עם התקומה הלאומית בליטא והקמתה של ליטא העצמאית בשנת 1990 קיבלה על עצמה הקהילה היהודית שנשארה בליטא להנציח את זכרם של קורבנות השואה של יהדות ליטא ולשפץ את מקומות ההשמדה.
ב־7 בנובמבר 1990, בעקבות הצעות שהועברו אליה על ידי אגודת תרבות יהודי ליטא והמוזיאון היהודי הממלכתי, קיבלה המועצה העליונה של ליטא החלטה על הסדרת ההנצחה במקומות השמדת היהודים ההמונית. העבודה בוצעה על ידי הרשויות המקומיות בעזרתם של הארגונים היהודיים, ולעיתים גם בעזרתם של יהודים יוצאי קהילות ליטא. במקומות אחדים נעזרו גם באומנים יהודיים(בפלונגן) וגויים(למשל בז׳ז׳מר). בכל האתרים הוקמו מצבות זיכרון והנצחה או שופצו ישנות, במקומות מעטים הועמדו אנדרטאות מרשימות. בלוחות הזיכרון צוין עתה באופן ברור ביותר מי היו קורבנות ההשמדה, ובעקיפין גם בידי מי הם נרצחו. הכתוביות נכתבו באידיש ולפעמים גם בעברית ובליטאית.
במשך עשר השנים האחרונות נוספו עוד מצבות זיכרון בעיקר בבתי הקברות ששרדו או בשטחי הגטאות לציון זכרן של קבוצות שנרצחו או לציון אירועים מרכזיים בחיי היהודים שהתרחשו בתקופת השואה. ברחבי ליטא ניתן לאתר גם לוחות זיכרון שנקבעו על ידי ניצולים לזכרם של בני משפחותיהם שנרצחו במקומות אלו. אפשר לסווג את האנדרטאות ומצבות הזיכרון על פי מיקומן, סגנונן והמוטיבים שהן מבטאות.
מיקומן של האנדרטאות ומצבות הזיכרון וסגנונן מקנים להן את משמעותן וקובעים את ההתייחסות אליהן. מסיבה זו הן הוצבו בדרך כלל ליד אתרי הרצח, במקומות סמוכים ליישובים. מאחר שהנרצחים הקבורים בבורות הירי לא הובאו לקבורה יהודית ראויה, משמשות האנדרטאות ומצבות הזיכרון כעין קברים לנופלים. אמנם הן אינן נחשבות כקברים על פי ההלכה, אך הן משמשות לניצולים ולאחרים מקום שאפשר לבוא ולפקדו בימי הזיכרון. היות שחלק מבורות המוות נחפרו בבתי הקברות היהודיים, נבנו שם גם האנדרטאות. במקומן זה יש להן תפקיד נוסף - להנציח את הקהילה היהודית שחיה באותה עיירה, נקברה שם ועכשיו חדלה מלהתקיים. כדי להדגיש שהאנדרטה או לוח הזיכרון אינם במקום קבר רגיל, הוקמו האנדרטאות בכניסה לבית הקברות, ליד השבילים המרכזיים, או נשענות על הגדר של בית העלמין.
החשיבות להציב את האנדרטה במקום הרצח הובילה את מקימי האנדרטאות להציבן גם באתרים שבתוך הערים. בוילנה למשל הוצבה אנדרטה במחנה ה-ה.ק.פ.(?.^.9), שם נרצחו ונקברו 400 יהודים, היהודים האחרונים שהגיעו מגטו וילנה. כיום האתר נמצא בלב שכונת מגורים. דוגמאות נוספות אנו מוצאים בקובנה, האנדרטה שליד הפורט השביעי, והאנדרטה במוסך לייטוקיס, לידו נרצחו 52 יהודים שנתפסו ברחוב על ידי ליטאים. שני המקומות נמצאים היום גם הם בלב אזור מגורים.
אנדרטאות ומצבות זיכרון לא הוצבו רק במקומות הרצח או במקומות קבורה אלא גם לציון מקומות שנתגלתה בהם גבורה.
באופן מיוחד ניתן למצוא ציונים כאלו במקומות ששימשו בעבר כגטאות. בוילנה למשל הוצבה אנדרטה בשטח הגטו במקום שנקרא ׳כיכר לוחמי השואה׳. בכניסה לגטו פונוביז׳ נבנתה אנדרטה לזכרם של נרצחי הגטו שנשלחו משם לבורות הירי. לעומת זאת כדי לזכור את הקהילה היהודית המפוארת שהייתה בוילנה ולהנציחה הוצבה אנדרטה עם דיוקנו של הגאון ליד ביתו ברחוב היהודים.
סגנון האנדרטאות ומצבות הזיכרון בליטא הוא בדרך כלל אחיד ופשוט. רוב האנדרטאות המוצבות ליד בורות הירי הן לוח, בדרך כלל מגרניט שחור או חום, הדומה באופן כללי למצבה. על הלוח נכתב בשפה הליטאית, באידיש ולפעמים גם בעברית, פירוט של מספר הנרצחים, המקומות שמשם הובאו למקום הרצח, ומי היו הרוצחים. בחלק מהמצבות הוספו סמלים דתיים לאומיים כמו מגן דוד ומנורה. במקצת מן המצבות הוסיפו פסוק מן המקרא המסמל מוטיב של כאב, צער או קינה.
כאמור, האנדרטאות הוקמו בדרך כלל על ידי הרשויות המקומיות, וזו היא גם הסיבה לפשטותן, שכן אין להם אמצעים רבים או תקציבים שיכולים להקצות לצורך זה.
בניגוד לאנדרטאות הפשוטות קיימות מספר אנדרטאות שהשקיעו בהקמתן גם מחשבה מרובה וגם תקציבים גדולים באופן יחסי. הבולטות ביניהן הן פסלי העץ, שכן תרבות הפיסול בעץ בליטא מרובת היערות נפוצה מאוד. כאלה הם פסלי העץ שהועמדו ליד גיא ההריגה בפלונגן על ידי חרש העץ היהודי יעקב בונקע, שגר במקום ועבר יחד עם אחיו את המלחמה. פסלי העץ שפוסלו על ידי החרש הליטאי ויטמן קפסוצ׳ונס, לפי בקשת ראש העיירה, והועמדו בחורשת סטראשון ליד קושדר וז׳ז׳מר נשרפו על ידי
אלמונים(בשנת 2005).
התכנים שאנדרטאות אלו מייצגות נגזרים מהדמויות שפוסלו. בפלונגן מנסה החרש לבטא באחד מן הפסלים את הכחדתה של הקהילה היהודית, רואים איך הזקנים הולכים ונעלמים והאם מגוננת על ילדיה.
לעומת זאת בחורשת סטראשון מנסה החרש הליטאי לפסל דמויות של יהודים,כפי שהוא מתאר לעצמו אותם, שכן הוא לא ראה יהודי מימיו.
מבחינת הכתובות באנדרטאות שבליטא יש להבחין בין אנדרטאות שהוקמו על ידי רשויות מקומיות או ממלכתיות ובין אנדרטאות שהוקמו על ידי יהודים.
הכתובות באנדרטאות שהוקמו בליטא על ידי השלטון המקומי או הממלכתי מגמד לעיתים את המסר שמדובר לזכרם של יהודים ואף מתעלם ממנו. מה שאין כן לגבי אנדרטאות שהוקמו על ידי יהודים, מלבד ציון זיכרון הנרצחים היהודים, חלקן נושאות גם מסר של הבטחה לזכור ולעולם לא לשכוח.
סגנון אחר של מצבות זיכרון שהוצבו במספר מקומות בליטא(וילנה, קלייפדה, טלז) הוא אנדרטה המורכבת ממצבור של מצבות או חלקי מצבות שנאספו מסביבות בית הקברות או מאזורים אחרים. בדרך כלל האנדרטה מן הסוג הזה(ליפידריום) מוצבת ליד בית הקברות שנהרס. באנדרטה כזו יש ניסיון להנציח את המציאות הקשה של הרם ואבדון, ובה בעת לכנס את זיכרון המתים למקום אחד גלוי ומוגדר.
יש באנדרטאות מסוג זה ביטוי לזיכרון הקולקטיבי של הקהילה, מצד אחד ההרס המבטא את הכחדתה של הקהילה, ומצד אחר איסוף המצבות וחלקי המצבות למקום אחד - שניהם מנציחים באופן סמלי את זכרה של הקהילה שחיה במקום.
בדרך כלל כוחם של סמלים הוא בפשטותם. כדי לבטא בהצלחה את רעיון הזיכרון הם
צריכים להיות מובנים לכולם. כאלה הן האנדרטאות שהוצבו בבורות הירי בפונאר שליד וילנה, בפורט ה־9 שליד קובנה, ובבורות אחרים הפזורים ברחבי ליטא.
הבור שנשאר ונראה לעיני כל, הינו זיכרון שעוצמתו מועברת למתבונן בו במלוא עוזה. הביקור במקום מנסה במעט להשיב למתים את זכרם, ואולי גם משהו מכבודם ומאנושיותם, ולגאול אותם מהשכחה שנכפתה עליהם, כאשר העדות על קיומם בעבר פוזרה לאחר שרפת גופותיהם (שבוצעה במקרים רבים בניסיון לטשטוש עקבות הרצח), לכל רוח.
אנדרטאות ענק, תלת ממדיות, המבטאות מוטיבים יהודיים אינן נפוצות במזרח אירופה בכלל ובליטא בפרט. מתוך המעט שבליטא, המוטיב הבולט שבהן הוא העיצוב הממזג דמויות אדם (אנדרטה פיגורטיבית). האנדרטה הגדולה ביותר הוקמה על ידי הסובייטים ליד הפורט ה־9 בקובנה בשנת 1984. האנדרטה מבטאת את השלבים בהכחדת הקהילה היהודית בליטא. בתחילה נראות הדמויות ברורות, לאט לאט הן נעלמות, אי אפשר להבחין בפרצופים, אלא רק בידיים המושטות למעלה.
נציין כי דרך הנצחה אפשרית נוספת קשורה לשיקום בתי קברות. אולם שימור המצבות בבתי הקברות בעיירות בליטא, במיוחד במקומות שלא נשארו שם יהודים ובית הקברות הפסיק להיות פעיל, הוא קשה מאוד. רוב בתי הקברות נהרסו והמצבות נגנבו או נשחקו ועברו מן העולם, לכן תושבי המקום או נציגי הקהילה התעסקו בעיקר בהקמת לוחות זיכרון להנצחה ולזיהוי מקום בית הקברות. יחד עם זאת בשנים האחרונות אנו עדים לפעולות שיקום מרשימות, נושא שיש לדון בו במסגרת מתאימה.
האנדרטאות בישראל
לאחר השואה באה התקומה; רוב ניצולי השואה עזבו את אדמת אירופה והגיעו לארץ ישראל או למדינות אחרות שהסכימו לקבל אותם. באופן טבעי הנצחת השואה נעשתה בעיקר על ידי הניצולים או בהשפעתם. קצב הקמתן של האנדרטאות, כמו כל דרך הנצחה אחרת, הושפע מהדחקת זיכרון השואה באופן כללי, ומטבעו של הזיכרון האישי המטשטש והולך עם הזמן: ככל שסכנת השכחה נעשית מוחשית יותר, כך הרצון להנצחה ולעיצוב הזיכרון גדל והולך. בזיכרון השואה פעלו גורמים אלו באופן שהבליט את ההדחקה האישית והציבורית דווקא בשנים הראשונות אחרי השואה. לגופו של עניין, האנדרטה הראשונה להנצחת השואה בארץ הוקמה בשנות ה־50 על ידי ארגון יוצאי ז׳דונסקה- וולה שבפולין לזכר קורבנות קהילתם. האנדרטה הוקמה בבית הקברות בתל אביב ברחוב טרומפלדור, לשם גם הובא אפר ממקום הרצח של יהודי הקהילה. עד שנות ה-70 הוקמו בארץ מעט מאוד אנדרטאות, ורוב המאמץ להנצחת הקהילות שהושמדו הופנה לבניית בתי כנסת (ראו להלן), למכוני מחקר, למוזיאונים, לרחובות או ליישובים וגם לכתיבת ספרים, שירים ומאמרים. רק בסוף שנות ה־80 במאה הקודמת, בעיקר בכוח פעילותם של ארגוני הקהילות השונות ממזרח אירופה, התחילה פעולה יותר רצינית של חיפוש אחר אתרים מתאימים להקים בהם אנדרטאות להנצחת יקיריהם.
הסתייגות דתית נשמעה על ידי ד״ר זרח ורהפטיג, שהיה חבר כנסת מטעם הפועל המזרחי, בדיון בנושא "יד ושם". הוא אמר: "ובייחוד צריך להיות אותו "יד ושם" לא באנדרטאות, "לא תעשה לך פסל" זה אצלנו טבוע בדמנו, בדם ישראל... אינני יודע אם המצבות הגדולות הן הן הזיכרון הגדול, יש לנו גישה אחרת לזיכרון״.
עמדה דומה לגבי מצבת אבן לזכר הקדושים כבר קבע מי שהיה הרב הראשי לישראל, הרב יצחק הלוי הרצוג זצ׳׳ל, בשאלה שהופנתה אליו בשנת תש״ז. בתשובתו הוא אומר:
אם בני הקהילה עומדים דווקא על הקמת המונומנט ־ אין יסוד לכנותם עבריינים... תעשו את מצבת הזיכרון בבית הקברות ויהיה דומה למצבת קבר. תשתדלו להשיג כמות של אפר מקודשינו זי״ע ותקברו שם. יותר טוב שלא יהיה בניין של אבנים, ועדיף להקים בניין בבית הקברות שישמש למקום עריכת אשכבה לנפטרים, לתפילות מנחה ולתפילות אזכרה לעילוי נשמות הקדושים הי״ד.
"יד ושם" הוא האתר הממלכתי בארץ להנצחת השואה, ומלבדו ישנם אתרי הנצחה נוספים לשואה הפזורים בארץ במקומות שונים. אנדרטאות ופרויקטים אחרים להנצחה הוקמו בישראל לזכר הקהילות היהודיות שנכחדו במזרח אירופה, עשרות מהם לזכר הקהילות שבליטא.
רק מעטים מהם הוקמו מיד לאחר המלחמה, רובם הוקמו בעשור השני למדינה. ד״ר ש״ז כהנא, המנהל הכללי הראשון של משרד הדתות, הקים בשנת 1948 את מרתף השואה בהר ציון בירושלים. בכניסה למרתף הוצבה אנדרטה לזיכרון הנרצחים בברגן-בלזן, העתק של האנדרטה שהוצבה במחנה בגרמניה. כשנכנסים למבנה, בצד פריטים שהוצלו מהגטאות וממחנות ההשמדה, הוצבו לוחות זיכרון להנצחת למעלה מאלפיים קהילות ישראל באירופה. חדר מיוחד הוקדש לקהילות ליטא.
האנדרטה הראשונה להנצחת השואה בארץ הוקמה שנים ספורות לאחר השואה על ידי ארגון יוצאי ז׳דונסקה-וולה שבפולין לזכר קורבנות קהילתם. למקום הובא אפר מהקורבנות שנטמן ליד האנדרטה בבית הקברות הישן בתל אביב ברחוב טרומפלדור.
עד לשנות ה-70 הוקמו בארץ רק אנדרטאות מעטות, ורוב המאמץ להנצחה ולגיבוש הזיכרון לקרבנות השואה, הופנה לבניית בתי כנסת, ישיבות, מכוני מחקר, מוזיאונים, יישובים, שמות רחובות ונטיעת חורשות לזכר הקהילות שהיו ואינן עוד.
במקביל הופיעו עשרות ספרים, חוברות ומאמרים לזכרם של הקרבנות.
עם הקמת ארגוני הקהילות השונות במזרח אירופה, התחילו בחיפוש אתרים מתאימים להקמת אנדרטאות להנצחת היהודים שנרצחו בשואה. טבעי היה בעיניהם להקים את האנדרטה בסמוך למצבות יקיריהם בבתי הקברות. גם חברות הקדישא, במיוחד זו של תל אביב וגוש דן, עודדו את הפעילות הזו והקצו מקומות מיוחדים לכך.
האנדרטאות לזכר קהילות ליטא והסביבה מרוכזות בבתי הקברות באזור תל אביב: מעט מהן בקרית שאול ובנחלת יצחק ורובן בחולון. הן מרוכזות בצידי השבילים, בצורה של שדרות המעניקות למסתכל מרחוק עצמה הרבה יותר גדולה מאנדרטה בודדת.
חלק מהאנדרטאות וממצבות הזיכרון הוצבו בסמוך לחומת בית הקברות. אנדרטאות הוקמו גם בערים, ביישובים קטנים, במושבים ובקיבוצים. בדרך כלל ארגוני קהילות מייחדים בביתם פינת הנצחה וזיכרון לנופלים, למשל, ארגון יוצאי וילנה והסביבה ייחדו פינת הנצחה לזכר הקדושים שנפלו, ובצד תפילות ומשפטי קינה, נכתבו כל שמות הנרצחים בעיר וילנה ובעיירות מסביבה. אנדרטאות מצויות בארץ גם בחורשות וביערות, אולי הן באות לרמז על מיקומם של רוב בורות הירי. השקט והדממה ליד המצבה, מאצילים על היער מעין קדושה.
מלבד האנדרטאות המוצבות ברחבי הארץ, התקבלה דרך הנצחה נוספת, נפוצה כיום, הקשורה אף היא בבתי קברות, והיא רישום שמות בני משפחה שנספו בשואה בצד המצבות של בני משפחתם שנקברו בארץ. רישום זה נעשה בדרך כלל כאשר מקום קבורתם של היקירים אינו ידוע, ולעיתים אף יום פטירתם. העלייה לקבר ביום הזיכרון של הנפטר משמשת מעין יום זיכרון גם לקדושים אלו.
במקרים אחרים נכתבו השמות ותאריכי הפטירה על גב* המצבות בארץ, אף על פי שהיקירים הובאו לקבורה בניכר. זאת על מנת שלא יצטרכו לפקוד מדי שנה את מקום קבורתם בבתי הקברות באירופה.
האנדרטאות בישראל לסוגיהן
סגנון האנדרטאות שנבנו בארץ לזכר קדושי השואה אינו אחיד, אם כי הצורה הארכיטקטונית שלהן דומה בדרך כלל. לרוב האנדרטאות מבנה מרכזי המתוחם בגדר או בשרשרת ובתוך המתחם לעיתים מצויים מבנים קטנים נוספים שבחלקם הוטמן אפר הקדושים שהובא ממקום הרצח, ובחלקם הוטמנו מגילות הכוללות את שמות הנרצחים.
יש אנדרטאות שבהן נרשמו השמות על גבי האנדרטה. השמות ערוכים בדרך כלל בסדר אלפא-ביתי, או מסודרים על פי משפחות.
ציון השמות על האנדרטה מדגיש את ניסיון הקהילה להנציח את הנופלים ואת מה שקרה להם. רוב האנדרטאות עשויות מאבן או משיש, ועיטורים, סמלים וכתוביות מעטרים אותן.
מלבד מוטיבים אלו הבאים לזכור ולהנציח את הפרט, את שמו ואת תאריך הירצחו, בולט ביותר מוטיב נוסף המתקשר להנצחה ולזיכרון של מקום הקהילה והסביבה.
להדגשת מוטיב זה נושאות עליהן האנדרטאות תבליטים, תמונות ולעיתים גם דגמים תלת ממדיים של בתי הכנסת בעיירה.
במבט כללי אל אנדרטאות נושאות תמונות ובהתרשמות מתמונות ומבתי כנסת של מקומות אלו עולה התחושה כי השואה התחילה בשריפת בתי הכנסת ("ליל הבדולח״) והסתיימה ברציחתם של הקדושים בבורות הירי שחלקם היו בבתי הקברות היהודיים.
יש אנדרטאות שעליהן הוסיפו מוטיבים דתיים מלבד אלו שהכרנו במצבות הזיכרון בליטא, מגן דוד או מנורה, כמו באנדרטה של קהילת דיבנישוק בחולון, שם חוקקו תמונות של ידי כהן ושל פעמונים.
אנדרטאות המעוצבות בסגנון פיגורטיבי נדירות בבתי הקברות בישראל, אולי בגלל האיסור של "לא תעשה לך פסל וכל מסכה" אם כי אפשר לראות רכיבים פיגורטיביים, כגון מעין דמות המושיטה ידיה למעלה (באנדרטה לקהילת דיבנישוק), או אנדרטה המדגישה בתוכה חלל שמבטא פיגורה שאיננה (כמו באנדרטה של שבלי בחולון, להלן).
על חלקן של האנדרטאות ציינו את שם האמן שתכנן אותן. רוב הכתובות על האנדרטאות בעברית, יש גם כאלה הכתובות באידיש. על מספר אנדרטאות מופיעה אמרת אבל מתוך ספרי הקודש, או אמירת זיכרון "לזכר קדושי...״. במידת האפשר מצוין מקום הירצחם ותאריך הרצח. קהילות מסוימות ניסו לקבוע גם את יום הזיכרון בהתאם להתרחשויות שהיו בזמן הירצחם של בני הקהילה.
הביטויים המדגישים את קדושתם של הנופלים ״מתו על קידוש ה׳״, "ה׳ ייקום דמם״, "הקדושים״ - כל אלו מאפיינים את מותם של בני הקהילה על קידוש ה' והם ביטויים שגרתיים על לוחות הזיכרון.
יש קהילות שהוסיפו ברשימת השמות גם את שמות הנפטרים שנצלו מן התופת ונפטרו בארץ, או שמותיהם של ״הגיבורים שנפלו בשדה הקרב במלחמה עם גרמניה הנאצית״ כפי שהוסיפו באנדרטה של אוטיאן.
סיכום
הניסיון לעצב את זיכרון השואה מחבר את בתי הקברות בעיירות השונות ואת בורות הירי בליטא עם האנדרטאות שהוקמו בארץ, הבאות לבטא את זיכרון הקהילה שנכחדה ואת התקומה של הניצולים. מרבית האנדרטאות שהוקמו בישראל והמוצבות בעיקר בבתי קברות או במקומות ציבוריים הוקמו על ידי ארגוני ניצולים של ליטא או של הערים והעיירות שבה, רק בודדות הוקמו ביזמתם של אנשים פרטיים, שביקשו בדרך זאת להבטיח גם את הנצחת בני משפחתם. לעומת זאת האנדרטאות ואתרי הזיכרון בליטא עצמה הוקמו בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, שבהן עדיין ישבו יהודים בחלק מהעיירות. הם עסקו יחד עם השלטונות בהקמת אנדרטאות, בהצבת לוחות זיכרון ובשיפוץ בתי הקברות. כשהתחיל להתפתח תהליך התקומה הלאומית בליטא, וכולם השתחררו מעולה של רוסיה הסובייטית, לא נשארו כמעט יהודים בעיירות. אז קיבלה על עצמה הקהילה היהודית שמרכזה בוילנה להנציח את זכר קורבנות השואה של יהדות ליטא במחנות ההשמדה. העבודה התחילה כבר בסוף שנת 1988, והשתתפו בה גם רשויות מקומיות ולעיתים גם יהודים נדיבים יוצאי ליטא.
מן ההשוואה שבין האנדרטאות בישראל לבין אלה שבליטא עולה כי בליטא מעוצבות האנדרטאות על פי רוב בצורה סטנדרטית בעוד בישראל ניכר כי הושקעה בעיצובן מחשבה רבה והוקצו להקמתן תקציבים גדולים.
לעומת זאת ברוב האנדרטאות בארץ אפשר למצוא רשימות, בחלקן מפורטות, של הנספים בשואה של אותה עיירה המונחים בתוך האנדרטה. הטמנתם במקום כמוה כהעברת בית הקברות של העיירה לישראל והקמת יד ושם לנספים. זה מעשה סמלי במיוחד כאשר בכיתוב שעל האנדרטאות מצוינים, ברוב המקרים, שנת ייסוד הקהילה ויום חיסולה, בדומה ליום ההולדת ויום הפטירה הנכתבים על גבי מצבת המת. הלל נח מגיד כתב בספרו על וילנה כי: "זיכרון בספר יקר יותר מהחקוק על אבן, בשכבר הימים יתקלקל״. מיקומן של האנדרטאות בארץ אינו אקראי. רובן מרוכזות בבתי הקברות בגוש דן, שם מרוכזת רוב האוכלוסייה ונמצאים שם גם משרדי ארגוני יוצאי העיירות בליטא. ריכוזן של האנדרטאות באזור אחד ובעיקר בבית קברות אחד(חולון) מעניקה להן גם עוצמה נוספת. אין הן מייצגות עיירה אחת אלא את הישוב היהודי כולו שנכחד בשואה. מאפיין נוסף לאנדרטאות הוא השפה שבה כתובים המסרים המילוליים על האנדרטה.
בארץ, להוציא מעט אנדרטאות שבהן הכתובות הן באידיש, השפה היא עברית, ואילו באנדרטאות ובלוחות הזיכרון בליטא כתובים מסרים אלו בשלל שפות(שפות שדיברו בהן היהודים: ליטאית, רוסית, אידיש), ולא רק בעברית.
בתי הקברות היהודיים שנותרו בליטא, שלידם הוקמו חלק מהאנדרטאות, אוצרים בתוכם סמלים ותכנים תרבותיים רבים. שרידיהם בליטא שלאחר המלחמה הם דפי עדות המתעדים את תולדות הקהילות היהודיות הרבות בליטא, ראשיה ורבניה.
את החיים התורניים שבה, את חיי הכלכלה ולעיתים גם את המבנה החברתי של הקהילה. ההרס ואנדרטאות הזיכרון מבטאים אולי את הכאוס שהטילה השואה במקומות אלו.
האנדרטאות בישראל לעומתן באות אולי להדגיש את הקשר שבין השואה לתקומה. קשה על הניצולים הפרידה מ״המקום״ ההוא בנכר, מן הזיכרונות, מן ההווי, מן התרבות ומחיי היום יום. הקמת מדינת ישראל והקמת האנדרטאות בה לזכרם של הנספים מהוות עבורם נחמה פורתא.
