגודות והחברות שפעלו בווילנה נמנו גם ה"קבועים" של בית הכנסת הגדול. תמורת שכר זעום הם השכימו מדי בוקר לאמירת סליחות, אמרו תהילים קודם תפילת מנחה, והתפללו שלוש תפילות בבית הכנסת. אחד מה"קבועים", ששימש בתפקיד זה במשך עשרים שנה קודם המלחמה, פנה במהלכה לקהילה ואמר:

הלא אתם ידעתם זה העת החרדה ופחד מחרב ומרעב ואין שלום… עלה על דעתי לילך על הוואגזאל שטאנציע [תחנת הרכבת] אחרונה הנקרא מושב זקנים ליקח בילעט [כרטיס] ולהמתין על הפואזד [רכבת] לנסוע מעולם השקר לעולם האמת. צריך אני להכין צדה לדרכי עבור גופי להחיות את נפשי שיהיה בי כח לילך לבית הכנסת להתפלל ערב ובוקר וצהריים … לכן באתי לבקש מכבודם הרמה לרחם עלי ולא לעזב אותי על זקנתי. החורף החל לבוא ואין לי מנעלים על רגלי ובגדים חמים על גופי.

"קבועים" אחרים התלוננו "כי רעבים הם ללחם וערומים הם מכסות ומלבוש ותכבד עליהם מאד מאד הקור החזק אשר שולט ביתר שאת וביתר עז בבית הכנסת".

בחלוף הזמן התקשו גם אחרים להגיע לבתי הכנסת. חייקל לונסקי, הספרן הראשי בספריית שטראשון, מספר כי בתי הכנסת והקלויזים התרוקנו מיושביהם, ולחלקם – אשר שימש למגורי פליטים וחולים – נאסר על כוהנים להיכנס, כדי שלא ייטמאו בטומאת מת. העניים שבין היהודים נאלצו לוותר גם על תשמישי הקדושה הבסיסיים. לונסקי מספר כי ב"שול הויף", שבעבר היה מיוחד למכירת ספרי קודש, "מתנהל בימי המלחמה רוב המסחר בידי נצרכים, המוכרים את סידורם האחרון תמורת 'באבקעלע' [מאפה מקמח קטניות], אחרים מוכרים אפילו את הטלית והתפילין מחמת הרעב. ב'שול הויף' נמצאים גם סופרי הסת"ם, אך כעת יושבים הם בחוסר מעש שכן איש אינו כותב, לא ספרי תורה, ואפילו לא תפילין ומזוזות".

גם בעלי תפילה ונושאי תפקידים דתיים אחרים נפגעו מן המצב. חזן בית הקברות, שהתפרנס מן התפילות שנשא באזכרות ובלוויות, מספר כי "הפרנסה מהבית עולם ירדה למאד מאד, יען כי הגבירים והבעלי בתים נסעו מפה ולא נשארו כי אם מתי מספר". אחרים, שהתפרנסו בעבר מעבודתם כמשגיחים או שוחטים ובודקים בבית המטבחיים, סיפרו כי משברחו העשירים לרוסיה והמשכורת מן הקהילה אינה משולמת עוד, עומדים הם בפני חרפת רעב.

עוון מאכלות אסורות

שכרם של המשגיחים והשוחטים לא שולם, שכן עבודת בית המטבחיים כמעט שבתה. אם לפני הכיבוש הגרמני נשחטו בווילנה כחמש מאות בהמות בשבוע, הרי שלאחריו אושרה שחיטת עשרות בודדות בלבד לפני כל שבת, בגלל המחסור בבשר. בשל כך עלה מחירו באופן חד, והוא היה יקר פי עשרים וחמישה ממחירו לפני הכיבוש. בשל כך הסתפקו רוב שומרי הכשרות באכילת דגים.

אולם אם במארס 1916 אלו היו מצויים בשפע יחסי ובמחיר סביר, הרי שלאחר חודשים מספר חל גם בהם מחסור ומחירם האמיר. כדי להקל על הצרכנים הטילו רבני וילנה בקיץ 1916 איסור על קנייה ומכירה של דגים במחיר הגבוה מהמחיר הקבוע בחוק, וקבעו כי מי שעושה זאת הוא בגדר "רודף". היו שנשמעו להוראות הרבנים וחדלו לצרוך דגים, שכן המחיר המופקע עמד על כנו. אחרים, שביקשו שלא לעבור על דברי הרבנים, מצאו פתרונות הלכתיים יצירתיים למצב. הם רכשו דגים במחיר מופקע, אך התנו עם המוכר כי כתשלום על הדג הוא יקבל רק את המחיר הקבוע בחוק, בעוד תוספת התשלום ניתנת לו כהלוואה שלא על מנת להחזיר…

רבים אחרים צרכו בשר שאינו כשר. קשה לדעת כמה עשו זאת עוד קודם הכיבוש הגרמני, וברור כי היו שלא הקפידו על הלכות כשרות גם קודם המלחמה, אך סביר להניח שהמצוקה והרעב גרמו לרבים להתחיל לצרוך טרפות. כדי להתמודד עם המחסור הקימו היהודים והפולנים מטבחים ציבוריים, ואלה שירתו את בני שני הלאומים.

אמנם היו מטבחים יהודיים כשרים, אך היו יהודים שאכלו טרפות במטבחים הפולניים. במקרים רבים היו אלו "בעלי בתים" שלא רצו לאכול במטבחי הפועלים היהודים שלא היו מכובדים דיים, ומצאו מענה במטבחים שנפתחו לאינטליגנציה הפולנית. אחרים רכשו בשר באטליזים טרפים או ממבריחים. אין עדויות ישירות להיקף התופעה, אך בכרוז של רבני וילנה נטען שהיא הייתה נפוצה. הרבנים קראו ליהודים לשוב בתשובה על חטאים שונים, וביניהם "עוון מאכלות אסורות, שהרי ידוע כי מי שרוצה לאכל בשר אינו בודק היכן הוא קונה ונמצא נכשל בנבילות וטריפות ואכילת חֵלב". בחורף 1917 החמיר המחסור במזון באופן משמעותי, ובעיר התפשטו רעב כבד ומגפות. כעת הותרה אכילת טרפות לכל בשל פיקוח נפש.

רבים לא היו מסוגלים ללמוד בשל הרעב. יהודים לומדים משנה

"לתרבת" את האוכלוסייה

פאול מונטי, חייל גרמני שכתב מדריך לתייר המבקר בווילנה, מתאר כיצד עם כניסת השבת שובת בן רגע המסחר המתנהל ברחוב היהודי. החנויות נסגרות כולן, וגם הקונים נעלמים כהרף עין. אולם מצב זה השתנה במהירות בשל החקיקה הגרמנית. הגרמנים, שראו בשטחים הכבושים חלק ממרחב המחיה הגרמני, ביקשו "לתרבת" את האוכלוסייה ו"לנקות" את המזרח. הקניית נורמות ניקיון חדשות נתפסה כחלק מהפצת התרבות הגרמנית באזורים הנחשלים, והונעה גם מן החשש להתפשטותן של מחלות ומגפות לגרמניה עצמה.

החוקים שנחקקו בנושאי ניקיון היו דרקוניים. כך נקבע כי מי שלא יחטא את ביתו לאחר שיתגלה בו פשפש, יישלח לשישה חודשי מאסר. האוכלוסייה אולצה לנקות את רחובות הערים, ולעתים אף להתרחץ בכפייה. גם יהודי וילנה נאלצו לעסוק בשבת בניקיון רחובותיהם ובשיפוץ המדרכות, ונגזר עליהם לפתוח את עסקיהם במהלך היום למשך מספר שעות. רבני וילנה קבעו בחורף 1916 כי מי שנאלץ לפתוח את חנותו באונס יעניק שירות רק לחיילים גרמנים, אך היו שלא רצו לחלל את השבת, אפילו בעל כורחם, ומכרו את חנויותיהם. מכל מקום, בקיץ 1916 בטלה הגזרה, והרבנים הודיעו כי כעת "אין לחלל שבת חס ושלום מרצון". אולם ההשתתפות בחילול השבת מאונס שברה אצל חלק מן האנשים את המחסום הפסיכולוגי מפני חילול שבת באשר הוא.

במקביל, המשיכו להעלות בימי המלחמה הצגות תיאטרון יהודי בשבתות, דבר שהיה קיים גם לפניה, וכאלף מתלמידי בתי הספר היהודיים ומוריהם השתתפו בהצגה שהועלתה בשבת בצהריים במיוחד עבורם. על רקע תיאורי החורבן והקושי, מאיר הדבר באור שונה את הוויית החיים היהודיים. מתברר כי לצד בתי הכנסת המתרוקנים ממתפללים, ולא הרחק מן ה"שול הויף" השומם, התמלאו התיאטראות במאות רבות של ילדים, שבאו יחד עם מוריהם ליהנות מהצגה בצהרי יום השבת.

כאמור, חוקי הניקיון של הגרמנים כללו לעִתים גם חובת רחצה במקוואות בתאריכים קבועים מראש. דבר זה הקשה על קיום מצוות טבילה בזמנה בידי נשים. בנוסף לקושי אובייקטיבי זה, טענו רבני וילנה כי בעת המלחמה חלה ירידה בהקפדה על טהרת המשפחה. בנוסף קראו הרבנים לתקן את הפגמים ב"ענייני צניעות אשר נתרבו מאד בעוונות הרבים בימים אלו סיבת הזמן". נראה כי לשונם הנקייה כיוונה בין השאר לזנות שהייתה נפוצה בשל המצוקה, ולתוצאות אחרות של הפרת הסדר החברתי שהביאה לשינוי בנורמות ההתנהגות המקובלות. לדוגמה, בספרות היפה ניתן למצוא תיאור של סוחרים מהוגנים שביקשו להבריח מזון, ונעזרו בפרוצות להסחת דעתם של החיילים הגרמנים העומדים במחסומים.

בשנתיים שלאחר מלחמת העולם הראשונה עברה וילנה מיד ליד בין הליטאים, הפולנים והרוסים. העיר חזרה ונכבשה ארבע פעמים לסירוגין בידי הצבא הפולני והצבא האדום, וב־1922 היא סופחה סופית לפולין. מאבקים אלו הותירו את אותותיהם בעיר וביהודיה, והקשו על ההתאוששות ממוראות הכיבוש הגרמני. בשנת 1918 נמשכו הרעב, המגפות והמצוקה, והיקפם היה כה רחב עד שהקהילה הגדילה את מערך בתי התמחוי, ואלה האכילו 23,500 יהודים. בשנים 1919־1920 סבלו היהודים גם מפוגרומים שערכו כוחות פולניים, שכללו מעשי רצח, אונס ושוד.

טרף באטליזים

כאמור, עם תום הכיבוש הגרמני המשיך המחסור לשרור בווילנה, אך בהמשך השתפר המצב, ומספר הנזקקים לסיוע הלך וירד. עם החזרה היחסית לשגרה החלו רבני וילנה לנסות להשיב את הסדר על כנו, והורו להקפיד על קניית בשר באטליז העומד תחת השגחתם. אולם הקצבים המשיכו למכור בשר נבלות וטרפות, והלקוחות המשיכו לקנות באטליזיהם. הרבנים הטילו את האחריות למצב על ה"בעלי בתים":

כמה פעמים כבר הודענו והזהרנו – אסרנו לקנות אצל חלק מן הקצבים, פרסמנו את שמותיהם וציינו את האטליזים שלהם, אך זה עזר מעט מאד. רוב הציבור התעניין מעט מאד בהודעותינו. ומשראו הקצבים כי פרנסתם אינה נפגעת, התעניינו הם בנו עוד פחות והמשיכו במעשיהם.

אף אטליזים שזכו באישור הרבנות מכרו טרפות או בשר שאינו מנוקר, וניתן היה לרכוש בשר כשר במקום אחד בלבד בעיר.

לקראת ראש השנה תר"פ (ספטמבר 1919) הצליחו הרבנים לוודא את כשרותם של שלושה עשר אטליזים. במקביל נשמעו אזהרות שלא לקנות אצל קצבים אחרים, אך רבים התעלמו מדברי הרבנים. על חולשת הרבנים ניתן ללמוד מן הגמישות המפתיעה שלהם. לדוגמה, כאשר טען הקצב כי קשה לו להתפרנס ממכירת בשר כשר בלבד, הותר לו למכור באטליז גם בשר טרף לגויים. כאשר נתפס קצב שמכר טרפות על אף שהחזיק בתעודת כשרות, הסתפקו הרבנים בכך שהטילו עליו להחזיק מכספו משגיח כשרות במשך חודש, שכן לא היה קצב אחר באזור שמכר בשר כשר; קצבית אחרת, שנתפסה מוכרת בשר אחורי של בהמה בניגוד להתחייבותה, נקנסה בסגירת האטליז למשך יום אחד.

גם בשנת 1920 נמשכו הדיווחים על קונים שרוכשים בשר טרף, בין אם הוא מוצג כטרף ובין אם הוא נמכר ככשר אך בלא השגחה. כן חזרו ונשנו התלונות כנגד קצבים מוכרי טרפה התולים על האטליז שלטים המעידים על כשרות. צריכת הבשר הטרף זכתה לעתים גם לגיבוי ציבורי. כך, הפיצה הקהילה (!) בין בתי התמחוי שומן חזיר, אולם רק בית התמחוי שהפעילו תנועות הפועלים ניאות להשתמש בו. בניגוד למקרה חריג זה, בדרך כלל מדובר היה במכירה וברכישה של בשר בהמות כשרות שלא נשחטו כהלכה או שלא נוקרו.

מה היה היקף צריכת הבשר הטרף? רצף הדיווחים על אכילת טרפה, כמו גם חוסר האונים שגילו הרבנים אל מול התופעה, מלמדים כי הייתה זו תופעה נפוצה. אמנם רבים קנו אצל קצבים יהודים בשר שהיה לכאורה כשר, אך הם גילו אדישות לשאלת כשרות הבשר והתעלמו מאזהרות הרבנים ומשכיחות המקרים של מכירת טרפות באטליזים יהודיים. נראה שהיה צדק רב בקביעת הרב מנחם קרקובסקי, שלפיה צריכת הבשר הטרף בשנות המלחמה הרגילה את ההמון לזלזל בדרישות הכשרות ולאכול טרפות

לבשל בתמחוי בשבתות

כאמור, חיי התרבות היהודיים הלכו ופרחו בשנים אלו בשבתות ובחגים. בעיתונות היהודית הופיעו מודעות רבות על אירועים המתקיימים בשבת ובחג במסגרות יהודיות, כדוגמת הקרנת "א יידישער דעטעקטיוו פילם" בשבת בצהריים, העלאת ההצגה "חנצ'ע אין אמעריקע" בלילות שבת וקיומו של קונצרט חגיגי ביום טוב של סוכות. כמו כן התרחבה הפעילות החינוכית שהייתה כרוכה בחילול שבת המוני. בין השאר נוסד מועדון ילדים שקיים חוגי מוזיקה ופעילות אחרת בשבתות, והתקיים אירוע רב משתתפים ובמרכזו מפגן התעמלות מלווה במוזיקה של ילדי בתי הספר היידישאיים ותלמידות בית ספר יהודי פרטי. אסיפות ציוני וילנה נערכו בשבתות, וגם העבודה במערכת העיתון הציוני "פריינד" התנהלה בשבת בצהריים. לצד כל אלו, היו גם רבים שפתחו את עסקיהם בשבת.

גם מוסדות הקהילה חיללו את השבת, בהמשיכם לעבוד במתכונת החירום שנהגה בעת הכיבוש הגרמני. כך, למרות שהודיעו בספטמבר 1919 כי המטבחים הציבוריים יפסיקו לבשל בשבת, הם המשיכו בכך עוד זמן רב. בשל כך פנה ועד רבני וילנה בקיץ 1920 למחלקה הדתית בקהילה באומרו:

בהרבה בתי תמחוי אשר להקהלה מחללים את השבת בפרהסיא. העבודה בבתי המבשלות נעשה על ידי ישראלים … גם חלוקת הבגדים בבתי התמחוי הנ"ל נעשית ביום השבת ומכריחים את המקבלים לחתום על קבלתם, נגד רצונם והכרתם הפנימית. חלול שבת בפרהסיא כזה ע"י אנשי הקהלה העברית נעשה בוודאי בידיעת הנהגת הקהלה, הוא עוון גדול וחלול השם מאין כמוהו … ואחרי אשר ב"ה הוטב כעת כלכלת העם בעירנו … אין כל צורך לבשל בתמחוי בשבתות לגמרי.

אולם דבר לא השתנה, ובראשית 1921 פנה הרב שמואל פריד לשלטונות הקהילה באותו עניין בדיוק.

משקלם המצטבר של אירועים אלו מלמד כי הפרהסיה היהודית בשבת הלכה והשתנתה. ואכן, לדברי רבני וילנה "בעירנו מחללים שבת בבתים, במשרדים, אפילו בחברות הצדקה, בקונצרטים, על ידי בעלי המלאכה, בפרהסיה באטליזים … חילול השבת התפשט גם בשוק וברחוב, בין הסבלים ובעלי העגלות". עם זאת, יש להיזהר מלהפליג בהיקף התופעה, שכן ברחוב היהודי עדיין שררה אווירת חג ושבת, כפי שמספר הסופר אלפרד דובלין, שהגיע לביקור בווילנה ביום טוב של סוכות 1924, ומצא את החנויות סגורות בשל החג. תיאור זה מלמד גם כי לצד הזלזול הנרחב בצווי ההלכה, עדיין נשמרו היבטים שונים של אורח החיים המסורתי, ובכללם צביון השבת.

ציצית לילדי ה"חדרים"

רבים מכרוזי הרבנים עוסקים גם בזלזול בטהרת המשפחה. תוכן מחאותיהם – על אף ההפרזה המקובלת בכרוזים כאלו – יכול ללמדנו כי לא מדובר היה בתופעה זניחה. בכרוזים נטען כי רבים מיהודי העיר הם בחזקת "בועלי נידות", שכן נשיהם אינן טובלות במקווה – אם משום שאין הן מעוניינות להקפיד על מצוות הטבילה, ואם משום שהן חושבות כי די ברחיצה באמבט כדי להיטהר. הרבנים מדגישים כי יש חובה לטבול במקווה, ומוסיפים לכך דברי אזהרה רבים. המוטיב הדומיננטי בפניות לנשים הוא הפחדה ואיומים לצד הבטחת שכר.

כך למשל נאמר: "כל הצרות הבאות על היהודים, פוגרומים, מחלות ומיתתם של אנשים בצעירותם, הכל בגלל עבירה זו. כמו כן, הן האיש הן ואישה ידונו בכרת רחמנא לצלן, וילדיהם יולדו פגומים". כדי להרתיע את אלו שאינן מאמינות, נאמר במקום אחר שגם הן צריכות להקפיד על טבילה במקווה, שכן אם לא תעשינה זאת, ילדיהן, "בני הנדה", לא יוכלו למצוא בני זוג.

פיסות המידע ביחס למידת הדבקות בהיבטים אחרים של חיי הדת בשנים אלו משתלבות בתמונה הכללית המצביעה על ירידה במחויבות לשמירת מצוות ולמסורת. כך, בשנת 1920 קרא הרב מנחם קרקובסקי לתרום לקרן לקניית ציצית לילדי ה"חדרים". לדבריו, בעבר כל ילד יהודי לבש טלית קטן, אך כיום "החלק הגדול של ילדי החדרים הולכים ללא ציצית, וגם אינם יודעים ציצית מהי". הוא טוען כי בשל העוני של שנות המלחמה חדלו ההורים לרכוש ציציות לילדיהם, ומתוך הרגל הם ממשיכים בכך גם כעת. רוח דומה עולה מכרוז של רבני וילנה שיצא לקראת חג הסוכות של 1919. הם אומרים שבזמן האחרון חדלו רוב היהודים להקים סוכות לקראת החג, ויש רחובות יהודיים שלמים שבהם אין אפילו סוכה אחת. בבתים משותפים שבהם יש סוכה, יושבות בה רק משפחה אחת או שתיים.

מלחמה ומסורת

תוארה כאן נטישה הדרגתית ורחבת היקף, גם אם לא מוחלטת ושיטתית, של היבטים שונים של אורח החיים המסורתי. כפי שראינו, בחלק מן המקרים הקשתה המלחמה באופן ישיר על שמירת מצוות, אם בשל המצוקה והעוני שגרמו למחסור במזון כשר והפכו את ההליכה לבית הכנסת לאתגר מורכב, ואם בגין החקיקה הגרמנית, שהקשתה על שמירת השבת. עם תום המלחמה, ולמרות חוסר הסדר והמצוקה שהמשיכו לפרקים לשרור בווילנה, השתנו הנסיבות – לרוב לא הייתה מניעה לקנות בשר כשר וניתן היה לשמור שבת כהלכתה ולטבול במקווה.

ובכל זאת, עבור רבים לא שבו החיים למסלולם. נראה שאותם יהודים היו מלכתחילה בעלי תודעה מסורתית. שמירת המצוות עבורם הייתה חלק בלתי נפרד מאורח החיים היהודי, לא רק בשל מחויבותם לציווי ההלכה אלא גם ובעיקר בשל דבקותם בתרבות ובמסורת. משעה שזהו טיב המחויבות, רבו הסיכויים כי שינוי אורחות החיים ושבירת המסגרת החברתית שתמכה בשמירת המסורת יביאו גם לידי שינוי התנהגותי.

אסף קניאל הוא ד"ר להיסטוריה ומנהל תחום החינוך וההתחדשות היהודית בג'וינט חבר העמים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח ניסן תשע"ד, 18.4.2014