קהילת שאוולי בליטא

שאוולי הינה העיר הצפונית הגדולה בליטא, מספר תושביה 126.000
(2010), כיום משמשת עיר מחוז בחבל ז'מוט.
היא נבנתה בצומת דרכים שהייתה קיימת מלפני הקמת העיר. הכבישים המחברים את המזרח והמערב, את הצפון והדרום. מוזכרים לראשונה בשנת 1236. מי שישב באזור שאוולי, היה המסדר הליבוני ובשנה זו הוזכרה העיר כאשר הם נלחמו עם הליטאים. הניצחון של הליטאים במלחמה זו מהווה ציון דרך חשוב בהיסטוריה של ליטא.
בשנת 1445 קיבלה הקהילה בשאוולי אישור זכויות רשמי.

במאה ה-17 ובמאה ה-18 סבלה שאוולי מן המלחמות עם השבדים (מלחמת הצפון), וממגפות שפקדו אותה. בשנים 1795 עד 1915 הייתה שאוולי נתונה תחת השלטון הרוסי. בתחילה היא נכללה בפלך וילנה וכאשר הוקם פלך קובנה הועברה לשם.

בגלל מיקומה הגיאוגרפי, נהפכה שאוולי, כבר בתקופה מוקדמת יחסית, לעיר תעשייתית מתקדמת בצפון ליטא.
המיקום האסטרטגי של העיר היה גם בעוכריה. שאוולי סבלה ממלחמות רבות, בשנת 1812 נכבשה על ידי נפוליון ששרף את רובה. שאוולי סבלה קשות גם בשתי מלחמות העולם: במלחמת העולם הראשונה נהרס מרכז העיר כליל, ובמלחמת העולם השנייה נהרסו 85% מבתי העיר. אחרי כל מלחמה וכל שריפה, נבנתה העיר מחדש.
לפני מלחמת העולם השנייה הוקם ליד שאוולי שדה התעופה צבאי, הגדול ביותר בכל המדינות הבלטיות, ששימש את הצבא הרוסי.

יהודים התיישבו בשאוולי במחצית השנייה של המאה ה-17, בתקופה בה התאפשרה סמכות אוטונומית ליהודים. התיישבותם נמשכה עד לכבושה של ליטא על ידי הרוסים (1795-1623), בתקופה זו שאוולי השתייכה לגליל קיידן.
באופן רשמי החל הישוב היהודי בעיר ב-1701. למרות שהיו יהודים בשאוולי לפני כן, זאת כאשר יהודי מקומי בשם אורי טדורוביץ קיבל תעודה מלכותית על פיה מותר ליהודים להתיישב בשאוולי, לבנות בית כנסת ולרכוש שדה לבית קברות. למרות שהאישור ניתן, באופן ממשי התפתחות הישוב היהודי התחילה רק בשנת 1731. חלק מהיהודים הגיעו לעיר גם בתקופת גזרות ת"ח – ת"ט (48- 1649), כשברחו מאוקראינה ופולין. בשנת 1775 ניתנה ליהודים גם אפשרות לנהל קהילה עצמאית עם דיינים משלהם וחוקים פנימיים. במלחמת הצפון ובעת הכיבוש של נפוליון, סבלו היהודים יותר מהמקומיים.

אחרי עלייתו של הצאר אלכסנדר השני על כס המלוכה, בשנת 1855, השתפר מצב היהודים בשאוולי והתבטא, בין השאר, במקצועות התעסוקה של היהודים.
בשנת 1877 הקים חיים פרנקל ( 1857- 1920) בשאוולי מפעל קטן לעיבוד עורות, שהפך להיות תוך שנים מעטות לאחד הגדולים ברוסיה.. המפעל שהוקם במאה ה-20, נהפך לאחד המפעלים הגדולים של עורות והמשיך לעבוד גם בתקופת השואה.

במלחמת העולם הראשונה, כבש הצבא הגרמני את שאוולי, המקומיים התחילו להתנכל ליהודים, ולאחר שהגרמנים עזבו, ההתנכלויות גברו. בשנת 1915 פרסמו השלטונות פקודה על פיה על היהודים בשאוולי לעזוב את העיר תוך 24 שעות. גם לאחר שהותרו לחזור – חלקם כבר לא חזר, כי לא היה להם לאן לחזור. בשנת 1916 היו בעיר 115 משפחות בלבד שמנו 520 נפש.

עד אמצע המאה ה-19 למדו רוב הילדים היהודיים ב"חדר". התפתחות מערכת החינוך לסוגיה החלה בתקופת שלטונו של הצאר אלכסנדר השני (1855). החלו להיפתח גם בתי ספר יהודיים בהם לימדו גם מקצועות כלליים. י"ל גורדון שחי בשאוולי בשנים 1865-1860 פתח בית ספר יסודי יהודי לבנים. כן נפתח בית ספר למלאכה ביוזמת המורה אברמזון נפתח גם בית ספר יסודי לבנות, שקיבל אפילו תמיכה מן העיריה. לילדים שלא התאימו למסגרות אלו נפתח בית ספר למלאכה. ילדי העשירים והמשכילים למדו בגימנסיה רוסית על יד מורים יהודים.
משפחת פרנקל, הבעלים של מפעל העורות, תמכה בעיקר בחינוך החרדי. בשנת 1889 הוקם בתרומת המשפחה תלמוד תורה בבניין חדש בן שתי קומות.
ב
שנת 1749 נבנה בית הכנסת הראשון בשאוולי, היה זה מבנה עץ מפואר עם חלונות צבעוניים גבוהים וארון קודש מגולף בעץ, מלאכת מחשבת. בית הכנסת פעל בקהילה עד שנשרף במלחמת העולם הראשונה. בתחילה רצו לבנות את בית הכנסת מאבן, אבל רב הגליל מטעם "ועד מדינת ליטא" התנגד לכך בטענה שהקהילה לא תעמוד בהוצאות.
בשנת 1701 הוקם בשאוולי בית קברות יהודי, עד לשנה זו נקברו היהודים בבתי קברות בסביבה.
בשנת 1898 נבנה בית מדרש גדול מאבן, מבנה של שתי קומות עם חלונות צבעוניים וכפה גבוהה. קהל רב הצטופף בו בחגים ובשבתות. בית המדרש נשרף במלחמת העולם הראשונה. בתקופה שבין סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 נבנו מספר בתי כנסת קטנים ("קלויזים") של בעלי מלאכה שונים וקבוצות אוכלוסיה אחרות, בתי הכנסת הידועים היו: הקלויז של החנוונים, הסוחרים, מניין חסידים, חברת תהלים, קלויז ד"ר אלשיך, קלויז של פרנקל שהוקם על ידי המפעל, קלויז של העשל, של הסנדלרים, החייטים, העגלונים, הקצבים, הקברנים, קלויז "דקנה בינה", בית הכנסת שליד מושב הזקנים ועוד. רוב בתי הכנסת נהרסו בזמן המלחמה.
בשנת 1909 נוסדה בעיר ישיבה בה למדו כ-80 בחורים.

מיד אחרי סיום מלחמת העולם הראשונה, עם הקמת מדינת ליטא העצמאית, החלו יהודים לחזור לשאוולי. על פי חוק האוטונומיה ליהודים, נבחר ועד קהילה שייצג את המפלגות השונות. נציגי היהודים היו גם במועצת העיר (5 מתוך 21). במשך 20 שנים כיהן יהודי בתפקיד סגן ראש העיריה (שמואל פטוחובסקי) שעזר מאד ליהודים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם שובם של היהודים לשאוולי, הפך תלמוד התורה (החדר) להיות בית ספר עברי דתי. בראש בית הספר עמד הרב פנחס הופנברג ולמדו בו בממוצע כ-400 תלמידים. גם החרדים פתחו "חדר" מודרני שבראשו עמד ר' אלכסנדר ליפקין. בעיר פעלו גם כמה בתי ספר של רשת "תרבות". בשנת 1920 נוסדה הגימנסיה העברית שעברה לבניין מפואר באמצע שנות ה-30.

בעיר פעל גם בית ספר ששפת ההוראה בו הייתה אידיש. למדו בו בממוצע כ-300 תלמידים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, שוקמו גם בתי הכנסת שנהרסו. בית המדרש הגדול, שרק קירותיו נשארו, שופץ בעזרת תרומה של משפחת פרנקל. הישיבה הקטנה חודשה בראשותו של ר' אשר ניסן לוויתן.

לאחר סיפוח קלייפדה (ממל) לגרמניה בשנת 1939, הגיעו משם יהודים רבים לשאוולי ונעזרו בקליטתם על ידי היהודים המקומיים.
עם סיפוח ליטא לברית המועצות, הולאמו בתי החרושת, נסגרו בתי הספר ונאסרה פעולתם של תנועות הנוער. יהודים רבים הוגלו לסיביר.
הצבא הגרמני נכנס לשאוולי ב-26 ביוני 1941. עוד לפני כן כמה מאות יהודים ברחו מזרחה לברית המועצות.
כבר בתחילת הכיבוש, הוציאו הליטאים, לפי רשימות, יהודים מבתיהם וכלאו אותם בבית הסוהר המקומי. ביניהם היו רב העיר ומנהל הגימנסיה, אחרי שהתעללו בהם בבית הסוהר הם הוצאו להורג ב-29 ביוני 1941 בבורות שהוכנו מראש ביער קוז'י, במרחק 15 ק"מ מצפון מערב שאוולי.
בשבועיים הראשונים לכיבוש, רצחו הליטאים כ-1000 יהודים, קבוצה קטנה של משכילים ליטאים ניסתה להתערב לטובת היהודים, אבל נרמז להם שלטובתם מוטב שישתקו .

ב-10 ביולי פורסם צו שעל היהודים לשאת טלאי צהוב ותנועת היהודים בעיר הוגבלה. העיריה הליטאית ניסתה להפעיל תוכנית לגרש את יהודי שאוולי לז'גר – עיירה מצפון לשאוולי, הנציגות היהודית התנגדה והתוכנית סוכלה. למרות זאת הצליחו הליטאים להעביר לז'גר את דיירי "מושב הזקנים" ושם הם נרצחו. באותו זמן הורו הליטאים לגדר את שכונת העוני "קווקז" (היא נקראת בשם זה על שם הגבעה שבתוכה), כדי לשכן בה את 400 ה'מומחים' של בית חרושת פרנקל עם משפחותיהם.

צו בדבר כינוס היהודים בגטו פורסם ב-15 לאוגוסט 1941. אז הורחב אזור הגטו מעבר ל"קווקז" והוקם גטו נוסף בשם "טראקו" (שם רחוב), חצי ק"מ מגטו "קווקז. (ראה מפה למטה). גם לאחר פתיחת הגטו השני לא היה מקום לכל היהודים ואלפים עדיין חיכו בעיר למקומות קליטה שיתפנו עבורם בגטו. הליטאים ניצלו מצב זה והובילו חלק מהיהודים לבורות שהוכנו בבויביאי, 14 ק"מ מדרום מערב לעיר ולז'גר שבצפון.
ב-1 בספטמבר 1941 נסגרו רשמית שני חלקי הגטו, אין יוצא ואין בא. לקראת הסגירה הותר להכניס לגטו רק מעט בגדים ואוכל במשורה.

הצפיפות בגטו הייתה נוראה, בממוצע הוקצו לכל אדם 1.5 מ"ר. היו בגטו כ-5500 יהודים על שטח של 8000 מ"ר,
בסוף ספטמבר 1941 נפסקו הרציחות המאורגנות (אקציות) והחלה תקופה של יציאה לעבודה. בבית החרושת של פרנקל עבדו 700 יהודים, אחרים עבדו בהכשרת והרחבת שדה התעופה, רבים עבדו במוסדות בגטו, הוקם בית חולים בגטו, לעיתים הגרמנים הזמינו רופאים ומומחים להיעזר בהם. ב-7 בפברואר 1942 פורסמה פקודה שאסור ללדת בגטו.
במאי 1942 נשלחו מאות יהודים לעבודה במחנות עבודה לכריית כבול ולבית חרושת לסוכר. לאחר מספר חודשים הם חזרו לגטו.

בספטמבר 1943 עבר הגטו לשליטת ה-ס"ס ונהפך ל"מחנה ריכוז שאוולי". כוחה המנהלי של "הנציגות היהודית" נשלל וראש הנציגות נהפך לזקן המחנה. הגרמנים הקימו באזור 5 מחנות עבודה, כאשר ביום כיפור, בסוף חודש ספטמבר 1943, הועברו היהודים למחנות. העברת האוכלוסייה מגטו "קווקז" נמשכה בכל חודש אוקטובר ואז הגטו חוסל.
המכה הקשה ביותר שהונחתה על הגטו הייתה ה"אקציה של הילדים". ב-5 בנובמבר 1943 הקיפו פלוגות ס"ס ואוקראינים את הגטו, התפרצו פנימה ותפסו את כל הילדים. באותו יום נשלחו למוות 574 ילדים, 191 זקנים, 26 נכים ו-4 נשים שלא רצו להיפרד מילדיהם. אקציה דומה נערכה גם במחנות העבודה. בגטו נשארו 227 ילדים עד גיל 12 שהצליחו להסתירם.
עם התקרבות החזית לליטא, באביב 1944, הוחמרו ההגבלות על תושבי הגטו. בתחילת חודש יולי 1944 החזירו לגטו את כל היהודים ממחנות העבודה, והחל מ-9 בספטמבר הפסיקו להוציא יהודים לעבודה.

הצבא הסובייטי התחיל להפציץ מהאוויר את שאוולי וחלק מהפצצות נפלו בגטו והרגו הרבה מתושביו, ביניהם היה גם ראש הנציגות היהודית מנדל ליבוביץ שהובא למנוחות ביום האחרון לקיום הגטו.
ב-15 ביולי 1944 יצאה הרכבת הראשונה לגרמניה ובה חלק מיהודי הגטו שנשארו. שתי רכבות נוספות ב-17 וב-19 ביולי העבירו את כל היהודים למחנה מעבר בשטוטהוף שבגרמניה. קבוצה אחת הועברה לריגה. מיד עם פנוי היהודים נשרף הגטו מההפצצות האוויריות.

מתוך 3000 היהודים שהובאו משאוולי למחנות בגרמניה זכו רק 500 להגיע לשחרור. בשאוולי נספו 5360 , רובם נרצחו ביער גוברינה וביער קוז'י.
עם שחרור שאוולי מהכיבוש הנאצי, חזרו אליה עשרות ניצולים יהודיים כולל אלה ששהו עד אז בברית המועצות.
מסוף 1944 ועד 1946 פעל בשאוולי מרכז חשאי להעלאת ניצולים לארץ ישראל. בשנת 1959 היו בעיר 845 יהודים. חלקם עלה לישראל.

בסוף שנות ה-80 נפתח בשאוולי מרכז תרבות יהודי, שהקים מוזיאון יהודי בבית שהיה שייך לד"ר שמעון וולפרט ונבנה לפי תוכניתו של האדריכל הידוע אריך מנדלסון. הוקמה גם ספרייה ובה כ-7000 ספרים בשפות שונות, כולל יידיש ועברית. בסמוך נפתח אולם קריאה. לקראת שנות ה-2000 טיפל המרכז גם בשיקום בתי הקברות היהודיים הישנים. בעיר פועל היום גם סניף של אגודת הספורט "מכבי".
כיום (2010) פועלת בשאוולי קהילה יהודית מצומצמת, הם מתכנסים במועדון לתפילה בחגים. הקהילה פתחה ארכיון קהילתי עשיר ויש להם קשר עם האוניברסיטה בעיר.

קהילות