בס"ד
מסע שורשים בנתיבות ליטא (רבתי) היהודית
לטביה – ליטא – בלארוס
סיור בערים ובעיירות יהודיות
חיפוש שורשים למשפחות המסיירים
כ"ה בסיון תשע"ז – ג' בתמוז תשע"ז 19-27/6/2017
בהדרכת עקיבא סלע – מנהל המרכז "מירושלים לליטא"
יפה היא ליטא בעריה, נהרותיה ואגמיה, אך לא בגלל זה ביקרה בה הקבוצה, את ליטא של "בית אבא" באנו לבקר. אנחנו קבוצה קטנה של עשרה אנשים, לאחר שסיירנו כבר בטיולי שורשים של עולם ומלואו, באנו סוף סוף להשתתף בסיור שורשים שלנו - של משפחתנו.
ומה באנו בליטא לראות, על כך כותב אברהם קריב, יליד ליטא, בספרו "ליטא מכורתי": "גוש יהודי רצוף השתרע על פני מזרחה של אירופה וארץ ליטא – עצם מעצמיו, אם זאת הייתה ליטא חטיבה בפני עצמה, בעלת דרך משלה ביהדות, בעלת משקל סגולי משלה. במפה של תפוצות ישראל לשעבר, תפסה ליטא מקום בולט והשפעתה פשטה הרחק מעבר לגבולה".
כל תקוותי שיהיה בכוחי לעורר את הלך הנפש בקורא וידע שעליו לראות בדברים בעצמו, ומכח עצמו, עד כמה שיוכל להביט פנימה.
המטוס שבו טסנו מחברת Air Baltic – חברת התעופה של לטביה, היה מלא עד אפס מקום, רבים הישראלים שבאים לטייל בארצות הבלטיות.
מהרגע שיצאנו אל מחוץ לבית הנתיבות של ריגה, בירת לטביה, הבנו שאנחנו בצפון אירופה. מזג האוויר הקריר טפח על פנינו, ללא הכנה מוקדמת, והיינו חייבים לפשפש מיד במזוודה ולחפש ביגוד מתאים נוסף כנגד הצינה העזה. אבל, הגם שמזג האוויר קר, נראה שכאן הלבבות חמים: תושבים נעימים, שלרוב מנסים לסייע לתייר המקומי, פותחים עמו בשיחה קלילה ומיד מתחבבים.
לטביה - ריגה
לפני מלחמת העולם הראשונה הייתה לטביה חלק מהאימפריה הרוסית ואחריה הפכה למדינה עצמאית שבּירתה ריגה. בשנת 1935 הגיע מספר תושבי ריגה היהודים ל-43,500 – כפליים ממספרם ערב מלחמת העולם הראשונה. יהודי ריגה היו 11 אחוזים מאוכלוסייתה וכמחצית מיהודי לטוויה. ליהודים היה תפקיד חשוב בכלכלת העיר: יותר ממחצית מפעליה הגדולים, קרוב למחצית בתי העסק הגדולים וחמישה בנקים מסחריים היו בבעלות יהודים. יהודים בלטו גם במקצועות החופשיים – כמחצית הרופאים בריגה היו יהודים וגם כרבע מעורכי הדין. היו בעיר ארבעים בתי כנסת, מניינים חסידיים ובתי תפילה. הילדים ברובם הגדול למדו בבתי ספר יהודיים – ציבוריים ופרטיים. מערכת החינוך היהודי כללה גם גני ילדים, שני בתי ספר ערב תיכוניים בעברית וביידיש, סמינר עברי לגננות ואוניברסיטה עממית של ציש"א. בראש מפלגת המזרחי עמד הרב מרדכי נורוק שהיה אחד ממייסדי התנועה וחבר בית הנבחרים של לטביה – הסיימה (Saeima). אחרי מלחמת העולם השנייה עלה נורוק לארץ-ישראל
ערב הכיבוש הגרמני היו בריגה כ-40,000 יהודים. ריגה נפלה בידי הגרמנים ב-1 ביולי 1941. באמצע אוגוסט 1941 החלה המשטרה הגרמנית, בפיקודו של קצין הס"ס רודולף לנגה (Rudolf Lange), המפקד בריגה, לרכז את יהודי ריגה בגטו בשטח של כ-9,000 מטרים רבועים שהוקצה לצורך זה ברובע מוסקווה. הגטו נחתם ב-23 באוקטובר 1941. לפי דוח גרמני באותה העת גרו בגטו 29,602 יהודים. במשך כשנתיים שהו היהודים בגטו יחד עם יהודים רבים שהובאו לריגה ממקומות רבים באירופה. רוב רובם של היהודים נרצחו במשך השנתיים בבורות הרצח, ביער רומבולה (( Rumbulā וביער ביקרניקי (Bikerniki).
הגטו חוסל ב-2 בנובמבר 1943. עם צאתם של העובדים היהודים לעבודת יומם פשטו על הגטו שוטרים גרמנים ולטבים בראשותם של לנגה וקראוזה; הם אספו את כל הילדים, הזקנים והחולים וכן כמה מבוגרים שנשארו בגטו (ובהם מורים וסגל בית החולים של הגטו) ושילחו אותם לאושוויץ, וכמעט כולם נרצחו שם. בין 2,500 ל-3,000 יהודים (ולפי הערכה אחרת – 4,000) נרצחו או גורשו באקציה הזאת. אחרי חיסול הגטו נשלחו העובדים היהודים למחנה קייזרוולד ולמחנות אחרים, והגטו חדל להתקיים. כל יהודי לטביה שנשארו בחיים, ובהם יהודי ריגה (על-פי עדויות כ-14,000 נפשות), נכלאו במחנה הריכוז קייזרוולד ובמחנות המשנה שלו. הצבא האדום שחרר את ריגה באוקטובר 1944.
כיום חיים בלטביה כ-6,500 יהודים, רובם בבירה ריגה . בית הכנסת פייטב, באידיש: פאייטאוו שול) על שם הרחוב בו הוא שוכן) הוא בית הכנסת היחיד ששרד בריגה לאחר השואה ופעיל עד היום.
את היום הראשון הקדשנו לריגה וביקרנו את בית הכנסת הגדול שנשרף והקימו על הריסותיו אנדרטה ליהודי ריגה, עברנו ברחובות הגטו, ביקרנו במוזיאון הגטו ובבורות הרצח ביער רומבולה הסמוך לעיר. סיימנו את ביקורנו בגטו היהודי בארוחת ערב בבית הספר היהודי בריגה שמופעל גם עכשיו על ידי חב"ד. אכלנו בחדר האוכל, מקום שהתלמידים סעדו בו לפני הצהריים.
את הזמן, לאחר ארוחת הערב, הקדשנו ליהנות מיופייה של ריגה. ביקרנו ברחוב בו כל הבתים נבנו בסגנון ארט-נבו , באתרים מעניינים בעיר העתיקה, ובבית הכנסת פייטב, היחידי שנשאר לאחר המלחמה (בגלל שכנותו לכנסיה) שגם עכשיו מתקיימים בו שלוש תפילות ביום הפעיל, שם זכינו לראות כיצד מכניסים לבריתו של אברהם אבינו תינוק יהודי שנולד בריגה.
החיים היהודיים בככר השוק – יאנשוק כמשל
עם בוקר, לאחר ארוחת בוקר שוב בבית הספר היהודי, ולאחר שהצטיידנו באוכל כשר לערב, אנחנו נוסעים דרומה , עוברים את הגבול (שהיה פעם) בין לטביה וליטא ומגיעים לעיירה הראשונה בדרכנו – יאנשוק. כאן אנו נפגשים לראשונה בעיירה יהודית טיפוסית, ככר השוק ומוסדות הציבור שמסביב, דרכי ההתיישבות של היהודים ודרכי המסחר.
אנחנו מסיימים את הסיור בשני בתי כנסת סמוכים ששופצו על ידי העירייה ועכשיו משמשים לאירועי תרבות במקום. השיפוץ נעשה בטוב טעם ולא שכחו לציין את היותם של הבתים בתי כנסת לפני מלחמת העולם השנייה. (כאן גם קיימנו דיון מדוע צריך שני בתי כנסת סמוכים?!).
חזנות מעולם אחר
להזכירכם, יאנושוק כבר בליטא, וליטא היהודית מבינה פרק בחזנות, יודעת לכבד חזנים וגם לבחור. והחזנות בבית-הכנסת הגדול של וילנה שלב חשוב הוא בדרך עליתם של כמה מן המפורסמים בעולם הזמרה הדתית בישראל. ובשובך מבית-הכנסת תשמע זמזומים של תפלות, חזרות על נעימות, סלסולי נגינה חשאיים, הערות והשוואות, גם אנחנו ספגנו את אווירת החזנות, במיוחד כאשר שלושת ה"שלומיים" (איזנברג, גולדברג והס) חובבי חזנות מושבעים. את הפרק הראשון שלהם הם נתנו בבית הכנסת ביאנושוק. (בתמונה הפעם רק שלמה איזנברג ושלמה גולדברג בקטע הידוע "שיבנה בית המקדש")
ממשיכים ליעד הבא, העיר שאוולי, כאן כבר נפגש בשורשים של אחת מחברי הקבוצה. בדרך עברנו באתר ההנצחה הלאומי של ליטא לחיילים שנפלו במלחמת העולם השנייה – גבעת הצלבים (גם כאן גילינו את סמל היהודים – מגן דוד).
שאוולי או אולי שאולאי או כפי שנקראה באידיש שאוול ?
אנחנו מגיעים לשאוולי. שאוולי הינה העיר הצפונית הגדולה בליטא, מיקומה הגיאוגרפי הפך את שאוולי לעיר תעשייתית מתקדמת ומרכז אסטרטגי וצבאי שמשמש כיום את צבאות נאט"ו. אך הטבע הוא אוצרה הגדול של העיר. שפע הצמחייה, המים ובעלי החיים באזור משביע את רצונם של הציידים, הדייגים וגם את התיירים שוחרי הטבע.
יש הגורסים ששם העיר שאוולי בא מלשון "שאוליס" = יריה (shot) בשפה המקומית על שם היריות של הציידים שנשמעו באזור.
יהודים התיישבו בשאוולי החל מהמאה ה-18 ומספרם היחסי לעומת אוכלוסיית העיר היה גבוה במיוחד (למעלה מ- 80% בסוף המאה ה- 18). שאוולי הייתה ידועה כעיר שיהודיה היו ברובם ציוניים. מאידך, מספר פעילי הבונד בעיר היה גבוה במיוחד.
אך לא זו הסיבה שהגענו לכאן. שורשי גזע משפחתה של מרים הס (שהגיע למסע עם בעלה שלמה), נטועים עמוק בליטא ומסועפים בכל רחבי המדינה. דורות רבים ישבו שתי המשפחות בליטא , משפחת אביה, חנן לוין ז"ל מצ'טיביאן ומקלם, בעיירות אלו עוד נבקר בהמשך, אמא של מרים, ציפורה ז"ל הגיעה ממיליצ'יץ וביאלסטוק שבפולין על גבול ליטא, היא התחתנה בנישואיה הראשונים עם שלום למשפחת פודלאס משאוולי. בגטו שאוולי היא עברה את השואה יחד עם בתה.
התחנה הראשונה שלנו בעיר , מפעל העורות של היהודי פרנקל, מפעל אדיר ומצליח שהקים חיים פרנקל בשנת 1877 והתפתח תוך שנים לאחד הגדולים ברוסיה.. חיים פרנקל יחד עם רעייתו דבורה )דורה(, בנו יעקב וכלתו רוזה היו נדבנים גדולים. עד היום נשמרו בנייני המוסדות אשר מומנו על ידי משפחת פרנקל. משפחת פרנקל תמכה בתלמידיה העניים. הם ממנו את בניית מושב הזקנים והחזקתו,היום הבניין המרכזי של אוניברסיטת שאולי, כמו גם את בית החולים היהודי שאחר כך הפך להיות בית החולים העירוני בבית מגוריו של המשפחה (הארמון) נעשה מקום לגימנסיה היהודית. משפחת פרנקל דאגה לטובתם של עובדי המפעל: פעלו שם קבוצת הכבאים, המרפאה, המסעדה, הספרייה, נבנה בית הכנסת לעובדים. משפחת פרנקל נתנה תמיכה קבועה לכול הנצרכים. אב ל כל זה לא מנע מהנאצים שפלשו לליטא בסוף חודש יוני 1941 להשתמש במפעל לצורכי הצבא הגרמני ולהפוך את מתחם המפעל לגטו הקטן (גטו טראקו).
התפעלנו מהארמון של פרנקל, אבל לא ניתן היה לשכוח את סופו של המפעל היהודי הגדול וסופם של היהודים ומשפחותיהם שעבדו שם. בסמוך המשכנו ללוח הזיכרון של הגטו הגדול (גטו קווקז), כאן סיפרנו את סיפורם של יהודי שאוולי, יהדות שהייתה תפארתה של יהדות ליטא הציונית, שבסופו של דבר נלקחה מכאן לבורות הרצח או שהוסעו למחנות הריכוז בשטוטהוף ובריגה, ביניהם הייתה גם משפחתה של מרים הס.
המתבונן כיום באזור הגטאות אינו יכול להאמין, שכן המקום נמצא בין גנים פורחים, אגם בו משחקים ילדים ומשפחותיהם, אזור שקט ששכח את ההיסטוריה שהייתה בו, כפי שכותבת מרים הס בסיכומה את המסע:
"יכולתי לחוש ממש את הנורא מכל קורה ויחד עם התחושה הכבידה והמכבידה הזו ובאמצעותה להניח יד זיכרון לדמותם ולפועלם של אבי, אלחנן לוין, (שנפטר בישראל בשנת 1975) ושל אימי, צפורה, (שנפטרה בישראל בשנת 1969), אודים מוצלים מאש תופת ולהעריך את מאמציהם העל-אנושיים להמשיך לחיות עם זיכרונותיהם טרם השואה ועם הטראומות הקיצוניות שעברו במהלכה ואת ניסיונם הכן והבלתי פוסק להמשיך לתפקד כאחד האדם ולקחת אחריות על המשפחה החדשה שניסו לבנות.
...וכל זה על רקע הנוף הבין-עירוני המהמם: הגבעות העגולות, הירוקות, היערות העבותים, הכפרים, השדות על גוניהן המלבבים, החציר הנאסף, מקווי המים, השלווה והרוגע...
אכן, כדברי לאה גולדברג, המשוררת בת המקום, ש"ליוותה" אותנו בסיורנו בקובנה: "ארץ נוי... אביונה ומרה" ".
את סיורנו בשאוולי סיימנו בסיבוב בככר העיר וברחבותיה המרכזיים .
כל צ'יטוביאן וה"הרינג" שלו
תחנתנו הבאה צ'יטוביאן. מקום שורשי גזע משפחתה של מרים הס מצד אביה חנן לוין ז"ל.
צ'יטוביאן, שנקראת בניב המקומי טיטובנה, היא עיירה שבמחוז שאוולי, שוכנת על גדות נהר הדוביסה. בצ'יטוביאן התקיימה קהילה יהודית ותיקה, שרוב תושביה התפרנסו מחקלאות. חשיבותה העיקרית של העיירה הייתה בימי חופשת הקיץ, כששימשה מוקד משיכה לנופשים בשל העיירות הסובבים אותה. בעיירה היו מוסדות חינוך יהודיים בתי כנסת, אך לא היה בה בית קברות יהודי והיהודים נאלצו לקבור את יקיריהם בעיירות סמוכות.
כששמענו שהעיירה שימשה מקור משיכה לנופשים , מיד פנינו לחפש בית קפה שנוכל לנפוש בו ולאכול את ארוחת הצהרים שהכנו. ואמנם ליד הטירה נמצא בית קפה נעים, שם שתינו ואכלנו, אך מה רבה הפתעתנו שהגישו לנו צלחת עם "הרינג" וכוסות וודקה לקינוח.
את הסיור בעיירה התחלנו במפגש ליד העיריה (ככר העיר!) עם ראש העיר,כאן למדנו על אחת התכונות המעניינות של חיים המדריך, הוא ידע למצוא בכל מקום את ראש העיר או הכפר ולרתום אותו לעזרתנו בגילוי וזיהוי עקבות שורשים יהודיים.
לצערנו ראש העיר המקומי לא ידע הרבה על היהודים הרבים שחיו בעיירה, בקושי הצליח להצביע על מקום בית הכנסת. (כשראו את ראש העיר, היו בינינו שחשבו שמשפחתו אולי הייתה כלולה ב"עוזריהם"), סיימנו את פגישתנו לאחר שמשפחת הס הצטלמה עם ראש העיר ("המוכתר") ודגל העיירה , וקיבלה ב"טכס מרשים" את סמל העיר,
פנינו לסייר קצת בעיירה ולחוש את בתיה, ואמנם ליד בית המזוהה כבית הכנסת שהיה במקום, נשארו עוד כמה בתים ("צריפים") משכבר הימים.
מכאן אנו נוסעים לעיירה קלם, גם כאן בעבר היו שורשי משפחת אלחנן לוין ז"ל אביה של מרים הס.
קלם עיירתם של יהודי הרוח והתורה
הקהילה היהודית בקלם החלה להתפתח במאה ה- 16 בתקופת "ועד מדינת ליטא" זו הייתה קהילה משגשגת מבחינה כלכלית ותורנית והיוותה רוב באוכלוסיית העיר עד תחילת המאה ה- 20. (בשנת 1897 היו 2710 יהודים מתוך 3914). בצד עיסוקיהם המגוונים של יהודי קלם למען פרנסתם, עיקר תוכן חייהם היה עולם הרוח והתורה. ר' אליעזר אליהו פרידמן שנולד בקלם כתב בספר זיכרונותיו משנו תרי"ח – תרפ"ו "שכל בני העיר מן הקצה אל הקצה היו לומדים ויודעים תורה, לא נמצא בכל העיר אף "עם ארץ" אחד".
קלם התפרסמה בעיקר בגלל הישיבה שנפתחה בה במחצית המאה ה- 19. המוסד שנקרא "תלמוד תורה" היה הישיבה המפורסמת ביותר ללימוד תורה ומוסר ברמה גבוהה. את הישיבה ייסד רבי שמחה זיסל זיוו, (הסבא מקלם), איש מופלג בתורה. הישיבה שייסד היה מוסד ייחודי ששימש מוקד לאנשים עילויים בתורה ולנבחרים מישיבות אחרות. רבי שמחה זיסל זיוו היה מראשי תנועת ה"מוסר", תלמידו וממשיכו של רבי ישראל מסלנט. הישיבה הייתה מממוקמת בבית רחב ידיים, מוקף גדר גבוהה, כסמל להתבדלות, גם בלבושם היו אנשי הישיבה יוצאי דופן: לבשו חליפות שחורות, מעילים שחורים עד הברכיים, מגבעות שחורות, כותנות לבנות, הכל מאריג משובח.
בין שתי מלחמות העולם מנתה הקהילה היהודית בקלם כ- 4000 נפש, היא הפעילה בתי ספר יהודיים, פעלו בה מספר בתי כנסת, בתוכם אחד מבתי הכנסת מעץ המפוארים, כל יהודי שעבר בסביבה נכנס לראות את הבמה המרכזית הייתה בבית הכנסת.
לצערנו לא נשאר בקלם כל סימן לאתרים יהודיים, מלבד בית העלמין היהודי ששופץ לקראת סוף המאה ה-20 ע"י העירייה. בשנת 2000 ביקרו בבית העלמין סוניה ודוד הופמן שמשפחתם מקלם. הם העתיקו את השמות מהמצבות שראו ופרסמו את רשימת השמות ממוינת לפי א' – ב'. בצד חלק מהשמות נכתבו גם הערות. המצבה העתיקה ביותר שנמצאה על ידם הייתה משנת 1817 והחדשה ביותר משנת 1938.
עם המידע הזה שמנו פעמינו לבית הקברות היהודי בקלם, אך לאכזבתנו הגדולה ובמיוחד לאכזבתה של מרים הס, כמעט ולא מצאנו את בית הקברות. צמחיה עבותה מכסה את כל השטח, לא ניתן כמעט לעבור בו ובוודאי לא ניתן לזהות מצבות, פרט ללוח הזיכרון המרכזי וכמה מצבות מתחת לעצים , לא ניתן למצוא דבר.
מבית העלמין נסענו לבור הרצח של יהודי קלם באחוזת גרוסבסק, 2 ק"מ מצפון לעיר. כאן נחשפנו לראשונה למושג של בורות רצח. קשה לתאר את מה שנעשה כאן. כיום המקום מגודר סביב הבור ובצד הבור לוח זיכרון בו מצוין כי המקום הזה הוא קבר אחים לקדושי קעלם (כ-2000 יהודים) שנרצחו ונהרגו על קידוש השם ע"י הנאצים בשנת תש"א (הוצאתם להורג הייתה בה' במנחם אב תש"א ובי"א בתשרי תש"ב), בוודאי חלק ממשפחתה של מרים הס נרצחו במקום.
ליד בורות הרצח התכנסנו כולנו ושמענו הקלטה של "אל מלא רחמים" מפי החזן הצבאי הראשי.
בטוחני שבדרך חזרה למיניבוס כל אחד חשב בלבו על משפחתו שחיה חיים שלווים ובן רגע נקטע פתיל חייהם. כותבת על כך מרים לאחר שחוותה את הסיור :
" במהלך הסיור עברתי טלטלה. איברי ונפשי כאחד לא פסקו מלכאוב. מאז שחזרנו ועד הנה, אני מנסה ללבן עם עצמי את המראות שראיתי ולשחזר, בגבולות שמוחי "מתיר" לי, את אשר חוויתי בסיפורי האישי ובסיפורי חבריי לסיור ואיני מצליחה למצוא שלווה. אני מסנכרנת ומשבצת במועקת ילדותי ונערותי השתוקה מראות מן ההווה על רקע דמיונות מזוויעים מן העבר. קשה מנשוא.
זה היה מגעי, משאי ומסעי הראשון והבלתי אמצעי עם יהדות ליטא המפוארת על אנשיה, רבניה, מוסדותיה הדתיים, התרבותיים והקהילתיים ובתוכם עם בני משפחת אבי הענפה מציטיביאן ומקלם ובני משפחת אימי משאבלי, הקבורים רובם ככולם בקברי אחים, בבורות המוות.".
מכאן שמנו פעמינו לעיר טלז, אותה בחרנו ללינה, משום המלון שיש בו, גם הוא כברירת מחדל, שכן למחרת עלינו להספיק דרכים ומקומות רבים.
טלז – מרכזה של עולם
טלז מהקהילות היהודיות העתיקות ביותר בליטא. יהודים החלו להתיישב בה במאה ה- 16, בתקופת "ועד ארבע הארצות". בראשה עמדו גאוני ישראל וראשי ישיבות אשר ממימיהם שתו כל בני הגולה. טלז נשאה בכתר תורה באמצעות ישיבתה וראשיה , ובראשם הרב אליעזר גורדון, מיסד הישיבה ורבה של טלז. בהשפעת הישיבה ובהחזקתה נפתחו בטלז מוסדות חינוך נוספים: גני-ילדים, בית חינוך לנערים, בית ספר לבנות, גימנסיה לבנות. בשנת 1924 הועבר מקובנה בית המדרש למורים חרדים ``יבנה``, לידו הוקם ``פדגוגיון עברי`` למורות. בבית המדרש הגדול של העיר הושמעו, בנוסף לתפילות, גם דרשות ונאומים של רבנים ועסקנים, פעילי המפלגות הציוניות, תושבי טלז ואורחים שבאו ממקומות אחרים. דרשתו של ר` אברהם אליהו קפלן בשנת תרע``ט (1919) בשבחו של הרצל, שביקר בטלז, ניתנה בבית המדרש הגדול ועוררה ויכוחים גדולים בעיר ומחוצה לה .
ב-23 ביוני 1941 הופצצה העיר וב-26 ביוני נכנסו הגרמנים לטלז. עוד לפני כניסת הגרמנים, השתלטו הליטאים על העיר. ביום ששי 27 ביוני גורשו יהודי טלז מבתיהם לחוף אגם מאסטיס. באמצע הלילה הפרידו את הגברים מהנשים והילדים. הגברים נשארו והנשים והילדים הורשו לחזור לבתיהם שנמצאו פרוצים וריקים מתכולתם. הגברים הובלו עוד באותו הלילה למחנה מאסר שהוקם באחוזת רינאיי המרוחקת 4 ק"מ מטלז. החל מה-14 ביולי 1941 התחילו הגרמנים, בשיתוף עם הליטאים, להוציא קבוצות גברים לחורשה קרובה, לאחוזת רינאיי, שם ירו בהם לתוך בורות שהוכנו מראש. הרצח נמשך שלושה ימים וכלל גם תושבים שגרו מחוץ לטלז. לאחר מכן הובלו לאותה חורשה גם הנשים והילדים. הנשים והנערות שהובאו לטלז מהסביבה, או שהצליחו להישאר בעיר, רוכזו בגטו שהוקם מסביב לבית המדרש הישן. הם התגוררו במקום בתנאים קשים ביותר. הנהגת הגטו רוכזה בידי כמה נשים. תפילה שנערכה על ידי הנשים בבית המדרש הישן בראש השנה תש"ב, התפרסמה אחר כך מתוך עדויות של ניצולות. החיים בגטו בתנאים אלו נמשכו עד לחורף תש"ב, בימים 24 ו-25 בדצמבר 1941 הוצאו כל הנשים מהגטו והובלו לבורות שנחפרו ליד אחוזת ריינאי. 64 נשים הצליחו לברוח ולהינצל.
אחרי המלחמה הוקמו במקומות הרצח מצבות זיכרון. לאחר המלחמה חזרו כמה עשרות יהודים לטלז. על פי המפקדים שנערכו היו בשנת 1970 – 70 יהודים, ב-1979 – 44 יהודים וב-1989 – 23 יהודים. כיום (2011) חיים יהודים בודדים בעיר.
לאחר שהתארגנו במלון, ששוכן בבנין שהיה הגימנסיה לבנות "יבנה, ירדנו לאכול ארוחת ערב, ארוחת הערב אורגנה בעזרתו של השף צבי גולדברג שהשכיל להכין מהמצרכים שהבאנו מריגה ארוחת מלכים. גם האוכל וגם האולם בו יבנו השרו אוירה של פעם, בית שמרתפיו שימשו בעבר, כנראה , כמחסנים או אולי כאן היה חדר המורים של הגימנסיון? האווירה הושלמה בכמה שירים בציבור שארגנו ע"י שלשית החזנים.
לאחר הארוחה יצאנו למסע להכרת טלז היהודית, את הסיור התחלנו בטיילת שעל שפת האגם, אגם שנודע לשמצה בתקופת השואה, לכאן הושלכו נשים ע"י הגרמנים, הסתובבנו בגטו וסיפרנו ליד בית הכנסת את סיפור הגבורה של נשות טלז בגטו. המשכנו לככר העיר, שם גילינו שעירית טלז סבורה ש"טלז היא מרכז העולם"!, בגלובוס המסתובב מסומנים כל ערי ליטא ובמרכזם – טלז! המשכנו לישיבת טלז ובדרך עברנו ליד ביתו של הרב בלוך, ראש הישיבה. ליד בניין הישיבה הרחבנו על ייחודיותה של ישיבת טלז שהוקמה ע"י הרב גורדון. ישיבה בה למדו בשיטת לימוד מיוחדת, כאשר כל הבחורים חולקו לארבע קבוצות לפי רמתם וותקם בישיבה.
ר' יוסל בונק מנציח את השואה בדרך אחרת
לאחר ארוחת בוקר במרתפי המלון יצאנו לדרך, היום הוא יומם של משפחות איזנברג – שלמה ומרדכי.
לפני שעזבנו את טלז הלכנו לפקוד את קברם של הרב בלוך והרבנית . הרב יוסף לייב בלוך עמד בראש הישיבה בטלז בכהונתו הגיע הישיבה לשיא ולמדו בה למעלה מ- 400 בחורים,הוא זה שהטביע את חותמו על תלמידי הישיבה , תלמיד ישיבת טלז באותה תקופה היה ניכר בכל אורח חייו והיה מוכן לקדש שם שמים בעולם בכל דרך אפשרית.
מכאן אנחנו נוסעים לעיירה הסמוכה פלונגיאן.
פלונגיאן, העיירה הליטאית הזו היתה בתחילת המאה הקודמת שטעטל לכל דבר, עם ראש עיר יהודי (מהעיירות הבודדות שכיהן בה ראש עיר יהודי).עד לפני פחות משנה נותר בה יהודי אחד בלבד. יעקב יוסל בונקה, פסל ואמן בן למעלה מ-90, עמד בראש קהילה יהודית שבה הוא החבר היחיד. הוא התגורר עם אשתו הליטאית בשיכון בסגנון סובייטי, ושלושת בניו מתגוררים בערים בסביבה. בסיורים שערכנו בפלונגיאן היינו אוספים אותו מביתו ונושאים לאתר ההנצחה. כאן ביידיש במבטא ליטאי, הוא פתח את דבריו במלים: "נדרתי נדר להנציח את זכר היהודים בפלונגיאן". בדרך כלל כמה מחברי הקבוצה היו מתנפלים עליו כמוצאי שלל רב ושואלים: "אתה מכיר את צימרמן? את אודס? את הצלם?" לעיתים היו גם מציגים בפניו תמונות מאותה תקופה. בונקה מאמץ זיכרונו. הוא כבר לא זוכר את כולם. דמותו של הצלם ברקוביץ, אשר אולץ לערבב את הרמץ בבור שבו שרפו את ספרי התורה, נחרתה בזיכרונו, והוא מספר על כך לאורחיו בלהט רב.
תשעה פסלי עץ ענקיים מעץ אלון הציב בונקה באתר ההשמדה של יהדות פלונגיאן, מרחק נסיעה של כמה דקות מן העיר. כאן, בחודש יוני 1941, הוציאו להורג תושבים ליטאים את 1,800 היהודים שגרו בעיר. בכניסה לאתר חשב בונקה שמן הראוי להציב גם יד ושם לחסידי אומות העולם שגרו בסביבה.
אנחנו מתקדמים במעלה הגבעה מפסל לפסל ומנסים לדמיין מה רצה האומן להביע בפסל זה, יש פסלים שקל לנחש לעומת זאת אחרים צריכים הסבר.
אין ספק שדרך זו של הנצחת הנופלים ראויה לכבוד ולהערכה.
בונקה לא הסתפק בכך, הוא דאג לאסוף מהעיירה את כל המצבות שנגנבו מבית העלמין היהודי והשתמשו בהם לחיפוי גדרות החצר או למדרכות, החזיר אותם למקום בית העלמין ובנה מהם אנדרטאות לזכר יקיריהם שנקברו בבית העלמין היהודי ועכשיו הפכו אותו לחצר בית הספר ולמגרש ספורט.לאחר שביקרנו באתר ההשמדה, נסענו למקום בית העלמין וסיימנו סיורנו בעיירה ליד פסלו של בונקה, הפעם מאבן, שהוקם על ידי העירייה כאות וכהוקרה לבונקה על מפעל חייו.
בונקה הוציא גם ספר שירים באידיש על העיירה פלונגיאן בשם: "מיין שטעטל פלונגיאן – לידער פון פארשייענע צייטן", השיר הראשון מוקדש לעיירה :
אין ליטע אין היינט נאך א שטעטל פאראן, בליטא היום יש עוד עיירה,
מיין שטעטעלע פלונגע, מיין שטעטל פלונגיאן. העיירה שלי פלונגע, עיירתי פלונגיאן.
מיין שטעטל פלונגיאן מיט אירע גרויסע משפחות, העיירה שלי פלונגיאן עם משפחותיה הגדולות
מיט אירע ארעמע, ערלעכע, פיל בעל מלאכות. .. עם עניה, צדקיה, מלאה בעלי מלאכה...
פאלאנגה - עיירה קטנה ומלאת קסם
היעד הבא של הקבוצה הוא עיירת הנופש פאלאנגה, השוכנת על חוף הים הבלטי. בפאלאנגה יש כ- 18,000 תושבים והיא ידועה, יחד עם הכפרים מסביבה, כמרכז הנופש והבריאות של כל תושבי האזור ואף של ליטא כולה. התפתחותה של פאלאנגה כעיר תיירות החלה במחצית השנייה של המאה ה- 19. ראש העיר דאז ג'וזף טיסקביץ' הביא להתפתחות זו, לאחר שפתח את המסעדה והמלון הראשונים במקום. במקביל נפתחו מרחצאות מרפא , כל אלו הופעלו בסטנדרטים גבוהים, בדומה לשירותים דומים בגרמניה השכנה. ההתפתחות המואצת הגיעה לשיאה לאחר קבלת העצמאות של ליטא, בשנת 1991, אז נפתחו בתי מלון מודרניים, בתי אירוח ופיתחו את אזור החוף: גשר לתוך הים, מדרחוב עם חנויות, מסעדות ואטרקציות אחרות.
אחד הפרקים היפים, השמורים והמושקעים בליטא נמצא בפאלאנגה במרכז הפארק ארמון של משפחת טיסקוביץ' שנבנה בשנת 1897. כיום בארמון מוזיאון הענבר,שם ניתן לראות כיצד הופכים את אבני הענבר לאבני חן.
הגענו כל הקבוצה למרכז פאלאנגה, כאשר חיים המדריך מסמן לנהג את הדרך כיצד יגיע קרוב לחוף מבלי להסתבך ברחובות הסגורים ובלי לשלם חניה. כשרון זה הופגן אח"כ כאשר חיים הוביל אותנו עם המיניבוס לתוך הפארק בסמוך לארמון, ומאז התווסף לו שם, מלבד הבלש-גשש גם "חיים פותח שערים".
להזכירכם, לפאלאנגה הגענו בעקבות משפחות אייזנברג, כאן הם נפשו. את המשך המסע, נעשה בעזרתם של נציגי המשפחה, המתארים את קורות המשפחה ומקומות הדיור (והמחבוא)
"מוצאה של המשפחה - משפחת איזנברג , מהעיירה ורז'אן שבמערב ליטא.
שלמה ומרדכי, שני הבנים שהשתתפו במסע – יצאו בעקבות מקום מוצא של שני ההורים : גם האב יצחק וגם האם אלה – נולדו וגדלו באותה עיירה. שלמה היה בן 9 ומרדכי בן 6 כשעלו ארצה מליטא – אז ברה"מ.
בשונה משאר מחפשי השורשים של משפחותיהם , הם עצמם נולדו בליטא – בעיר קלייפדה בשנים 1949 /1952 . אי לכך יצאנו בעקבות עיר הולדתם ובעיקר – לעיר הנופש הקרובה, פאלאנגה , השוכנת לחוף הים הבלטי, מרחק כחצי שעת נסיעה מקלייפדה.
שכן –רוב זיכרונות ילדותם קשורים בימי החופשה , כאשר ההורים לקחו אותם לשפת הים , לנופש וטיול – בעיקר סביב הארמון הניצב שם והפך כיום למוזיאון לעבודות ענבר.
מצד שני – הייתה להם חוויה נעימה לטייל על הגשר המוביל אל הים עצמו – ים צפוני וקר ,
אך יפה ונעים. מה רבה הייתה השמחה להיפגש עם פסלון של אריה המוצב בין שני גרמי המדרגות המובילות לארמון : הם החזיקו תמונות ילדות מאתר זה , והצטלמו עימם באותה סיטואציה....ובחלוף 60 שנה!
ביקרנו בקלייפדה , אך מקום הבית בו גדלו – לא אותר. כנראה שמות ומספרי הרחובות התחלפו עם סיום המשטר הסובייטי, לטובת מדינת ליטא העצמאית והחופשית של ימינו.
משם – הדרך הובילה לורז'אן –
מקום הולדת ההורים , שניהם ממשפחות שישבו בעיירה מזה דורות : משפחת איזנברג , ומשפחת שלומוביץ. מזלם של שני ההורים שפר עליהם: הצליחו להינצל מהחיה הנאצית ומעוזריה המקומיים, לשוב לעיירת הולדתם, להיפגש זה עם זו , ולהתחתן בעיר וילנה , בשנת 1948.
בחיפושינו אחרי סימנים שיעידו על הקשר שלהם למקום , מצאנו תעודת מכירת בית ברחוב הראשי של העיירה , משנת 1949, חתומה ע"י ... אלה איזנברג. האם חזרה לשם כדי לממש את מה שנשאר לה ממשפחתה, כנראה כדי להשתמש בכסף לבניית ביתה ומשפחתה שאך זה הוקמה. זו הייתה הפתעה ודרישת שלום מהאם שנפטרה צעירה מאד, בת 47, אבל לאחר שזכתה לממש את חלומה ולחלץ את משפחתה מרוסיה הסובייטית ולהביאם לישראל.
בניגוד לשני ההורים : האב יצחק ז"ל שנמלט לתוככי ברה"מ וכך שרד ואחיו אהרן צבי ז"ל- היה תלמיד סלובודקה מעל 13 שנים , שאף הוא נמלט מזרחה וניצל, והאם אלה ז"ל שהוסתרה בשקודוויל ,עיירה במרחק כשעתיים משם ,לכיוון קובנה.
שאר בני המשפחה משני הצדדים הובלו לצערנו לבור ההריגה במרחק כמה דקות נסיעה ממרכז העיירה....עמדנו שם , הדלקנו נר נשמה , התייחדנו עם הסבתות, הסבא שלומוביץ , האחים והאחיות , חלקם כבר בעלי משפחות משלהם..... כולם נרצחו בתאריך שמוזכר ברשימות אשר מצאנו בבית הכנסת בוילנה ומתעדות תאריכי הרציחות במקומות השונים בליטא. יום הזיכרון להרג כול יהודי ורז'אן, למעט בודדים הינו : כ"א תמוז תש"א.
הסבא מרדכי איזנברג ז"ל נפטר בשנת תרע"ה ונקבר בבית הקברות המקומי. הוא זכה ומצבתו , אותה ביקרנו, עומדת. היחידה מכול שאר שוכני עפר הטמונים שם, הודות לכך שבנו יצחק שב לאחר המלחמה ושיפץ אותה. לשאר בני המשפחה אין קבר...רק בור רצח , עם אנדרטה קטנה המתארת מי טמון שם- ללא שמות....רק מוצא , בני איזו עיירה היו....
בבואנו לביקור בעיירה זכינו לקבלת פנים של ראשי העיירה– יש לציין שקיבלו אותנו בכבוד רב, ליוו אותנו לבית הקברות ולבור הרצח...הם בטוחים שלא נדרוש מהם דבר...
מעולם לא חשבנו לחפש את מיטיביה של האם אלה , בהחביאם אותה בשקודוויל, וגם לא הייתה לנו שום פיסת מידע. האמא שניצלה לא הגיעה מיד ארצה , כמו מרבית השרידים : היא חייתה תחת משטר סובייטי סגור, וכול מאמציה התרכזו בחילוץ המשפחה ושני בניה , כדי שיזכו לעלות לישראל ולהתחנך כיהודים. אבל בביקור זה הצליח המדריך המקומי חיים ברגמן מקובנה לאתר לנו זקנה מופלגת אשר הצילה את הנער נחום – אותו היכרנו וידענו כי הסתתרו יחדיו. היו איתם עוד משפחה : פראדה ארון ובנותיה – מצאנו עדויות למקום הסתתרותם – בעיירה שקודוויל. המיטיבים ידועים ורשומים כבעלי תעודות של חסידי אומות העולם מיד ושם. עדין אין לנו עדות מדויקת מי האיש /אשה שהציל את האמא אלה ז"ל – אבל יודעים אנו כעת היכן הייתה בזמן המלחמה....וכידוע – הייתה חלק מאותה קבוצה .מעולם לא ספרה על קורותיה באותו מקום מסתור , ואיך הגיעה לשם...
משפחת איזנברג זכתה , שלא כמו רבים מיהודי ליטא שיש לה המשך , גם בארצנו וגם בארה"ב, אשר מפאר את שורשיה. הדוד אהרן צבי ז"ל היה תלמיד חכם, הגיע עם אשתו – הכיר אותה בטשקנט, הם נישאו בערבות רוסיה עם תום המלחמה ודרך חציית אירופה כולה עד פריז , הצליחו לנסוע לארה"ב ולהשתקם. זכה להשאיר דור ישרים מבורך, בגשמיות וברוחניות! אשתו – נחמה לבית ברלין , ליטאית גאה ,ניצלה כאשר ברחה מקובנה באחת הרכבות האחרונות מזרחה , אבל הוריה , אביה הרב ושאר בני המשפחה – נרצחו, למעט אח שעלה קודם ארצה.
היום היה יומם של משפחות אייזנברג, כפי שמתואר ביקרנו בפלאנגה עיר הנופש, משם נסענו לקלייפדה עיר הנמל של ליטא, כאן הגענו למרכז היהודי ששוכן במקום בית העלמין היהודי שנהרס ע"י הסובייטים לצורך הקמת מרכז שיבוש תחנות רדיו זרות. במרכז פגשנו יהודים בבית הכנסת, שהשלימו לנו מנין למנחה, אחרי סיבוב קצר בעיר העתיקה המשכנו לוורזאן, מרחק של כ-30 ק"מ מקלייפדה. לאחר מפגש בעיריה עם ראשת העיר ועובדיה עשינו יחד איתם סיור מקיף בעיירה שכלל ביקור במוזיאון שמשוכן בבית ספר אזורי, ביקרנו בבית העלמין היהודי וליד בור הרצח של יהודי ורז'אן.
לאכול תפוחים בדרך לקובנה
בדרך לתחנתנו הבאה קובנה שואל אותנו המדריך חיים: אתם רוצים לאכול תפוחים? למרות העייפות שתפשה בנו, מי לא ירצה לאכול תפוחים מהעצים בליטא? ולאחר הסכמתנו מוריד אותנו חיים מהאוטוסטרדה לקובנה ולאחר נסיעה של חמש דקות אנחנו מוצאים עצמנו במטע תפוחים שעדיין לא בשלו, חיים נעלם ואחר זמן קצר הוא יוצא מבית מעץ המט לנפול יחד עם זקנה ובידו תיק – תעודת יד ושם לחסידת אומות העולם ומדליה . השאר כבר סופר.
לאחר ביקור חטוף בביתה לראות כיצד היא מתקיימת המשכנו עם רשמים עזים, אבל בלי תפוחים לקובנה.
קובנה - דאלטא שטאט – בין ניאמן והויליה – משולש יהודי
קובנה היא העיר השנייה בגודלה בליטא, שימשה כעיר בירה בין שתי המלחמות, אבל כאן נדבר על קובנה שלנו – קובנה של היהודים.
קובנה הייתה עיר ואם בישראל על חמישים אלף תושביה היהודיים, העיר הציונית יצאה מגדרה בכל ביקור של עסקנים מארץ ישראל. קובנה לבשה חג כשהמשורר ח.נ. ביאליק הגיע לביקור וחנך את הגמנסיה הריאלית. בשבתות הייתה התחבורה העירונית מצומצמת ובחגי ישראל העיר קובנה לא הייתה מתביישת בפני בני ברק ומאה שערים בירושלים. כזאת הייתה קובנה , הלכת ברחובות העיר ועברת על פני בתים שפעם נולדו, חיו, עמלו, שמחו והקימו משפחות בהם אנשים נשים וטף. ובאין קברים – הבתים שאתה עובר על פניהם הם המצבות (מתוך גחלת, אדר ב' תשס"ה).
ראשית דרכנו בקובנה למועדון הסטודנטים הישראלים "נפש יהודי", שם סעדנו את ארוחת הערב והתפללנו ערבית בעזרת החברים במקום שהצטרפו למניין.
עוד לפני כן בדרך סיקרן אותנו לדעת מה טעם ה"הרינג" בקובנה, ולבקשתו של שלמה איזנברג הזמנו "הרינג" וודקה לארוחת הערב.
ארוחת הערב הייתה ארוחת גרמה מעולה, אותה טרחו לעשות המבשלות המקומיות במטבח המועדון, ה"הרינג" דרש שיפור , אבל הבטיחו לנו שלמחרת הוא יהיה מושלם.
כאן אולי המקום להרחיב קצת על פעולות המועדון, שנקרא "המרכז היהודי".
"המרכז היהודי" בעיר קובנה מבצע פעילות ענפה, יחד עם "נפש יהודי" וארגונים נוספים, בקרב עשרות סטודנטים ישראלים שלומדים רפואה באוניברסיטת ליטא למדעי הבריאות. שם, בקובנה, גילינו קהילה קטנה של סטודנטים ישראלים שלומדים רפואה, ומשתתפים בפעילות של המרכז היהודי בעיר קובנה. לכאורה עוד פעילות יהודית שגרתית, בעיר חצי נידחת. אבל, כך מתברר, במרחק גדול מהבית ומההמולה הישראלית, הצעירים הללו מגיעים לשיעורי תורה, מתקרבים, מניחים תפילין, סוחפים את המשפחה שלהם בארץ – וחוזרים כעבור שש שנים הביתה עם שני דברים: תואר דוקטור ברפואה ומנה גדושה של יידישקייט. הפעילות הברוכה הזו מופעלת על ידי אברך צעיר מישראל, הרב משה שינפלד, ולידו עוזר בניהול אלכס מינין, שנולד ברוסיה, אבל קיבל את החינוך היהודי-תורני בישראל. במסגרת הפעילות הענפה של ארגון נפש יהודי, ארגון הפועל להעמקת תודעת היהדות בקרב סטודנטים ברחבי הארץ והעולם, ובמימונו הנדיב של מר ווילי שטרן מלונדון.
התרשמנו מהפעילות ושוחחנו עם כמה סטודנטים שנשארו למבחנם האחרון בשנה זו, לפני שהם יוצאים לחופשה בארץ, אבל כפי שאומר משה שינפלד, "שום תמונה ושום שיחה לא תוכל לבטא באמת את העוצמות האדירות שיש במועדון הזה".
את היום הבא בילינו בעיר קובנה.
לאחר ארוחת בוקר דשנה במועדון היהודי, נסענו לתצפית על העיר מעל גבעת מאפו, שם קיבלנו סקירה על היהודים בקובנה החיים היהודים וגם בתי העלמין. ארבעה בתי עלמין יהודיים היו בקובנה, שניים בסלבודקה, אחד עתיק והשני ששימש את היהודים בגטו, לצערנו שניהם נהרסו, השלישי ב"הר הירוק" שם ביקרנו וראינו את ההרס והחורבן שנעשה שם והאחרון, שפעיל עד היום, נמצא למרגלות גבעת מאפו – בית עלמין מטופח ומסודר, לכאן הובאו עצמותיהם של הרב המפורסם בכל תפוצות ישראל הרב יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל , שהיה הרב של קובנה בסוף המאה ה-19, והרב אברהם דובר שפירא זצ"ל שהיה הרב האחרון בקובנה ונפטר בגטו בשנת תש"ג.
סיירנו גם ברחובות העיר העתיקה, במדרחוב של רח' וילנה עשינו הפסקת קפה והמשכנו דרכנו לרחובות מאפו , זמנהוף ועוד, תוך כדי שמיעת הסיפורים על חייהם של היהודים, מוסדותיהם ובתי הכנסת שהיו שם. לאחר ביקור בבית הספר היהודי שוויבה, כאן למדה המשוררת לאה גולדברג, ילידת קובנה, המשכנו לבית הכנסת הפעיל "אהל יעקב" – כור שול. בית הכנסת המפואר נבנה בשנת 1871, נקרא "כור שול" על שם המקהלה שהייתה שם. הוא התפרסם במיוחד בחזנות ובקונצרטים שהתקיימו בו, אליהם הגיעו גם מחשובי הגויים חובבי מוסיקה. גם אנחנו לא החמצנו את ההזדמנות, ושלשית החזנים "שלמה ושו"ת" נתנה לנו קונצרט מעל הבמה המרכזית, תפילת "ותחזינה עינינו" בהופעת בכורה, חבל שלא היה פרסום מראש, בוודאי לא היה מקום לשבת!!
את שעות אחר הצהריים הקדשנו לסיפור השואה בקובנה. התחלנו בשכונת סלבודקה , שם רוכזו כל יהודי קובנה לגטו הגדול וגטו הקטן, לאחר סיבוב בשכונה ועצירה ליד הבניין החדש של ישיבת סלבודקה, שם זכו הבחורים ללמוד בקושי חודש אחד, המשכנו ל"פורט התשיעי" – מקום הירצחם של רוב יהודי קובנה , 30,000 במספר. במבצר צפינו בחדרי המוזיאון היהודי המספרים את סיפורם של יהודי קובנה (וגם יהודים אחרים שהגיעו לכאן ברכבות), צפינו במסלול הבריחה של "שורפי הגופות" וסיימנו תפילת יזכור ליד בורות הרצח והאנדרטה הגדולה שנבנתה שם ע"י הסובייטים בעזרת האדריכל היהודי לוין, שאותו עוד נפגוש בהמשך.
לא רק ל"פורט התשיעי" הובלו היהודים למקום הירצחם, היו עוד "פורטים" שלבורות הרצח לידם הם הובלו. בדרכנו חזרה לקובנה עברנו ליד האנדרטה שנבנתה לזכרם של היהודים שנרצחו ב,פורט השביעי", ביניהם גם הרב אלחנן וסרמן הי"ד. כאן נבנה בחדרי המבצר מוזיאון חדש , מוזיאון בו ניתן יהיה לקיים פעילויות ללימוד השואה.
בבוקר לפני שיצאנו את קובנה לכוון וילנה הבירה, השלמנו את סיורנו בעיר, ביקרנו ליד ביתה של לאה גולדברג, שם סיפרנו את תולדות חייה והשמענו אותה קוראת את השיר "משירי ארץ אהבתי", מכאן המשכנו "בפניה חדה" לאנדרטה המוצבת ליד מוסק לייטוקיס, כאן נערך הפוגרום הראשון, עוד לפני גזרות הגרמנים, הפוגרום נעשה ע"י הליטאים, תושבי קובנה. ולבסוף עצרנו לראות את המקווה החדש גם בקובנה קיים הצורך במקווה טהרה לנשים. הקהילה במקום גדלה, ועמה גברה גם הדרישה להקמת מקווה במקום. היות והמקווה הקרובה ביותר נמצאת במרחק של שעה וחצי נסיעה לכל כיוון, הודגש ביתר שאת הצורך במקווה מקומי. אנשי המרכז היהודי נרתמו לעניין החשוב הזה אשר בו תלויה המשכיותו של עם ישראל בכל כוחם ומרצם ודאגו להקמת מקווה טהרה מהודר ומוקפד. לעיר קובנה אמנם עבר יהודי מפואר, אבל מאז נחרבה יהדות אירופה – לפני קרוב ל - 80 שנה – לא ניתן למצוא במקום מקווה פעיל וכשר.
הנקודה הקראית – העיירה טרקאיי
בדרך לוילנה שמנו פעמינו לעיר טרקאיי, ליטא, הדרומית במדינות הבלטיות, עשירה באגמים. אחת התמונות הנפוצות ביותר מהמדינה זו המצודה של טרקאיי הממוקמת על אי בלבו של אגם. בשל יופיו של המקום והאפשרות לנפוש בו ולבלות על חופו של האגם, העיירה טרקאיי היא יעד תיירותי פופולארי.
אכן, מצודת האגם אינה האטרקציה התיירותית היחידה של טרקאי. העיירה מתגאה בכך שהיא מארחת קהילה קראית, המונה כיום 65 אנשים. הקראים, יחד עם טטרים מוסלמים־סונים, הובאו לליטא כאשר הדוכסות שלטה על שטח שנפרש מן הים הבלטי עד לים השחור. הם חיו בחצי האי קרים, והוזמנו על ידי הדוכס לשמש כחיל משמר בעיר בירתו. כדי לשכנעם הותר להם לשמור על דתם ועל מנהגיהם - הקראים אומרים שהם ממשיכי ההלכה המקורית מימי משה רבנו, ולכן אין הם מקבלים את התלמוד ואת התורה שבעל פה. ברחוב הראשי של טרקאי, רחוב הקראים הנמתח לאורכה של לשון היבשה, ממוקמים בתי התפילה שלהם, מוזיאון צנוע וגם מבני עץ ששימשו ומשמשים למגוריהם, וייחודם הוא בשלושת החלונות שבחזיתם.
את הביקור בעיירה טרקאיי סיימנו בטיול לאורך הטיילת בחוף, ומי שרצה קנה לעצמו ולמשפחתו גם מזכרות מליטא כדי שיזכור את הביקור גם בחפץ ממשי.
שקט, שקט, שקט, ... אל פונאר דרכים יובילו...
כיום יש בליטא כ־5,000 יהודים, בעוד ערב מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה היהודית כ־250 אלף נפשות, שיותר מ־95% מהם הושמדו בשואה. במסענו לווילנה־ "ירושלים דליטא" , עברנו ביער פונאר, המרוחק כעשרה קילומטרים מהעיר. בחלקת יער שלווה זאת תכנן הצבא האדום, לאחר הכיבוש ב־1939, למקם מכלי דלק ומחסני נשק, ולשם כך נחפרו מחפורות גדולות שעומקן הגיע לתשעה מטרים. צבאו של סטלין לא הספיק לעשות בהן שימוש וביוני 1941 נכנס הוורמאכט לווילנה. מסע ההשמדה של יהודי ליטא החל מיד לאחר הכיבוש, כאשר המחפורות הללו משמשות כגיא הריגה בידי הנאצים ומשתפי הפעולה המקומיים, שקיבלו בצהלה את הפלישה הגרמנית לאחר שסילקה מארצם את הקומוניסטים. כ־100 אלף איש מצאו ביער פונאר את מותם, ו־70 אלף מהם היו יהודים. יתרת היהודים נשלחו למחנות השמדה. כיום יער פונאר הוא אתר זיכרון, ובו אנדרטאות אחדות, כאלה מימי הקומוניסטים המתעלמות מרצח היהודים, וכאלה חדשות יותר המזכירות את עובדת היות מרבית הקרבנות בני עמנו. באתר נמצא מוזיאון צנוע, שלוחה של המוזיאון הלאומי של הגאון מווילנה, המציג תערוכה קבועה בנושא השואה.
לראות ולחוש את החורבן שהתחולל בשואה, ניתן לעשות ע"י קריאה, שמיעת עדויות, ביקור במחנות ועוד', בפונאר – החורבן נתפס בדרך אחרת.
בפונאר אין צריפים, אין שערים, אין גדרות, רק מספר בורות עגולים ורדודים. מקום קטן ביחס למימדי השואה שהתרחשה בו. את הפוגרום בקישינב ניתן אולי לתאר בפואמה "בגיא ההריגה", אבל איך אפשר לתאר את מה שנעשה בפונאר? גם לאחר ששומעים עדויות על הזוועות שנעשו כאן, כשמגיעים לכאן – הכל נראה אחרת. איך ניתן לעשות כאן זוועה כה גדולה? במקום פסטוראלי קטן כז. שימו לב לשקט, לדממה, היא נקטעת רק לעיתים כשרכבת חולפת, ואז צמרמורת תופסת בנו. או ברעש של משחקי ילדים המגיעים מהכפר הסמוך.
איך נעשתה זוועה כזו והעולם שתק? והכפריים מסביב שתקו? אולי העדות הלקונית של אחד מתושבי הכפר הסמוך יסבירו לנו את הכל: "הנאצים גדרו את המקום ואיימו שמי שיתקרב יירא. בכל תקופת היריות, עננים ענקיים של עורבים כיסו את היער – ממש השחירו את השמים".
"וכל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז" – אגרת הגר"א
לפני הגיענו לוילנה, נכנסנו לבית העלמין לקבל את ברכתו של הגאון.
בחיל ורעדה נכנסנו לבית העלמין, בית העלמין גדול ומסודר, עד היום הקהילה היהודית של וילנה משתמשת בו. ישראל קלויזנר שכתב את הספר "קורות בית העלמין הישן בוילנה" כותב בספרו שהרוצה ללמוד על ההיסטוריה של יהודי וילנה מהמאה ה- 15, יטייל בבית העלמין הישן. גם בבית העלמין החדש אפשר ללמוד על ההיסטוריה של יהודי וילנה בעיקר בתקופת השואה. כאן תמצאו לוחות זיכרון לראשי קבוצות המרד – ויטנברג וגלזמן בגטו, למורים שנתנו את חייהם למען חינוך הילדים והנוער בגטו, לפועלים היהודים שהתמרדו כנגד הצאר בשנים 1906-1905,לסופרים העבריים. אבל אנו נמשכנו לאהל הגאון, האהל אליו הועברו
עצמותיו של הגאון ומשפחתו ובסמוך לו הועבר גם קברו של הגר-צדק שהגאון בצוואתו ביקש להיקבר לידו , אבל הקהילה בתקופתו לא חשבה שזה ראוי.
לא רחוק מאהל הגר"א נקבר גם רבי חיים עוזר גרוז'ינסקי ולידו הרב איצלה מפוניבז', שגם הוא ביקש שיעבירו עצמותיו ליד הגאון.
לאחר שאמרנו כמה פרקי תהלים המשכנו בדרכנו לוילנה העיר.
וילנה היא עיר מגוריו של סבה של גילת אוחיון , אחת החברות בקבוצה, הרבה היא לא יודעת על חייו,אבל היא מקווה שלפחות תמצא ציון בבית העלמין ממשפחתה.
וילנה – ירושלים דליטא – כעיר שחוברה לה יחדיו
במקום לנסות לתאר את וילנה ויהודיה, טוב יותר להביא את דבריו של ב"צ דינור במבוא לאלבום המאויר "ירושלים דליטא" מימרה שגורה הייתה בפיהם של אנשי וילנה: היית פעם בוילנה - הרי אתה וילנאי. ראשיתה של מימרה זו אולי עתיקה מאד. לפי תקנת ועד מדינת ליטא, "הרשות נתונה לכל יושבי מדינות ליטא לישא וליתן בוילנה עולמית ואין ליושבי ק"ק וילנה למחות ולעכב על ידיהם". ואם הוכנסו כמה הגבלות לאורחים, הרי זה אך ורק לפנים משורת הדין, מצד החסד, כדי ליתן מחיה ושארית גם לבני הקהילה". וילנה היא הקהילה הגדולה, שלא הייתה לה חזקת ישוב. וזכורני דבריו של דרשן זקן בוילנה, שהסביר לשומעיו את זכותה של וילנה להיקרא בשם הכבוד "ירושלים דליטא", משום שעל וילנה אפשר לדרוש כמו שדרשו על ירושלים: "כעיר שחברה לה יחדו - עיר, שהיא עושה
כל ישראל חברים"; ובוילנה כבירושלים "לא אמר אדם לחברו צר לי המקום". ואותו דרשן הסביר ודייק: "לא אמר אדם - באמת גם בירושלים היה צר, אלא אהבה דוחקת", וכי מדת אהבת ישראל רווחת בין בני וילנה כבירושלים, שגם הם יכולים לדחוק האחד את השני - ולתת מקום לשלישי... ומשום כך, בבואי לציין בקווים כלליים את דמותה של קהלה גדולה ונאה זו, שהייתה עיר ואם בישראל ממש, וזכתה לשם "ירושלים דליטא"- מלוה אותי ההרגשה, שאני עושה את הדבר כבן-וילנה ממש: זכיתי פעמים רבות לשבת בעיר זו, ופעם אף שנים אחדות רצופות. ובשנים ההן, בראשית המאה הנוכחית,הייתה לי גם האפשרות לחדור לפני ולפנים של חיי הקהילה. וילנה חביבה הייתה על כל מי שבקר אותה. אבל מהו אותו חן מיוחד של קהלה זו? במה קסמה של עיר זו לא רק לילידיה ולתושביה, אלא לכל מי שגר בה? במה זכתה וילנה היהודית, שביקור בה היה לכל אחד לחוויה עצומה? אמנם עיר יפה היא וילנה וסביבותיה נאות מאוד. העיר עומדת על נהר ויליאה, במקום שהנחל וילייקה משתפך אל הנהר, והוא משתפך בתוך העיר. העיר היא בתוך "מצולה", בעמק, אשר משלשה צדדים מקיפים אותה גבעות-חול, ושתים מהן, הגבוהות ביותר, נכנסות בלב העיר. האחת מהן נקראת "הר-הארמון" (שלוסבארג), ועליו גאוותם של בני-וילנה - ולרגליהן הגן הבוטני. אבל לא כאן הוא מרכז הישוב היהודי. רק בית-הקברות היהודי הישן הוא לא רחוק משם - מעבר לנהר. תחילתו, לכל הפחות, מראשית המאה הי"ו; האבן הקדומה ביותר היא משנת שצ"ו. הישוב היהודי החי, מרכז הישוב היהודי, היה עד חמישים השנים האחרונות קבוע במלבן, המוגבל ברחוב הסוסים הקטן - בין הרחוב הגדול (או הרחב, די ברייטע גאס, בפי היהודים) ובין רחוב זולני ומעבר לו. הרחובות המהווים את שתי הצלעות האחרות של המלבן - וברחוב הטרוקי והמשכו. וסביבה זו - בייחוד המשולש, אשר חודו ברחוב הזגגים ושתי צלעותיו רחוב היהודים ורחוב האטליזים, ובסיסו רצועה קטנה של רחוב האשכנזים, עם סמטאותיה הצרות, חצרות המעבר, הקירות הקודרים וכל הבניינים הזעומים והבלים מזוקן עם אווירם הספוג טחב של דורות - לא היה בה לחלוטין מן החן והקסם המרתק... אמנם כשהיית נכנס לחצר בית-הכנסת הגדול (דער שולהויף, בלשונם של הוילנאים) - הנמצאת מחוץ למשולש זה ונשענת על רחוב האשכנזים ועל צלעו של רחוב היהודים, ומהוה כעין "טרפציה" - מרגיש היית שהנך נכנס לעולם אחר. תכף לכניסתך, דרך רחוב היהודים, היית המום ממזיגת הקולות השונים, הנישאים אליך מכל הצדדים: טחנת גריסים מימין, ובשער ולאורך הבתים יושבות יהודיות על דוכניהן, מוכרות פולים, קטניות, וכל מיני מכולת, מכריזות בקולו קולות על מרכולתן ביחידות כספיות, שאינן מצויות מחוץ לוילנה: חצי-קופיקה, רבע-קופיקה... הקופיקה הייתה יתירה כספית גבוהה מדי בשביל רמת-החיים בוילנה! צריחות סבלים וכתפים: "הצדה","זהירות", "כבחור, אל תבט השמימה! " נבלעות בקולות תפילה, "קדושה" ו"ברכו", ו"אמן, יהא שמיה רבא", של המתפללים בפינות המבוא של בית-הכנסת הגדול - מנין יוצא ומנין בא - ובכל בתי המדרשות (הקלויזים) המרובים שבחצר. ומרובים היו בתי-מדרשות אלה שם, מרובים ומשונים: קלויז הגר"א - או ה"מנין של החסיד", כמו שהזקנים היו קוראים לו - ועל ידו קלויז הקברנים, וקלויז של היסו"ד - יהודא ספרא ודיינא - וקלויז הישן, וקלויז גמילות חסדים, בית-הכנסת של הקהל, ומנין של חסידים וקלויז של חברת פועלים - ובאמצע החצר באר הקהל (כך היו גם קוראים לה: דער בעהר) - ולמעלה, מול עזרת נשים. מרחץ-הקהל עם המקוואות... היית נדהם. ואולם הדבר, שמשך ועניין אותך כאן ביותר היה הטיפוס האנושי-היהודי המיוחד, האוויר הרוחני המיוחד, שאפף אותך ושהרגשת עצמך כל-כך טוב בו. על כל צעד ושעל נתקלת בדברים שונים, רחוקים זה מזה, אף מנוגדים בתכלית הניגוד זה לזה, ואף על-פי כן מתלכדים יחד לאיזו שלמות אורגנית, כאילו האחד משלים את השני, מדגיש אותו, משאיר לו "תפקיד חיים" משלו. הרגשת, כי שלמות כזו ישנה גם לצורתה החיצונית של העיר, גם לה אופי "ניגודי-הרמוני". כאילו התלכדו האנשים עם צורתה של העיר, עם רחובותיה, סמטאותיה, בתיה וחדריה והוו אחדות הרמונית. הרגשת, כי נשמה לעיר זו, והיא נמצאת בהרמוניה עם גופה, פועלת אתה ביחד, מהווה אתה יחד אורגניזם חי, אשר חייו זורמים בייחוד בקווי-הניגודים שבאופיו. עד כאן דבריו של פרופ' דינור ולעניות דעתי אין מה להוסיף.
בשבת בוילנה מרגישים אוירה אחרת, לאחר התארגנות במלון יצאנו לקבלת שבת בבית הכנסת "טהרת הקודש", בית הכנסת שנשאר כפי שהיה לאחר המלחמה (שימש כמחסן תרופות לגרמנים),בית כנסת מפור ומעוטר, לוחות מעניינים מעטרים את הקירות, חבל שהוא בשיפוצים ואי אפשר היה להתרשם מיופיו, גם בית כנסת זה נקרא בית הכנסת הכורלי (כור שול) ע"ש המקהלה שהייתה בו.
חזנים רבים באו לווילנה וביקשו להתקבל לתפקידים בבתי הכנסת בעיר – בית הכנסת הגדול ובית הכנסת הכורלי "טהרת הקודש" - למרות המשכורת הצנועה, כי התואר "החזן מווילנה" פתח בפני בעליו אפשרויות להתקבל לתפקיד בקהילה גדולה ועשירה. ואכן, חזנים שפעלו בווילנה עברו ממנה לוורשה, לאודסה ואף לחוץ לארץ – אנגליה, דרום אפריקה וארץ ישראל. חלק מהחזנים שיצאו מווילנה שבו אליה לימים, להופעות כאורחים. חזנים רבים יצאו גם מבין זמרי המקהלות של שני בתי הכנסת הגדולים בווילנה. חשבנו שנזכה גם אנחנו לשמוע אל הרינה ואל התפילה בבית הכנסת ומה רבה הייתה אכזבתנו, אפילו את התפילה לשלום המדינה נאלץ אחד מהמתפללים לומר, בלשון עילגת, חבל שלא נתנו לצוות החזנים שלנו לנהל את התפילות!!!.
את ארוחות השבת אכלנו בבית חב"ד, יחד עם יהודי הקהילה, מעניין היה לראות מי מגיע לארוחות!!!
במשך השבת סיירנו בעיר העתיקה, שוחחנו על משנתו של הגר"א ליד הבית בו הוא גר, סיפרנו את סיפורם התוסס של היהודים בוילנה בין שתי המלחמות, קהילה שמנתה 70.000 יהודים והיו בה מלבד בית הכנסת הגדול בו היו 3000 מקומות, עוד 160 בתי כנסת ובתי תפילה. סופם של יהודי וילנה היה דומה לאחיהם בכל ליטא, עלה עליהם יד הכורת הנאצי, לאחר שישבו כשלוש שנים בגטו הצפוף. סיירנו בין בתי הגטו וסיפרנו את גבורתם בנסיון לחיות חיים יהודיים מלאים בגטו ובניסיונות ההתקוממות כנגד הנאצים ועוזריהם הליטאים.
נפרדים מוילנה – ירושלים של ליטא
יום ראשון בשבוע, וילנה עדיין ישנה, היום כאן חופש. החנויות והמשרדים סגורים. התעוררנו, לא כהרגלנו, קצת יותר מוקדם, אבל השמש כבר זרחה מזמן והעיר וילנה שטופת שמש. היום ראש חודש תמוז, צריך לנסוע להתפלל במנין. המיניבוס מחכה לנו בכניסה למלון ואנחנו נוסעים להתפלל בבית חב"ד. שם מתפללים עם שליח חב"ד, המשלים לנו את המניין. למזלנו אנחנו לא מתפללים היום בבית הכנסת הגדול ולא צריכים לשמוע את ה"חזן"
מיד לאחר ארוחת הבוקר עלינו על המיניבוס, לא לפני שנפרדנו משלמה איזנברג שפרש מאיתנו לעסקיו . יש לנו עוד כמה "חובות" לוילנה, אנחנו בדרכנו למחנה העבודה א.ק.פ. לכאן הובאו היהודים לעבוד בתיקון כלי תחבורה גרמניים. בשני בתים גדולים ששימשו בעבר את עניי היהודים, שוכנו עכשיו העובדים היהודים ומשפחותיהם. אודות למפקד המקום הגרמני שהיה אוהד יהודים, הצליחו בסופו של דבר כמה עשרות יהודים להתחבא ולהינצל. היהודים במחנה הזה היו הנרצחים האחרונים, ערב הנסיגה של הגרמנים מוילנה. מכאן נסענו לראות את שני בתי העלמין היהודיים שנהרסו וסיימנו שוב בבית העלמין החדש, בו קבור הגר"א, כאן במשרדי בית העלמין ניתן לברר את שמות הנפטרים הקבורים בבית העלמין. באנו לבדוק האם אולי סבה של גילת אוחיון קבור כאן, ומה רבה הייתה אכזבתה שלא נמצא במחשב שמו ומשפחתו.
אך יחד עם זאת המסע לדעתה היה כדאי ועל כך היא כתבה "הרהורים":
הרהורים
"שמי גילת. סבי אחיו ואחיותיו עלו לארץ בעליה שלישית (1923-4) מוילנא. סבי היה שתקן מעולם השתקנים ולכן לא שמעתי ממנו סיפורים על המקום שבו נולד וגדל רק ידעתי מסבתי שאנחנו צאצאים של הגאון.
יצאתי למסע הזה עם תקווה להתחבר וללמוד על הרקע שממנו צמחה משפחתי. ואכן הושלמו חלקים בפאזל כשביקרנו בוילנא וקיבלנו מעקיבא הסברים רחבים ומעמיקים על השינויים הגדולים שעברו על הקהילה היהודית במאות האחרונות. זה עזר לי להבין את הקרקע שעליה צמחה תנועת הציונות ושאליה הצטרף סבא בצעירותו.אין מראה עיניים כלימוד תאורטי. הסתובבנו ברחובות העיר וחיי הקהילה היהודית התוססת קיבלו חיים וצבע. יכולתי לדמיין לעצמי את סבא בילדותו משחק ברחובות ובבגרותו מתמודד עם שאלות לא פשוטות של מה נכון לרגע זה עבורו ועבור העם היהודי.
כנראה שלא סתם היה שתקן כי אומרים ש"סייג לחכמה שתיקה" והוא הבין והרגיש את הגחלים הבוערות מתחת לרגלי הקהילה ואת הצורך המיידי הדחוף להקים מדינה לעם היהודי בציון. היום, אני נכדתו, שמתגוררת במרכז ירושלים ועונג השבת שלי הוא לצעוד במיטב מחלצותיי להתפלל בכותל המערבי, לשבת שם על כסא נוח ולחוש ביטחון מודה לו על החלטתו הנבונה אף על פי שנדרש לויתורים לא קלים בביצועה. בסך הכל הוא וחבריו ובני משפחתו הגשימו במו ידיהם את החלום שליווה כל יהודי במשך אלפיים שנות גלות!" כולנו עמדנו נפעמים לא פעם במהלך הסיור הזה בערים הגדולות והמעטפת מסביבם. ליבנו התרחב. אני חושב שזה לא היה מסע אל העבר בלבד. מעבר לכך. מסע אל העתיד. מסע למען המוסר. בעת נעילת שער נפתח לנו שער רחב. השתיקה , כך מתברר יותר ויותר, לא אפיינה את משפחתה של גילת בלבד. היא ריחפה על כולנו.
עוברים את "מסך הברזל" שבין ליטא לבלארוס
אנחנו עולים על המיניבוס ונוסעים דרומה כאשר המשימה שלנו לעבור את הגבול לבלארוס בלי תקלות ובמינימום זמן.
שנים ארוכות לא היה הגבול בין בלארוס לליטא, שתי מדינות שהיו בעבר חלק מברית המועצות, אלא קו משורטט על המפה. היום, הגדר הניצבת לאורכו מהווה גרסה חדשה של מסך הברזל שהפריד בין מזרח אירופה למערבה עד לקריסת הקומוניזם. המשטר הרודני של בלארוס מציג את הגבול השמור היטב בידי כוחות הביטחון שלו, כקו ההגנה האחרון מול מערב פולשני המגולם בליטא השכנה, החברה היום באיחוד המשותף.
מה ניתן למצוא בקרעווע ואיך?
נסיעה לעיירה קרייבה זה לא רחוק, לאחר כחצי שעה נסיעה אנו עוצרים בעיר בשם סמרגון. זו עיר נודעה כמרכז יהודי חשוב בפלך וילנה בליטא (כאשר ליטא כללה גם את בלארוס),בסוף המאה ה -19 היו בסמרגון קרוב ל -7000 יהודים, 85% מתוך כל האוכלוסיה. סמרגון נחשבה לעיר מרכזית באזור והיא זו שנתנה שירותים לכל היהודים בעיירות ובכפרים מסביב (כולל העיירה קרעווע).
כשהגענו לעיר זו הייתה לנו ההכרות הראשונה עם בלארוס. לאחר שהחלפנו כספים לדינרים בלארוסים מצאנו בית קפה שהסכים שנאכל בו גם את האוכל הכשר שלנו. הופתענו מהמחירים הנמוכים עבור המצרכים כאן, שכן בלארוס עדיין נחשבת כעיר סמי-קומוניסטית ולפחות מצרכי היסוד זולים במיוחד.
אני מנצל את פרק הזמן הקצר שנותר עד שיגמרו כולם לאכול ומסייר באזור המרכזי של העיר, ליד בניין העיריה והכנסיה היפה. בסמיכות לשכת מידע עירונית, בקושי יודעים אנגלית, לא יודעים על אתרים יהודיים, בית כנסת, בית עלמין וכד', הפנו אותי לבנין הבנק הבלארוסי שיש שם שלט, מתברר שכאן הייתה השכונה היהודית וכאן היה הגטו בתקופת השואה.
אנו יוצאים את העיר ופנינו לקרעווע. שלמה גולדברג מכין אותנו לקראת הפגישה עם העיירה, שם גרה אמו הניה ז"ל.
שלמה מספר בשמו ובשם אחיו צבי:
אמי ז"ל - הני'ה בת אסתר ושלמה הכהן לבית מלצר, ה' ייקם דמם
אמי הני'ה נולדה בליטא בשנת 1916, בעיירה קרעווע הנושקת לאושמינה בדרך לסמארגון.
לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, מנתה העיירה כ 150 משפחות יהודיות. שמות הרחובות נקראו על שם העיירות הגובלות כגון אושמינה, סמארגינר, בוגדנובר.
באזור השוק היו חנויות מזון ,סנדלריה, ברזל ומוצרי עור. חלק מהתושבים היו סוחרי תבואה, רובם כפריים שעסקו בחקלאות. היתה גם מאפיה ("עסל דער בעקער") חייטות ("גדליה דער שניידער") מוסדות חינוך ותרבות.
במקום פעל בי"ס יסודי. לבי"ס התיכון נסעו התלמידים לוילנה או אושמינה. כמו כן פעלו ארגוני נוער כמו "השומר הצעיר", "בית"ר" ובית ספר מרשת "תרבות". אחדים למדו באוניברסיטת וילנא.
בעיירה לא היה בית קולנוע ולעיתים הגיעו קבוצות שחקנים להופעה.
כמעט איש לא נותר מיהודי קרעווע, להוציא בודדים שהיגרו לישראל או לאמריקה.
רבים הושמדו בגטו אושמינה. ובאקציה שהתרחשה בז'ילונ'קה הסמוכה, נורו מבוגרים וילדים ונקברו בקבר אחים.
אמי, אישה צנועה וישרה, שהיתה רועת אווזים בקרעווע, הספיקה להינשא לפעיל פוליטי ונולדו להם שני ילדים.
אחד הילדים חלה ונפטר טרם המלחמה וילד שני, כבן 3, נקרע מזרועותיה של אימי באקציית הילדים. לעיניה, הוטח ראשו בקיר כשעוד הספיקה לשמוע את זעקותיו ביידיש "אמאלה, למה? אני עוד רוצה לחיות!". זעקות השבר של אמי פקדו אותה בביעותי לילה ואני כנער מצאתי עצמי לא אחת ניגש להעיר אותה מן הבהלה שאחזה בה בכל לילה.
אמי נלקחה לגטו וילנה ומשם הספיקה לעבור את מחנות ז'זמר ושטוטהוף. היא ניצלה בנס לאחר הירצחו של בעלה על רקע היותו חשוד בקומוניזם ולאחר שהספיק להצטרף לפרטיזנים.
7 אחיה ואחיותיה נרצחו בסביבה הקרובה, רובם ביער ההריגה הסמוך- פונאר וחלקם, בפורט התשיעי.
דרך פולין, לודג', ברלין, הגיעה למחנה העקורים "ברגן בלזן", שם נישאה בשנית לאבי, חיים קורופטווה- גולדברג.
המחנה שוחרר במאי 1945 ואני, שלמה גולדברג, נולדתי במחנה באפריל 1946.
בשנת 1947, עלינו ארצה למעברת עולים בנתניה. שם, כעבור 3 שנים, נולד אחי צבי.
גרנו בנתניה ברחוב טרומפלדור 7, ולאחר מכן ברחוב טרומפלדור 11 ומזה 52 שנים אני תושב ירושלים.
מילה שלא הספקתי לומר, צעקה שנתקעה בגרון, הם השאור בבצקו.
יהי זכרה ברוך ומבורך.
עד ששלמה גומר את התיאור המצמרר, אנחנו מגיעים לקרעווע, שלמה וצבי יורדים להצטלם עם השלט המציין כי מכאן שטח העיירה. העיירה ידועה בטירה העתיקה שבה, זו טירה שנבנתה במאה ה- 14 על ידי הדוכס הגדול של ליטא , ואולי בגלל חשיבות המקום נחתם בעיירה זו גם הסכם קרעווע, בשנת 1386 שייסד את ה"אוניה" הפרסונאלית שבין ממלכת פולין ובין הדוכסות הגדולה של ליטא. מהטירה נשארו היסודות בלבד וכיום עורכים שם חפירות ארכיאולוגיות המושכות מבקרים רבים.
אנחנו עוצרים במרכז, ליד הטירה וחיים הגשש-בלש הולך לבדוק את המצב. מנהלת ה"סופר" מנסה להדריך אותו היכן גרה הזקנה של העיירה וגם מורה בעלת ידע היסטורי נמצאת כאן. אבל בתחילה, כנהוג בכל מקום, אנחנו הולכים לבעל הבית – המוכתר של העיירה. להזכירכם היום יום ראשון ואנחנו בשעות הצהרים, כל זה לא משנה וחיים דופק על דלתו של "המוכתר" ומוציא אותו מביתו. מדובר בצעיר שכנראה "לא ידע את יוסף", הוא אינו יודע את ההיסטוריה היהודית של המקום, אבל אינו מוותר ונותן למשפחת גולדברג שי – את סמל העיירה.
חוזרים למרכז , ליד הטירה פוגשים בזקנה מופלגת אבל גם היא אינה זוכרת מאומה. בסביבות הטירה הריסות בית כנסת מקומי, העיירה גדרה אותו וניתן להבחין על אחד הקירות במגן דוד.
חיים לא מוותר, אנחנו מגיעים לביתה של המורה, וכאן נכונה לנו הפתעה : המורה בקיעה בכל ההיסטוריה היהודית, היא הייתה מורה של יהודים שגרו במקום ומכירה את דודם של שלמה וצבי, היא מספרת שבזמנה החופשי היא דואגת לסידור בית העלמין היהודי שנמצא בסמוך לעיירה. ולבסוף היא לוקחת אותנו לסיור בעיירה. היא מצביעה על הבית בו גרה משפחת הדוד ולבסוף מובילה אותנו לבית העלמין שנמצא בשדה סמוך לעיירה. כתתנו את רגלינו בשבילי עפר ובעשבים גבוהים יחד עם המלווה החביבה ולעינינו מתגלה בית עלמין קטן שיש בו אפילו מצבות די חדשות מלפני עשר – עשרים שנים, וזאת בנוסף למצבות הישנות שלחלקן לא ניתן להגיע בגלל הצמחייה וחלקן שוכבות ואין אפשרות לפענח אותן.
אנחנו מחזירים את המורה החביבה לביתה, שלמה לוקח ממנה פרטים ומתברר שבשבוע שעבר היא פגשה שני אחים שהגיעו לקרעווע לחפש שורשים.
אנו עוזבים את קרעווע מלאי חוויות מרגשות ואנו בדרך לתחנה הבאה – וולוז'ין
הישיבות הליטאיות – וולוז'ין.
העיר וולוז'ין התפרסמה בעיקר בישיבה המפורסמת שבה. מעל בניין הישיבה שלט: ישיבת וולוז'ין "עץ החיים", נוסדה בשנת תקס"ג (1803) ע"י הרב הגאון רבי חיים וולוז'ינר". בין כתליה למד מיטב הנוער היהודי במאה ה- י"ט, הישיבות, דוגמה לכל הישיבות בישראל ובגולה. שמה נישא בעולם כולו בגלל שיטות הלימוד שהונהגו בה. ישיבת וולוז'ין הייתה "ישיבה ללא הפסקה" והתקיימו בה משמרות לימוד עשרים וארבע שעות ביממה, 365 ימים בשנה.
ח.נ. ביאליק הגיע לישיבה בגיל 17, בשנת 1890, בישיבה הוא כתב את שירו "אל הציפור" ובשירו המאוחר יותר "המתמיד" הוא הביע את יחסו לישיבת וולוז'ין ולמדניה, ולמסורת הלמדנית הליטאית בכלל. הפואמה נפתחת ביחס של הערצה לעולם "ההוא" , מילותיו הראשונות הן:
"עוד יש ערים נכחדות בתפוצות הגולה
בהן יעשן במסתר נרנו הישן
עוד הותיר אלוקינו לפליטה גדולה
גחלת לוחשת בערמת הדשן".
אנו עומדים נפעמים מול בניין הישיבה ומנסים לדמיין את הרעש וההמולה שהיה כאן לפני מאתיים שנים. בדרך לא דרך אנחנו מחטטים רגלנו לרחוב ליד הישיבה, כאן בבתים הנראים ששרדו מאותה תקופה, כנראה, סעדו וישנו בחורי הישיבה. אנו הולכים ברחוב ומרגישים כאילו אנחנו מהלכים בתקופת המאה ה- 19. בקצה הרחוב בית העלמין היהודי. הוא מגודר ובמרכזו קברו של ר' חיים – מייסד הישיבה ומשפחתו. עולים לשם במעלה הגבעה, מצטלמים ואומרים כמה פרקי תהלים.
מינסק עיר הבירה - הצצה מעניינת אל העבר ואל התרבות הקומוניסטית,
אנו בדרכנו למינסק, עיר הבירה של בלארוס והעיר הגדולה בכל האזור. מגיעים למינסק בשעות אחר הצהרים המאוחרות, השמש עדיין זורחת והעיר כולה מוארת. בכניסתנו לעיר, בנינים גבוהי קומה נשקפים מחלון המיניבוס, חלקם מעוטרים בציורים ענקיים המתארים חיילים או פועלים, צבע אדום שולט בציורים אלה, זכר לשלטון הקומוניסטי.
היעד הבא - בית חב"ד לארוחת ערב.
חב"ד בעיר הבירה מינסק. בעיר פועלים השלוחים הרב שניאור זלמן דייטש והרב צבי קפלן. במקום קיים בית ספר 'אור אבנר' בו לומדים כ-120 ילדים. תוכנית 'סטארס' מביאה את לימודי היהדות ל-45 סטודנטים. בנוסף קיים מרכז קהילתי מבנה גדול , בו מסעדה, חנות תשמישי קדושה, ובית כנסת המכיל כ-400 מקומות. וכן בית תפילה קטן הפועל יום יום. מתקיימת עזרה הומינטרית לקהילה, בית תמחוי שחילק רק בפסח האחרון מצרכים להמוני יהודים.
ארוחת הערב לא הייתה בסטנדרט שהתרגלנו, אבל לא באנו למסע כדי ליהנות ממסעדות גורמה. לאחר הארוחה נסענו למלון והתמקמנו בו ליומיים האחרונים.
"שבתי בבית ה' כל ימי חיי" עולם היהודי שחרב
בתום ארוחת הבוקר, שוב בבית חב"ד, אנו עולים על המיניבוס ושמים את פעמינו לכיוון מיר , משך הנסיעה הצפוי כשעה וחצי. הדרך בה אנו משתמשים הנה האוטוסטרדה ברסט - מוסקווה שנסללה לקראת אולימפיאדת מוסקווה. וכיום משתמשים באוטוסטראדה שבבלארוס הרוצים לנסוע ממינסק לבריסק. תחנתנו הראשונה העיירה מיר. ושוב אנו מגיעים למרכז העיירה – ככר השוק, ואפילו שוק קטן נמצא שם, מוכרים ירקות ופירות כשמסביב כמה משרדי ציבור, בנק קטן, מלונית ועוד כמה משרדים של העיירה.
העיירה מיר ) או מירז, כפי שקרא לה המשכיל-הפילוסוף שלמה מימון בזיכרונותיו). העיר התפרסמה בעולם בעיקר בזכות טירה מסוף המאה ה-15, ששימשה את אדוני העיר לדורותיהם, ובראשם בני משפחת האצילים רדזיוויל. הטירה המרשימה הוכרזה כאתר מורשת עולמי. במיר גם נולדו אנשים חשובים כמו חיים חיסין (הרופא איש ביל"ו) וזלמן רובשוב (הנשיא), אך גם היא נודעה בקרב אחינו בני ישראל בעיקר בזכות הישיבה. ישיבת מיר נוסדה בשנת 1815 על ידי הרב שמואל טיקטינסקי, ופעלה כמעט בלי הפסקה עד השואה. למדו ולימדו בני תורה מעולים מכל רחבי ליטא היהודית, ומהם התפרסמו במיוחד הרבנים אליהו ברוך קמאי, בנו אברהם צבי קמאי (שנספה בשואה), חתנו אליעזר יהודה פינקל, והמשגיח 'המיתולוגי' רֶבּ ירוחם ליבוביץ. בשנת 1941 הצליחו כל תלמידי הישיבה ורבניה למלט את נפשותם בזכות פעולות ההצלה של אישים כמו זרח ורהפטיג והקונסול היפני בקובנה סמפו סוגיהרה. ואכן, ישיבת מיר הוקמה מחדש בשנחאי (אז ביפן)! ב-1944 נטעה הישיבה את אהלה בארץ ישראל, והיום היא מן הישיבות הגדולות בירושלים ובעולם כולו.
בית הישיבה נשמר בשלמותו והיום שוכן בו סניף הדואר המקומי.
בסיורנו במיר עברנו דרך חצר השולהויף , בתי הכנסת שהיו עומדים עד עתה ומשמשים את האוכלוסייה המקומית, בעזרת מפה ששרטט תושב מיר שניצל, ניתן לזהות כמעט כל בית במיר, למי הוא היה שייך ולמה הוא שימש. לאחר סיור בשכונה היהודית, ישבנו בין דוכני השוק וסיפרנו את סיפור הצלתם של כ -200 יהודים שהצליחו לברוח ממיר בעזרתו של אוסוואלד רופאייזן. הבורחים נמלטו ליערות וחברו לפרטיזנים.
את הסיור במיר סיימנו בביקור בקברו של ר' ירוחם, המשגיח המיתולוגי של ישיבת מיר, שם זכינו לראות את המצבה החדשה שהוצבה על קברו ע"י בני משפחתו בשנה האחרונה.
משם הגענו לאחד מבורות הרצח של יהודי מיר, שם גם נרצח הרב האחרון של מיר ר' אברהם צבי קמאי.
"המוסרניקים" של נוברדוק
תחנתנו השנייה נוֹבארדוֹק , ואם תרצו, נוֹבוֹגְרוּדוֹק, כפי שקראו לה היהודים. כאן הייתה, כנראה, במאה ה-14 בירתה הראשונה של ליטא, אבל אותנו היא מעניינת מכמה סיבות אחרות.
כאן ייסד בשנת 1896 הרב יוסף יוזל הורוויץ ('הסבא מנובארדוק'), בתמיכתו של רב הקהילה יחיאל מיכל אפשטיין (בעל 'ערוך השולחן'), את ישיבת המוסר הראשונה של מה שהפך לימים רשת ישיבות 'נובארדוק'. הם למדו גמרא כמו בכל הישיבות האחרות, אבל בד בבד הקדישו זמן רב ללימוד 'מוסר', לתיקון המידות האישיות ולהכנעת 'היצר הרע'. קיצוניים בשיטתם, הסתובבו תלמידי הישיבה קרועי הבגדים בחוצות העיירה, מחטטים בעמקי הנפש כדי לתקן את מידותיהם הפגומות, והיו מטרה ללעג ולקלס. 'עורבים שחורים' לגלגו עליהם... היום לא נשאר מהם כלום, רק זיכרון עמום.
ספרים רבים נכתבו אודות הישיבה, הראשון והידוע שהנציח את דמות בן הישיבה היה סופר האידיש חיים גראדה במספר ספרים שאח"כ תורגמו לעברית, גם הסופר שמואל בן ארצי (אביה של שרה נתניהו), תלמיד הישיבה, כתב ספר על בחורי הישיבה.
ויש בנובוגרודק גם מוזיאון מיוחד במינו, שמתעד את הבריחה הנועזת של כ-250 עובדי כפייה יהודים, שנמלטו דרך מנהרה שחפרו באדמה ממחנה העבודה עליו שמרו הגרמנים. לא מכבר הקרינו את סרטו המרתק של דרור שורץ, 'בריחה',שמתעד את סיפורם של החופרים ואת הניסיונות שנעשו לפני שנתיים על ידי בני הדור השני והשלישי לאתר את המנהרה המקורית. אבל מה נעשה ובאנו לנובורדוק ביום שני, יום בו המוזיאונים סגורים, אבל המדריך חיים לא מרים ידיים, לאחר שאיתר את ביתו של ראש העיר, הוא הצליח לשכנעו לתת הוראה ולפתוח בפנינו את המוזיאון. המוזיאון שוכן באחד הביתנים של הגטו היהודי. תמרה וירשיצקיה, בת המקום ומייסדת המוזיאון,עבורה הנצחת ההיסטוריה היהודית של נובוגרודוק, ובמיוחד מה שהתחולל בה בימי השואה, היא מפעל חיים, אבל כמה חבל היה שהיא כבר פרשה לפנסיה ובמקומה הגיעה מדריכה חדשה, לאחר ששמענו את הסברה על היהודים שהיו בגטו ועל דרך בריחתם, יצאנו ועקבנו אחרי מסלול הבריחה.
את ארוחת הצהרים סעדנו בפארק ליד ככר העיר במרכזה של נובורדוק . בתוך הפארק הוקם פסל לכבודו של בן העיר הנערץ אדם מיצקביץ' (ולא משנה שבפועל הוא נולד באחוזה סמוכה), ששלושה עמים לפחות (פולנים, ליטאים וביילורוסיה; ובמידת מה גם האוקראינים והיהודים) מחזיקים באדרתו ואומרים 'שלי הוא'. לידו גם מוזיאון לכבודו בבית שבו נטען כי התגורר בו. וכך כתב מיצקביץ' על ליטא בכלל ונובוגרודוק בפרט בספרו המפורסם 'פָּן טדיאוש':
חזרנו למינסק, ארוחת ערב , כדאשתקד, בבית חב"ד - ואנחנו חוזרים למלון ללילה האחרון.
במינסק כבר הייתם? מינסק זה לא מה שהיה פעם
היום אנו מסיירים בעיר מינסק , עולים על הגבעות שעליהן נבנתה העיר במאה ה- 16, חולפים דרך הרובע היהודי הישן והמקום בו שכן השוק היהודי שהיה מחולק לשני אגפים – בשרי וחלבי.
יצוין כי העיר (לפחות בחלקים בהם עברנו) נקייה מאד וניכר כי פרנסיה מייחסים חשיבות רבה לנושא זה , ניתן לראות נשים, המטפלות בגנים הציבוריים, שותלות ומעשבות, ופועלי ניקיון לרוב.
מינסק בעת מלחה"ע ה-2 , נחרבה כמעט כליל ונותרו ממנה רק כ-10% , בתחילה הייתה כוונה להשאיר מצב זה על כנו על מנת להציג על ידי כך את החורבות כאנדרטה למלחמה, אך לאחר מכן הוחלט לבנותה מחדש , והיום העיר מלאה בנייני דירות מגורים גדולי ממדים ובנייני ציבור שלטון ומשרדים רבים .
ביקור באתר בו שכן בעבר בית הקברות היהודי במינסק , המקום הפך לפארק ומידי פעם מתגלות בו מצבות טמונות בקרקע , במקום נותר מספר זעום של מצבות והוצבה מצבת זיכרון המורכבת משלוש אבנים גדולות. במהלך הכיבוש הגרמני היה בית הקברות בשטח הגטו של מינסק ודרכו נמלטו חלק מהיהודים לעבר היערות .
לפני הסיור בבית הקברות ובגטו לשעבר בקרנו באתר בשם "ימה" , גיא הריגה בו מצאו את מותם בפורים 1942 , 5000 יהודי גטו מינסק . המקום העשוי במתכונת בור ענקי היה בית חרושת ללבנים שלתוכו נדחפו וחוסלו הקורבנות , היום ניצבת בתחתית הבור מצבה שעליה חקוק כיתוב ביידיש.
אל הבור מובילות מדרגות שלאורכן פסל מוארך המתאר שיירת אנשים נשים וטף היורדת לכוון תחתית הבור. לדמויות שבשיירה אין פנים , אך למרות זאת תחושות הסבל והקץ ניכרות במתכת הקרה היטב.
מדי שנה מתקיימות במקום אזכרות, ראוי לציון כי בתקופת השלטון הסובייטי הייתה מגמה של דיכוי הנושא ועל מנת להפריע לקיום הטקס נהגו השלטונות להציב ליד אתר האירוע רכב שעליו הותקנו רמקולים שהפריעו למהלך האזכרה.
משם אנו נוסעים לבקר ב"עיר העתיקה" שנבנתה לפני מספר שנים בפקודתו של חרושצ'וב. שם אנו מבחינים ב"בית כנסת" שנבנה אבל אסור היה לזהות אותו ככזה. ליד בניני העיר העתיקה אי קטן על הנהר סוויסלאץ,' עליו האנדרטה לזכר חיילי הצבא האדום , רובם מבלארוס , שנפלו באפגניסטן , אתר רב רושם המורכב מפסלי נשים המבכות את יקיריהן .
את הסיור במינסק סיימנו בביקור בבנין בית הכנסת הגדול, שהיום משמש כבית ספר לתיאטרון הלאומי, ומשם נסענו דרך הכיכרות המרכזיות של העיר לתצפית על העיר מעל גבי בניין הספריה הלאומית, בניין בעל מבנה ארכיטקטוני יוצא דופן.
סיימנו בארוחה קלה בקניון החדש שנפתח בסמוך.
זה היה סיור שנגע בכל חלקיה הכואבים והשמחים של ההיסטוריה היהודית בבלארוס: ערים ועיירות, מסורת וחילון, ישן וחדש, חסידות והתנגדות, תנועת המוסר ועולם הישיבות, ההשכלה והציונות, שואה ומרד, סוציאליזם וקומוניזם,
אנו בדרכנו לשדה התעופה של מינסק, בדרך מסכמים את המסע ונפרדים מהמדריך המיתולוגי חיים ומנהג ה"רוורסים".
שדה התעופה מקבל את פנינו בשעה סבירה המאפשרת ביצוע ההליכים בניחותא , ובתום הבדיקה הביטחונית, אנו מוצאים עצמנו בטרמינל ממתינים לטיסה לישראל . מספר חברים מהקבוצה המנסה להיפטר מקומץ הרובלים הבלארוסים שנותרו , חולף דרך החנות הפטורה ממכס ומגלה שהסחורה אינה אטרקטיבית ומחירה גבוה . אנו יושבים בצוותא ומשוחחים על ענייני דיומא וכאילו המסע הערכי והעמוק שעברנו יחד כבר חלף.
אך לא כך הדבר , ותמונה זאת למראית עין היא , כי כל משתתף זוכר היטב את המראות והחוויות אשר חווה בשבוע שחלף , ובטוחני כי רישומיו של המסע יחרטו בלבות המשתתפים לעולם.
שמות המשתתפים:
מרים ושלמה הס , שלמה וצבי גולדברג , גילת אוחיון , תרזה ושלמה איזנברג , שרה ומרדכי איזנברג.
