קהילת קובנה - מירושלים לליטא

קהילת קובנה

העיר קובנה ידועה בנופה היפה. היא מוקפת הרים מכוסי יער וירק ובסביבתה זורמים הנהרות נימן ווילייה. אולם, חשיבותה של קובנה מתוך שהייתה מוקד גיאוגרפי- אסטרטגי, בו נפגשו הדרכים ממזרח למערב ולהיפך. קובנה הייתה עיר ואם בישראל ולקהילה היהודית שבה יצאו מוניטין בתפוצות הגולה. היו בה אנשי שם, שעליהם הייתה גאוותה. אברהם מאפו, הסופר הידוע ויוצר הרומן העברי, הרב יצחק אלחנן ספקטור, שהיה מפורסם בכל העולם היהודי, ד"ר מינקובסקי, המתמטיקאי המופלא שרכש לו שם עולמי במחקריו , ר' איסר-בער וולף, ראש קהילת קובנה ועסקן ציבורי בעל שיעור קומה, ועוד. בסלובודקה – אחד מפרבריה של העיר קובנה – התקיימה במשך עשרות בשנים הישיבה הגדולה שרכשה לה שם בכל העולם היהודי, העמידה דורות של רבנים ולומדים שקיבלו את חינוכם התלמודי ברוח שיטת המוסר של ר' ישראל סאלאנטר. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה הייתה לקובנה היהודית עמדה חשובה למדי ביהדות רוסיה. הקהילה היהודית בקובנה הגיעה לשיא התפתחותה וגדולתה כאשר עלה בגורלה של קובנה למלא את התפקיד של הבירה הזמנית של מדינת ליטא.בתקופה זו נעשתה העיר קובנה מרכזה של יהדות ליטא. הקהילה היהודית על כל זרמיה ומפלגותיה, הייתה היוזם והכוח העיקרי שנתן תוכן וכיוון לכל החיים הלאומיים והפוליטיים של יהודי ליטא.
קובנה מוקפת מים וגבעות, הנהרות ניֶמַן (Nemunas ) ונריס (Neris)(ווילייה) חוצים אותה מדרום ומצפון. הם מתחברים בקצה המערבי של העיר ומעניקים לה צורה של חצי אי.
על גדות הנהרות משתרעים, על שפת הנימן, הרי אָלֶקוסְט (Aleksotas) מדרום, על שפת הוילייה, ה"הר הירוק" (Žaliakalnis) מצפון.
העיר שוכנת על אם הדרך המובילה מוילנה לקלייפדה ומשאוולי ופונובז' לטראקיי. הודות למיקומה הגיאוגרפי התפתחה העיר כמרכז כלכלי ואדמנסטראטיבי של הסביבה.
ראשיתה של קובנה במבצר וארמון שנבנו בקצה המערבי של העיר בידי הנסיך הליטאי קַאונַס, שייסד את העיר בשנת 1030 והעניק לה את שמו. (יש גירסה שהשם קובנה בה מפירוש המלה קובנו = נשק).
כעבור 10 שנים נפל קאונס בקרב נגד הרוסים ואיתו נעלם גם המידע על מקום הישוב בתקופה זו. למעשה, אין לנו ידיעות מה עלה בגורל המקום עד סוף המאה ה-13, כאשר שוב מוזכרת העיר בתור שדה קרב בין הליטאים והגרמנים. במהלך מלחמת מצור קשה שניהלו אבירי המסדר הטבטוני (שייכים לגרמנים). בשנת 1362, נכבשה העיר, נהרסה ונשרפה ועברה לשליטת הגרמנים.
בשנת 1410 בקרב בין הגרמנים לליטאים (קרב גרינוולד), נכבשה שוב קובנה על ידי ויטאוטס, (Vytautas) נסיך ליטא, שנעזר בחילות פולין. הוא גם העניק ב-1408 לקובנה זכויות עירוניות (זכויות מגדבורג), מאותה תקופה התחילה התפתחותה של קובנה כמרכז מסחרי ותחנת מעבר חשובה למסחר הבינלאומי. מאז האיחוד של פולין וליטא, בשנת 1569, שזורים תולדותיה של קובנה בתולדות מדינת פולין-ליטא המאוחדת והיא נכללה בפלך פולוצק. בזמן מלחמת הצפון (1700 – 1715), עברה קובנה תקופה קצרה לשלטון השוודי. אחרי חלוקתה השלישית של פולין, בשנת 1795, סופחה קובנה לרוסיה ונשארה תחת שלטונה עד מלחמת העולם הראשונה. משנת 1843 נקבעה קובנה כעיר המחוז של פלך קובנה. ההתפתחות הגדולה של העיר הייתה תחת השלטון הרוסי, בעיקר במחצית השנייה של המאה ה-19 גורם מכריע בהתפתחות היה קביעת קובנה כעיר מחוז. בתקופה זו גדל מספר התושבים פי עשרה. ( מ-10,000 בשנת 1850 עד ל-90,000 בשנת 1914).
לקראת סוף המאה ה-19 חלה החמרה ביחסי רוסיה וגרמניה, כדי להגן על העיר הוחלט לבצרה על ידי בניית 9 מצודות. 8 מהם נבנו בשנים 1890-1882 מסביב לעיר, בשנת 1909 הוקמה מצודה תשיעית ליד הכביש לזָ'מוט, (לימים נקראו המצודות "פורטים").
התפתחות העיר עד מלחמת העולם הראשונה הייתה מלווה בהתפשטות קובנה לכל הכיוונים. במערב - פרבר סלובודקה, שבו גרו בעיקר היהודים העניים, בדרום, מעבר לנהר - שכונות אלקסוט ושנץ, שבהם גרו פועלי התעשייה ומשפחות אנשי הצבא.
בשנים 1918-1915, הייתה קובנה נתונה תחת השלטון הגרמני. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקמה מדינת ליטא העצמאית וקובנה הייתה לבירתה.
בשנת 1939 נחתם הסכם מולוטוב-ריבנטרופ בין רוסיה וגרמניה. העיר ממל (קליפדה) במערב סופחה לגרמניה, ושאר ליטא, כולל קובנה סופחו לברית המועצות. לאחר כיבוש וילנה על ידי הרוסים, היא חזרה להיות בירת ליטא, לכן חלק ממשרדי הממשלה חזרו לוילנה.
ב-22 ביוני 1941 הפציצו הגרמנים את שדה התעופה של קובנה, וכעבור שלשה ימים נכבשה העיר על ידי הגרמנים.
ב-1 באוגוסט 1944 שוחררה קובנה על ידי הצבא האדום.
יהודים בקובנה
היהודים הראשונים לא באו לקובנה מרצונם הטוב.היו אלו שבויי מלחמה שהנסיך הליטאי ויטאוטס הביאם אחרי נצחונו במלחמה שבחצי האי קרים בשנת 1396. אחרי כן החלו היהודים מפולין ומאוקראינה לבוא לקובנה לשם מסחר ובמשך הזמן התיישבו בה. זאת למרות שהיהודים לא קבלו זכויות לשהייה במקום עקב התנגדותם של תושבי העיר.
הפרוור של קובנה סלובודקה (וויליאמפולי), מעבר לנהר הנריס, לא השתייך באותו זמן לקובנה. בסלובודקה התבסס ישוב יהודי עצמאי שהתרחב כאשר גורשו היהודים מקובנה, הם היו חוצים את הנהר ומשתקעים בה. בכל הנוגע לשירותים הדתיים, היו יהודי סלובודקה תלויים בקהילת קיידן.
בימי המלך הפולני קזימיר (1446 - 1454) נאסר על היהודים לגור בקובנה. אולם בשנת 1503 ביטל אלכסנדר הראשון את הגזירה והיהודים חזרו העירה. כרבה הראשון של קובנה נזכר הרב ר' עזריאל בן מורנו הרב ר' יהודה. בשנת 1507 הותר ליהודי סלובודקה להקים בית כנסת.
בתחילת המאה ה-18 נחתם הסכם בין היהודים בקובנה ובין תושבי העיר, מכאן ואילך יכלו יהודי קובנה לנהל את חיי הקהילה. בתקופה זו מוזכר שמו של ר' עזריאל - "עוקר הרים", "פאר הדור" שכיהן כדיין. באותו זמן התחזק מעמדם של יהודי סלובודקה.
השליטה בקובנה עברה תהפוכות במחצית השנייה של המאה ה-18, עד שצורפה לרוסיה. קובנה הפכה לעיר מחוז. כשהרוסים שלטו, רווח ליהודים, הייתה זו הזדמנות לצאת מסלובודקה ולעבור לעיר.
במחצית השנייה של המאה ה-19 עלה מספר היהודים בקובנה. בשנת 1864 מנתה קהילת קובנה 16,540 נפש, ובשנת 1897 מנתה כבר 25,448 נפש, כולל היהודים בסלובודקה. בשנת 1864 התפללו בעיר, מלבד בבית המדרש הישן, בעוד 19 בתי כנסת.
בשנת תרכ"ד (1864) נתקבל לרב ראשי בקובנה הגאון המפורסם בכל תפוצות ישראל ר' יצחק אלחנן ספקטור.
הוא ישב על כסא הרבנות עד פטירתו בשנת תרנ"ח (1896). בזכותו נתפרסמה קובנה בכל רחבי רוסיה בא"י ובמדינות אחרות. הוא נפטר ונקבר בקובנה בשנת תרנ"ח (1896).
לפני מלחמת העולם הראשונה מנתה קהילת קובנה כארבעים אלף נפש – כמחצית מאוכלוסיית העיר. בשנת 1911 פעלו בקובנה 25 בתי תפילה,
בראשון לאוגוסט 1914 פרצה המלחמה בין גרמניה לרוסיה (מלחמת העולם הראשונה). יהדות ליטא כולה, ובתוכם 40,000 יהודי קובנה (מתוך אוכלוסיה של 90,000), היו צפויים להיסחף במערבולת המלחמה. הרבה יהודים מקובנה עברו לוילנה מתוך תקווה, ששם המצב יהיה יותר יציב והעיר לא תסבול כל כך מהמלחמה. כתוצאה מעלילת שווא שהופצה נגד יהודי קובנה, בעוון ריגול לטובת האויב, הוציא ב-15 במאי 1915, ערב שבועות, הנסיך הגדול ניקולאי עוויץ, המצביא הראשי של הצבא הרוסי, פקודת גירוש של היהודים מהעיר קובנה ומחלק גדול של פלך קובנה, לאזורים המרוחקים במזרח ובדרום רוסיה. קובנה התרוקנה מיהודים ומיד שדדו הנוצרים את רכוש היהודים הנטוש. הגירוש הבהול של הסוחרים היהודיים גרם לצבא הרוסי ולמוסדות ממשלתיים אחרים קשיי הספקה.
קובנה נכבשה על ידי הגרמנים ב-5 באוגוסט 1915. בדצמבר 1918 עזבו הגרמנים את וילנה לטובת הפולנים. הממשלה הליטאית עברה מווילנה לקובנה, ואיתה עברו גם השרים. מאז העיר קובנה נהפכה למרכז החיים הציבוריים והתרבותיים של יהדות ליטא. בינואר 1920 אישרה הממשלה הליטאית את חוק הקהילות והכירה בזכותם להטיל מסים על חבריה. מוסדות האוטונומיה החזיקו מעמד לא יותר משנתיים, אבל גם לאחר חיסול האוטונומיה המשיכו להתקיים בקובנה מוסדות יהודיים מרכזיים רבים כגון: בנק יהודי, חברות יהודיות: אורט, אזע, ועוד' מוסדות חסד רבים, בית יתומים, בית חולים, בית ילדים, מושב זקנים , ספריות וגימנסיות עבריות.
בין שתי המלחמות קובנה הייתה אחד ממרכזי התורה המפורסמים בליטא. בעיקר בגלל הישיבה בסלובודקה. המוסד הראשון שנפתח היה ישיבת "אור חיים" בשנת תרכ"ג (1922
רבה האחרון של קובנה, ר' אברהם דובר שפירא (1943-1870), הקים בעיר גם כולל אברכים .
בשנת 1939 סופחה ממל (קלייפדה) לגרמניה הנאצית, בעקבות זאת הגיעו משם לקובנה יהודים רבים.
בשנת 1940 סופחה ליטא ובירתה קובנה לברית המועצות. הסובייטים לא הספיקו זמן רב לשלוט בעיר. אור ל-22 ביוני 1941 הופצצה קובנה על ידי המטוסים הגרמניים, ופרצו שריפות גדולות בעיר.
בעיר נתארגנה "ממשלה ליטאית" שהכריזה על תקומתה מחדש של הרפובליקה הליטאית והקימה גדודים של 'פרטיזנים ליטאים' שהטילו אימת מוות על התושבים היהודים. הם ערכו את הפוגרומים הראשונים עוד לפני שהגרמנים הגיעו לעיר. ב-8 ביולי 1941 הודיע הגסטאפו לעסקני ציבור יהודיים, כי על כל האוכלוסייה היהודית לעבור לסלובודקה עד ה-15 באוגוסט ולענוד על החזה מגן דוד צהוב לאות קלון. זאת בנוסף להגבלות וגזירות שונות שהוטלו על היהודים. עוד לפני כניסת היהודים לגטו,נאסרו ונרצחו כאלף יהודים,
לגטו נכנסו עשרים וחמשה אלף וחמש מאות יהודים, שטח הגטו היה מצומצם והייתה צפיפות נוראה. הוקמו שני גטאות, משני צידי רחוב פאניערו (Paneriu). : הגטו הגדול והגטו הקטן. גשר עץ גבוה קישר בינהם. ד"ר אלקס, אחד מראשי העסקנים היהודים בקובנה, נבחר לעמוד בראש הקהילה – מועצה (עלטעסטן-ראט), הוקמה גם משטרה יהודית ומוסדות קהילתיים נוספים, הכפופים למועצה.
החל מ- 14 באוגוסט החלה ההשמדה השיטתית של יהודי הגטו.
ב-28 באוקטובר (ז' חשון) נקראה כל אוכלוסיית הגטו להתייצב בשעה מוקדמת בבוקר בככר דמוקרטו Demokratҹ)) ׁשבשטח הגטו,שם נבחרו עשרת אלפים יהודים שצעדו מהככר ברגל לפורט התשיעי ושם נרצחו בבורות.
מ-1 בנובמבר 1941 דומה היה שנפסקו "האקציות" הגדולות. החלה עונת העבודה ,עבודת הפרך, לצורכי הצבא הגרמני והשלטון המקומי . כ- 1000 יהודים עבדו בשדה התעופה שבאלקוסט, שהיה מרוחק מהגטו כ-16 קילומטר. ועוד כ-4000 איש בבתי מלאכה בתוך הגטו ובסביבתו.
במחצית הראשונה של יולי 1944, עם התקרבותה של החזית לליטא, החלו הגרמנים לפנות את היהודים שנותרו בגטו ובמחנות העבודה למחנות ריכוז בגרמניה, חלק הובלו בדוברות על הנימן וחלק הוסעו ברכבות. לאחר שהתברר לגרמנים שכמה אלפי יהודים חסרים, נכנסו יחידות גסטאפו לגטו ופוצצו בשיטתיות את הבתים. רוב הבתים שהיו מעץ נשרפו. היהודים שהתחבאו במלינות (מקומות מסתור) נשרפו או נחנקו. מי שניסה לצאת נורה על ידי הגרמנים. בחיסול הגטו נספו למעלה מ- 1500 יהודים. כ- 90 יהודים הצליחו להינצל.
ב- 1 באוגוסט 1944, שלשה שבועות אחרי חורבן הגטו, שוחררה קובנה על ידי הצבא האדום.
כך הגיעה לסופה הטרגי ההיסטוריה בת שש מאות השנים של קהילה יהודית מפוארת, שנתפרסמה בעולם היהודי בעולם התורה ובשורשיה העמוקים ביהדות המסורתית והלאומית.

בשנים שלאחר המלחמה חזרו יהודים להתיישב בקובנה, חלק מהם חזרו ממחנות הריכוז בגרמניה וחלק מהחוזרים היו מהגולים לברית המועצות. מיד לאחר שחרור קובנה ע"י הצבא האדום התחילה בליטא תנועה רבתי של עלייה לארץ ישראל, במטרה לעזוב את הארץ שהפכה לבית קברות גדול. כ-80 ילדים שהוסתרו בזמן השלטון הנאצי אצל ליטאים, הוחזרו לקובנה ונקלטו ב"בית ילדים" יהודי שהוקם בעיר,
ב- 1959 התפקדו בקובנה 4792 יהודים, בשנת 1970 – 4157 יהודים, בשנת 1989 ירד מספרם ל-1359, ובשנת 1992 נותרו 600 יהודים בלבד.
במשך כל שנות השלטון הסובייטי לא התקיימה כל פעילות יהודית, לקראת סוף שנות ה-80 הוקם בקובנה סניף של מרכז התרבות היהודית.
בתחילת שנות ה-90 הוקמה גדר סביב בית הקברות שעל ההר הירוק, אנדרטאות הוקמו בפורט התשיעי ובפורט הרביעי ושלטי זיכרון הוצבו בסלובודקה.

פנקס הקהילות – ליטא, עורך דב לוין, ירושלים תשנ"ו
ליפמאן ד.מ. לתולדות היהודים בקובנה וסלבודקה, קיידן תרצ"א
גיברלטר,יצחק אלחנן, יסור יסרני, בני ברק תשס"ז
גוטלובר א"ב, זכרונות ומסעות, ירושלים תשל"ו
ליפץ דב, קובנה, ביהדות ליטא, ג', ת"א תשכ"ז
לוין דב, בין ניצוץ לשלהבת, רמת גן תשמ"ז
נשמית, הילדים מרחוב מאפו, ת"א תשכ"ב
גולדברג לאה, פרקי זכרונות מקוטעים, ההיכל ששקע – החינוך העברי בקובנה, מוסדות ואישים, ת"א 1962.
רובינשטיין ראובן, ספר אברהם רובינשטיין, ת"א תשל"א
שורץ דוד מרדכי, קורות חיי, ת"א תש"ט
רפפורט,יהודיה גזעית- בין שם לכאן, קובנה וארץ ישראל, ירושלים 2004
ספרים בנושא השואה:
גרופנקל לייב, קובנה היהודית בחורבנה, ירושלים תשי"ט
אילתי שלום, לחצות את הנהר, ירושלים תש"ס
ילין מאיר, מעטים שעזרו הרבה, ביהדות ליטא ד',ת"א תשמ"ד
131 ילדי גטו קובנה ,ראה: סופי בן ארצי, אחד מכולם, הוצאת הקיבוץ המאוחד - ספריית הפועלים.
ספרי הרחבה על ר' יצחק אלחנן ספקטור:
ליפשיץ יעקב הלוי, ספר תולדות יצחק, וורשא, תרנ"ז
שימוץ א', ר' יצחק אלחנן ספעקטאר, ניו יורק, תשכ"א
אשרי אפרים,ספר שאלות ותשובות ממעמקים א', ניו יורק תשי"ט
אשרי אפרים, ספר שאלות ותשובות ממעמקים ב', ניו יורק תשכ"ג

מנקוביץ זאב, היכון לקראת חירות, רשימות מגטו קובנה וממחנה קאופרינג , הוצאת יד ושם