נקמתו של
בן ״תאומות מנגלה״
נאום של הרב שמואל כ"ץ, רב אולפנת 'חורב' מירושלים,
על הרמפה של ד"ר מנגלה ימ"ש במחנה ההשמדה בירקנאו,
בפני משלחת האולפנא, בכ"ב באדר ב' תשנ"ה.
ברגעים אלו
ממש, בעמדנו כאן במחנה בירקנאו, המעורר בכולנו פלצות, אני סוגר מעגל של 50 שנה!
הכיצד? ברצוני לקרוא בפניכן את פרק כ״ב בתהלים, ולפרשו כפי שאני מבין וחש
במקום איום ונורא זה. על פי מנהג הגר״א, נהוג לומר פרק זה בפורים, כי לפי דברי חז"ל
(מדרש שוחר טוב, כב) אסתר המלכה אמרה אותו ברגע גורלי בתולדות עם ישראל, בעת לכתה
אל המלך אחשורוש לבקש על עמה, שעמד לפני שמד ו״פתרון סופי". עזבנו את הארץ
ביום ראשון, מיד לאחר פורים, כאשר פרק זה והפסוק: ״מחה תמחה את זכר עמלק״ (שמות יז,
יד) עדיין מהדהדים באוזנינו.
״למנצח על
אילת השחר מזמור לדוד״ (פסוק א): חז"ל (ירושלמי ברכות א, א) למדו
ממגילת אסתר, שהגאולה העתידה תהיה בדומה לגאולת פורים ־ ״קמעא קמעא״, שלבים שלבים.
לפני הופעת ״אילת השחר״ ־ הפצעת קרני החמה הראשונות, ישנו חושך גמור, כך הצרות
הקשות ביותר יבואו על עם ישראל דווקא לפני גאולתם, שמא הם רמזו לשואה הנוראית?!
״אלי אלי
למה עזבתני.... אלוקי אקרא יומם ולא תענה״ (ב-ג): זו הייתה
הרגשתם של יהודים רבים, בעלי אמונה, שזעקו כאן אל אביהם שבשמים, אך באותם הימים קשים
הם לא נענו, כפי שכבר התורה ניבאה זאת: ״ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההיא על כל
הרעה אשר עשו״ (דברים לא, יח). כל הקללות הכתובות בתורה התגשמו, לצערנו, אחת לאחת.
רבים שואלים היכן היה האלוקים באושוויץ? מדוע הוא שתק? השאלה היא, היכן היה שם
״האדם״? לאיזו שפלות נוראית ומפלצתית הגיעה במקום זה האומה המתורבתת ביותר? היכן
היו העמים הנאורים והאפיפיור, ששתקו לנוכח הניסיון השפל להשמיד את עם הנצח? מה
ישיבו על כך כל אלו שהאמינו ״באדם״, בתרבותו, במוסריותו ובתורות החדשות אשר הגה
ויצר?. למרות שבאותם ימי אפלה ״השמש לא זרחה״, למרות המכה הנוראית שניחתה על עמנו:
״ואתה קדוש יושב תהילות ישראל. בך בטחו אבותינו, בטחו ותפלטמו״ (ד־ה):
למרות הקשיים האמוניים, ההשפלה והסבל הנוראי במחנות ההשמדה, התעלה היהודי לשיאים
חדשים של אמונה, תוך כדי שמירה על צלם אלוקים וקדושת החיים, וזאת מתוך תקווה
ואמונה ״שלא עזב אלוקים את הארץ״, ועוד תבוא
הישועה.
״ואנכי
תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם. כל רואי ילעגו לי,
יפטירו בשפה יניעו ראש״ (ז־ח): באושוויץ היהודים לא היו שווים אפילו
לתולעת. הם איבדו את אישיותם והפכו למספרים, שהיו חקוקים על זרועם, אותם הם היו
חייבים לדקלם בכל מפקד. כאשר אתם נכנסתם לקרמטוריום באושוויץ, רצתי לארכיון -
בבלוק 24, שם בקשתי העתק מהכרטיסיות של הורי, ואכן הן נמצאו על פי מספריהם. הנה
האישורים, אבא: 3583-A, אמא: 8273-A, ממש דרישת שלום מהגיהינום!
"עליך
הושלכתי מרחם מבטן אמי - אלי אתה״! (יא): למשפחת
הורי הענפה אין קבר אחים ולא מצבה, כולם עלו השמימה כאן בבירקנאו, אפילו אפר לא
נשאר מהם. לכן אני רוצה לפרוע חוב קדוש שאני חב להם ־ לעלות כאן את זכרם! מדוע
בקשתי לעמוד עמכן דווקא במקום נוראי זה, ולעלות דווקא כאן את זכרם? המקום בו אנו
עומדים כעת מכונה: ״הרמפה של מנגלה״. כאן עמד ד״ר מנגלה ימ״ש, רופא שכונה - ״מלאך
המוות״ של אושוויץ. בסימון בוהן ידו הוא חרץ את גורלם של מיליוני יהודים שירדו
מהרכבות, כאן לא הרחק מהמקום בו אנו עומדים כעת. סימון שלו ימינה ־ משמעותו הליכה למוות
בדרך הנמצאת כאן לימיני, סימון שמאלה - משמעותו, זכייה בחיים, כניסה למחנה העבודה ששערו
נמצא ממולנו. בדיוק במקום זה, בזכות שנייה אחת גורלית, זכיתי אני לחיים, כך שיש
באפשרותי לעמוד כאן היום לפניכן. סבתי הי״ד הגיעה לכאן עם כל בני משפחתה (סבי
ז"ל נפטר לפני השואה, הוא היחיד שיש לו מצבה!), כמו כל יהודי הונגריה. לאחר
נסיעה מפרכת ונוראית של מספר ימים, ללא תנאי מחיה מינימאליים, בקרון של רכבת
בהמות, אליו נדחסו קרוב ל-100 בני אדם. היא ירדה ממהרכבת, כאן ממש לידינו, יחד עם
התאומות ושני ילדים נוספים, כאשר נאין להן כל מושג היכן הן נמצאות. לפתע הן שמעו
בפולנית: "למי שיש תאומים - שימסרו אותם"! האמא הבטיחה לבנותיה התאומות
המפוחדות, שהיא לעולם לא תמסור אותן לאיש. החלה מיד סלקציה בין גברים לנשים. טור
הנשים החל לצעוד לכיוונו של ד"ר מנגלה, שעמד כאן על הרמפה, כאשר היא מנסה
להסתיר את התאומות שלה. ד"ר מנגלה שלח אותה בהינף בוהן כמובן ימינה - למות!.
היא החלה לצעוד, כאן בשביל מימיני, עם כל האלפים, מבלי שהיא תדע שזו דרכה האחרונה.
לאחר מספר צעדים, בהחלטה אמיצה ובאינסטינקט של אמא יהודייה, היא חזרה ומסרה את
התאומות שלה ־ אמא ודודה - לד״ר מנגלה, אולי ממש במקום בו מאני עומד כעת. את
בנותיה הבוכיות היא נחמה בהינף יד: ״אתן תבואו אחרי, עוד נתראה".... עד היום
אמא רואה את ידה המונפת אל על ומחכה למפגש זה. הניתוק הנוראי הזה, השפיע על שתי
הבנות עד עצם היום הזה. דודה התקשתה לאכול תותים כי על השמלה השחורה שלבשה האמא
שלהן היו רקומים תותים. משם הן נלקחו לצריף של ״תאומי מנגלה״, הן סרבו לאכול,
ובבכי הן ציפו למפגש עם האמא שלהן כפי שהיא הבטיחה. לאחר 3 ימים האחראית על הצריף
הוציאה אותן החוצה והראתה להן את הארובה של בירקנאו, תוך הסבר מצמרר שדרכה עלו אמא
שלהן וכל בני משפחתן השמיימה. רק אז הן החלו להבין לאיזה גיהינום הן הגיעו. הן
נלקחו לבלוק 10 באושוויץ, שם בקרנו לפני כמחצית השעה. כפי שהסברתי לכן, שם הן עברו
ניסויים נוראים בידי ד״ר מנגלה ואנשיו, כשהן לא מלובשות, וזאת תוך לעג ואכזריות
שקשה לתארם.
.... סבתא! אני הנכד הראשון, ואולי האחרון, שמגיע למקום הארור הזה. הבאתי
לך דרישת שלום מאמא ודודה. לפני שבוע בדיוק ־ בפורים - הן חגגו את יום הולדתן
ה־65. באתי לספר לך, כאן במקום הזה בו ראית אותן בפעם האחרונה, שלאמא יש 4 בנים,
ולדודה 5 ילדים, וכולם בריאים ונורמאליים! (היה בליבן חשש, שלאחר הניסויים הנוראים
שהן עברו, הן לא תוכלנה ללדת!). כולם זכו להקים משפחות לתפארת על פי דרכה של תורה.
יש לך, סבתא, למעלה מ-40 נינים, מתוכם שני זוגות תאומים. בנותיך לא ״נשברו״
באושוויץ. סידור תפילה קטן ששלח להן הדוד שלהן, מרדכי, שהיה בין אלו שמיינו את
הרכוש היהודי הרב שנשאר ליד הרכבות, על פי בקשתן, חיזק מאוד את אמונתן. הן המשיכו
להתפלל, מתוך תקווה ואמונה שהן תזכינה לעתיד טוב יותר ולהקים דור חדש. דעי לך
סבתא! ששתי בנותיך הקטנות (אז הן היו בנות 14) צעדו מאות קילומטרים ב״צעדת המוות״,
בשלג ובקור נוראי, כל מי שהתיישב קיבל כדור בראש. דודה התקשתה בהליכה ורצתה
להתיישב ובכך לסיים את הצעדה הנוראית הזו, אך אמא לא ויתרה לה: "את האחרונה
שנשארת לי מהמשפחה שלנו!". היא זרקה את השמיכה הכבדה שלה, והתכסתה בשמיכה של
דודה, היא סחבה אותה כל הדרך, בכך היא הצילה את חייה. בכוח רצון מופלא ובלתי מוסבר,
הן צעדו מאות קילומטרים - איזה גיבורות!
סבא (מצד
אבא)! אני קרוי על שמך - שמואל! באתי לבשר לך, שגם אבא ניצל! יחד עם אחיו, צבי. רק
לפני שבוע, לפני שיצאנו למסע, לאחר שתיקה של 40 שנה אבא סיפר לי לתדהמתי הרבה שגם
הוא היה באושוויץ. בסלקציה אביו משך אותו אליו, אך אחיו משך אותו שייצמד אליו. הם
עמדו כאן ממש, על רמפה זו, מול ד״ר מנגלה. לשאלתו: ״בן כמה אתה״? הוסיף אחיו שנה
אחת לחייו, כי אבא לא היה מסוגל לשקר, ובכך הוא הציל אותו, הם נשלחו לעבודה. אתה
יכול להיות גאה באבא, על חריצותו ופקחותו בכל שטחי החיים, ועל הקפדתו בקיום מצוות
וקביעת עיתים לתורה למרות כל מה שהוא עבר בשואה. איני יודע מהו חיבוק של סבא.
ומעולם לא חשתי מה זה לקבל מתנה מסבתא, אך מה זה אבא ואמא גדולים ־ אני יודע.
״סבבוני
פרים רבים, אבירי בשן כתרוני - פצו פיהם אריה טרף ושואג״(יג-יד): הנאצים
ימ״ש תכננו והפעילו את מחנות המוות, כדי להשמיד את אלו שחטאו בחטא אחד ויחיד ־
היותם יהודים - ״סכנת״ העולם הנאור. אך היו להם עוזרים נאמנים! האוכלוסייה
המקומית, ששיתפה פעולה, ובאכזריות יתר. האם הכפריים בשכנות לאושוויץ לא ראו, לא
שמעו, ולא ידעו?!
״כמים נשפכתי
והתפרדו כל עצמותיי״.... (טו): ראיתן את העצמות של היהודים במחנה
ההשמדה מאיידנק, ואת האפר שנשאר מהם, האם שכל אנוש יכול לקלוט זאת? ״....כי סבבוני
כלבים עדת מרעים הקיפוני״ (יז): חיי כלב באושוויץ היו יקרים יותר מחיי יהודי.
כאן במקום הזה ממש, הסתובבו כלבים, ששוסו ביהודים מפוחדים ואומללים. הכלב הנוראי
ביותר שהילך כאן היה ־ ד״ר מנגלה!
..." יחלקו בגדי
להם, ועל לבושי יפילו גורל״ (יט): לא רק את גופות היהודים שרפו אותם
רשעים, אלא גם שדדו את רכושם הדל, עד הפרט האחרון, והכול בסדר מופתי: נעליים,
משקפיים, מברשות שיניים, מזוודות, כלי אוכל, ואפילו שערות וצמות - כפי שראינו
באושוויץ. מזעזע ממש! אך למרות הכאב הנוראי, בגוף ובנפש של הניצולים, ולמרות
השאלות באמונה שנשארו להם, הם המשיכו להאמין ולבטוח בקב״ה: ״אספרה שמך לאחי,
בתוך קהל אהללך. יראי ה׳ הללוהו, כל זרע יעקב כבדוהו״ (כג־כד).
״מאתך
תהילתי בקהל רב נדרי אשלם נגד יראיו״ (כ) :
כאשר הייתי
ילד קטן, ושמעתי לראשונה מאמי על מה שעולל לה ולאחותה ד״ר מנגלה (היא כמובן לא
פירטה אלו ניסויים הן עברו), החלטתי לנקום בו! רציתי לקחת פטיש ולהכות בראשו, אך
מהר מאד הבנתי שזה בלתי אפשרי. כאשר החלו המשלחות הראשונות לצאת לפולין, נדרתי נדר
- שאם אי פעם אצא לשם עם משלחת כלשהי, אני כבר אנקום בו.... והנה היום הזה הגיע.
ככהן, לא נכנסתי עמכן לבתי הקברות ולקברות גדולי ישראל הפזורים ברחבי פולין. מדוע
עשיתי את כל הדרך הארוכה של אלפי הקילומטרים? הכול כדי להגיע לרגע הזה ולמקום הזה!
במקום הסמל המשפיל שהיהודים חויבו ללבוש, הטלאי הצהוב, אני רוצה ללבוש את הסמל
היהודי, אולי המובהק ביותר, ודווקא על הרמפה הארורה הזו: ״ברוך אתה ה׳....אשר קדשנו
במצוותיו וצוונו להתעטף בציצית" .... (אמן! אמן!). ד״ר מנגלה! על רמפה זו,
שבה שלחת מיליוני יהודים השמיימה.... באתי היום להודיע לך ־ שניצחנו אתכם, ״עם
ישראל חי וקיים ־ לנצח״! הטלית, התנ״ך והסידור שלנו ־ ניצחו בסופו של דבר את
המטוסים, הטנקים והצוללות שלכם, ואת ההמצאה השטנית שלכם - צקלון B! הכנו לך הפתעה: נמצא עמנו כאן פטר, ״תאום מנגלה״. שהיה בן 4,
כאשר הוא ואחותו התאומה היו בידיך הטמאות בעת הניסויים. והנה בדיוק כעבור 50 שנה,
הוא עומד כאן במקומך, ומשמאלו אני עומד, בן של ״תאומת מנגלה״, ובינינו דגל מדינת
ישראל. ד״ר מנגלה! האם היית מאמין שדבר כזה יכול לקרות?! ואתה פטר?! אני לא מאמין בכך
עד לרגע זה! זהו בעומק פירושו והתגשמותו של הפסוק: ״נצח ישראל לא ישקר״ (שמואל א׳
טו, כט)! גאווה גדולה בלבי לעמוד כאן דווקא עם בנות, כרב האולפנא, כפיצוי מה על
העלבון והבושה שחשו אמי ודודתי בעת הניסויים שנערכו לעיני ד״ר מנגלה וקציניו. אני
עומד כאן גם כקצין בצבא הגנה לישראל, בדרגת סרן, המשמש בתפקיד רב חטיבה, וכבן המשק
הדתי ניר־גלים, שאבי ואמי וחבריהם ניצולי שואה, הקימו לתפארה. כאן אני עומד ומצדיע
להם ולמפעלם הכביר - הקמת ישוב יהודי בארץ-ישראל, בחולות שוממים יתומים מאב ואם,
אך מלאי חזון, אמונה ואידיאלים.
״כי לה׳
המלוכה ומושל בגוים״ (כט): הקב״ה הוא שר ההיסטוריה, הוא המעלה
ממלכות והוא גם מורידן. ככל שונאינו בהיסטוריה שקמו לכלותינו, גם הרייך השלישי קרס
ונפל ולא יכל לעם הנצח. כבר ישעיהו הנביא ניבא על כך: ״כל כלי יוצר עליך ־ לא
יצלח״! (נד, יז). אפילו לא צקלון B!
״זרע יעבדנו, יספר לאדני לדור״(לא): אנו חברי המשלחת, מצווים לספר לדור
הבא את כל אשר ראינו וחשנו בשבוע הקשה שעבר על כולנו - כי מי יאמין לכל זאת בעוד
50 שנה?
"יבואו ויגידו צדקתו לעם נולד כי
עשה״(לב): עמנו נולד
מחדש. 3 שנים בלבד לאחר שכבתה האש במשרפות בירקנאו־אושוויץ, קם ונהיה הפלא שעליו חלמו
כל הדורות ־ קמה מדינת ישראל, שרבים מניצולי השואה מסרו נפשם בגבורה בשדה הקרב
למען תקומתה.
אני רוצה לסיים את נדרי ואת נקמתי. לא ידעתי באיזו פרשת שבוע
אגיע לכאן, והנה עוד מעט נכנסת שבת קודש פרשת שמיני, שבה להפתעתי הרבה מדובר על
הקדשת אהרון ובניו לעבודת נצח במשכן ובבית
המקדש. מה שהנאצים ימ"ש מנעו כאן מסבי הי״ד ומאבי ומשאר בני שבט הכהונה ־ אני
רוצה להשלים. לברך ״באהבה״ מול שנאה יוקדת ונוראית שלהם! ״יברכך ה׳ וישמרך. יאר ה׳
פניו אליך ויחנך. ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום״!
"א־ל מלא רחמים שוכן במרומים.... את נשמות סבי וסבתי ובני
משפחותיהם. תאומי מנגלה, קדושי אושוויץ יחד עם ששת המיליונים... וינוחו בשלום על
משכבם, ונאמר אמן״. (אמן!).
בדקות אלו
אני חש שמיליוני נשמות טהורות מביטות בנו מהשמים. נדמה לי שאני שומע שיחה שם
למעלה: "... האם הבנות האלו כאן למטה, מבינות ויודעות
להוקיר מה זה להיות יהודי חופשי וגאה במדינתו שלו? האם הן תדענה לשמור על מדינה
זו? בעוד שלושה ימים הן תחזורנה לארצן, במטוס של מדינתן, וכאשר הוא ינחת בשדה
התעופה ימתינו להן הורים אוהבים ומשפחה מתגעגעת. הן תחזורנה ללימודים באולפנא שלהן
מתוך שקט ושלווה מבלי שאיש ילעג ויכה אותן. האם הן יודעות להעריך זאת?".
״וניקיתי
דמם לא ניקיתי וה׳ שוכן בציון״! (יואל ד, כא).
״אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח. ואף על פי שיתמהמה, אחכה
לו בכל יום שיבוא״!. ״כל עוד בלבב פנימה.... להיות עם חופשי בארצנו״....
