קהילת פוניבז' - מירושלים לליטא

פוניבז' היא העיר החמישית בגודלה בליטא. משמשת כמרכז אזורי.
היא נמצאת באמצע הדרך שבין בירת ליטא – וילנה לבין בירת לטביה – ריגה, בגלל מרכזיותה היא משמשת כתחנה מקשרת עם הערים האחרות של ליטא ושל קאלינגרד הנמצאת בדרום מערב ליטא. הכביש המהיר החוצה את המדינות הבלטיות עובר דרך פוניבז', לכן העיר מחוברת לארצות סקנדינביות ומזרח אירופיות רבות.
פוניבז' ידועה כעיר בעלת ייחודיות משלה, מפורסמת בחיי התרבות שבה ובמיוחד בתיאטרון.
יש בעיר מפעלי אלקטרוניקה ידועים. מפעלי הטקסטיל שלה מייצאים סחורות ליותר מ-50 ארצות. היא מוקפת באדמות חקלאיות פוריות,לכן התוצרת החקלאית שלה ידועה בכל ליטא והסביבה.
השם פוניבז' מזוהה בין היהודים עם ישיבת פוניבז' שהייתה בה. הישיבה הוקמה אחרי המלחמה מחדש על יד הרב יוסף כהנמן, רב העיר וראש הישיבה, בעיר בני ברק בישראל, על בניין הישיבה בבני ברק נכתב הפסוק מהתנ"ך בספר עובדיה: "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קדש".
בגלל הישיבה זכתה העיר שבתקופות מסוימות מספר התושבים היהודים הגיע ללמעלה ממחצית האוכלוסייה ואף יותר
(60%).
לפי המסורת תחילתו של הישוב בשנת 1503. שנה בה נמצא המסמך הראשון בו נזכר שם העיר. בתחילה נבנתה העיר העתיקה על הגדה הימנית של נהר נֶוואז'יס (Nevėžis), מאוחר יותר התפשטה העיר לגדה השמאלית של הנהר, שם נבנתה העיר החדשה שנהפכה עיר מרכזית בנפה, בשם אופיטה (Upytė).
התפתחותה כעיר מרכזית התחילה בעיקר החל משנת 1661 כאשר הוענקו לעיר זכויות לערוך שוק שבועי ו-2 ירידים בשנה. התפתחותה נקטעה כבר בסוף המאה ה-17 כאשר במלחמת הצפון השוודים פלשו לעיר והרסו חלק ניכר ממבניה.
לקראת סוף המאה ה-18 התאחדו שני חלקי העיר משני גדות הנהר ונהפכו לעיר אחת תחת השם פוניבז', העיר המאוחדת המשיכה לשמש כמרכז המחוז.
החל משנת 1802, תחת השלטון הרוסי, שויכה פוניבז' לפלך וילנה. כשליטא עברה חלוקה אדמיניסטרטיבית חדשה, בשנת 1843, שויכה העיר לפלך קובנה והמחוז סביב העיר נקרא פוניבז'.
בין שתי המלחמות (1918- 1940), תחת שלטונה של ליטא העצמאית, התפתחה פוניבז' באופן מואץ.
הקראים הגיעו מחצי האי קרים והתיישבו בפוניבז' בסוף המאה ה-14, עוד לפני שהיהודים הגיעו לעיר. 153 משפחות הובאו על ידי הנסיך ויטאוטס הגדול והתיישבו ליד הנהר. בתקופת השלטון הפולני בליטא וגם בתחילת השלטון הרוסי, התייחסו לקראים כמו ליהודים, למרות שפתם ומנהגיהם השונים. בשנת 1863 תחת השלטון הרוסי, התרחקו הקראים מהיהודים וקיבלו "זכויות אזרח".
קהילת הקראים הצטמצמה לקראת מלחמת העולם הראשונה. בין שתי המלחמות חיו בפוניבז' כמה עשרות משפחות קראיות שהתגוררו ברחוב אחד (Sodq g.) ובו היה גם בית כנסת שנהרס בשנת 1970
יהודים החלו להתיישב בפוניבז' בגדה השמאלית של הנהר, כנראה בתחילת המאה ה-18. הם התרכזו במרכז סביב ככר השוק וברחובות שמסביב. היהודים עסקו בעיקר במסחר ובחנוונות.
במאה ה-19, גדל מספר היהודים והם הגיעו ללמעלה מ50% מכלל האוכלוסייה.
בשנת 1857 היו 3500 יהודים מתוך 5900 תושבים. בשנת 1897 היו 6600 יהודים מתוך 13,000 תושבים.
מספרם ירד לקראת מלחמת העולם הראשונה – 7000 מתוך 20,000. ותהליך זה נמשך עד מלחמת העולם השנייה – 6000 מתוך 26,000.
בין שתי המלחמות עסקו היהודים כמעט בכל המקצועות, היו ביניהם רופאים, עורכי דין, רוקחים ומורים.
רובע המגורים העיקרי של היהודים בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היה בשכונת סלובודקה שנבנתה בשטח שהיו בו ביצות, והתרכזו בו רוב עניי העיר. בתי היהודים נבנו מעץ ונפגעו מספר פעמים בשרפות שהתחוללו בעיר. (בין השנים 1750 – 1796 היו 7 שרפות).
ההגירה החוצה סחפה רבים מיהודי פוניבז' בעיקר לדרום אפריקה.
חינוך הילדים נעשה בדרך כלל במוסדות חינוך מסוג 'חדרים' ובתלמודי תורה. מעט ילדים למדו בעיר גם בבתי ספר בהם לימדו השכלה כללית. עד המרד הפולני (1863) למדו בפוניבז' גם בגימנסיה , ומשנה זו הוצאו הילדים היהודים ללמוד בגימנסיות מחוץ לעיר.
בפוניבז' התגוררו משכילים רבים וביניהם: המשורר י"ל גורדון ששימש כמורה בבית ספר ממשלתי. י. סירקין, י. רומש ואחרים. הם נלחמו מלחמת חורמה עם הקנאים הדתיים למען הקניית השכלה לנוער היהודי.
כבר בסוף המאה ה-19 פעלו בפוניבז' 10 בתי כנסת ובתי מדרש, בנוסף לעשרות בתי תפילה ושטיבלך. הבולט שבין בתי הכנסת היה בית הכנסת הישן שהוקם במאה ה-18 והיה בנוי מעץ, היה בו ארון קודש מפואר ובימה מקושטת.
בתחילת המאה ה-20 נפתחה ישיבה בשם "הקיבוץ הפונביז'י", שלמדו בה 20 בחורים, "הקיבוץ הפונביז'י" המשיך לפעול גם כאשר הוגלו כל יהודי פוניבז' לרוסיה (1915). הוא התקיים במשך 7 שנים ויצאו ממנו רבנים ידועי שם.
בשנת 1915 הוגלו כל יהודי פוניבז' (כולל 40 זקנים שחיו בבית האבות), לרוסיה. הרובע היהודי סלובודקה נשרף ורכוש היהודים נבזז. חלק מהיהודים חזר לאחר שהעיר נכבשה על ידי הגרמנים.
יהודי פוניבז' השתתפו במלחמה לשחרור ליטא על ידי הליטאים, אחרי מלחמת העולם הראשונה. בשנות ה-30 הוקמה מצבה לזכר הנופלים היהודים בבית הקברות בעיר.
הקמת מדינת ליטא העצמאית ומתן זכויות ליהודים, הביאו להתאוששות חיי הכלכלה והחיים הציבוריים של היהודים בפוניבז'. בין השנים 1926-1919 נבחר וועד קהילה שהפעיל וועדות מקצועיות לחינוך ותרבות, לכלכלה, רווחה ובריאות, ענייני דת ועוד'. היהודים חויבו לשלם מיסים, נמצא גם תיעוד על תרומות שהגיעו לקהילה.
לאחר פירוק הוועד בשנת 1926 הועברו תפקידיו ל"כנסת ישראל".
היהודים היו גם שותפים במוסדות העירוניים, בבחירות שהתקיימו בתחילת שנות העשרים של המאה ה-20, היו ליהודים 12 חברים במועצת העיר מתוך 40. יהודי פוניבז' מילאו תפקיד נכבד בחיי הכלכלה של העיר.
בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 פעלו בפוניבז' שלוש מערכות חינוך: העברית-הציונית, העברית- הדתית והיידישאית.
בשנת 1920 נפתחה הגימנסיה העברית שהיו בה כ-400 תלמידים. הם פעלו בבניין מודרני עם אולמות קריאה, מעבדות ואולם ספורט.
בשנת 1928 ייסד רבה של העיר ר' יוסף שלמה כהנמן, את הגימנסיה לבנות 'יבנה'. במבנים פחות מפוארים, פעלו בתי הספר היסודיים, אחד של רשת יבנה ואחד ששפת ההוראה שבו הייתה יידיש.
מוסדות החינוך והתרבות המפוארים בעיר, לא הביאו לה את התהילה הגדולה, פוניבז' התפרסמה בעיקר בזכות מוסדותיה התורניים. אחרי טלז הייתה פוניבז' מבצרה של היהדות החרדית. הודות למאמציו של הרב כהנמן, הוקמה בפוניבז' בשנת 1919 ישיבה גדולה שהייתה אחת מהגדולות והחשובות שבליטא.
בשנת 1928 נבנה עבור הישיבה בניין מפואר שלמדו בו למעלה מ-400 בחורים. ליד הישיבה הגדולה פעלו בעיר עוד שתי ישיבות קטנות. בניין הישיבה הגדולה נבנה במרכז העיר מחוץ לגטו היהודי המבנה נשאר עד היום. (כיום משמש כמגדנייה), ליד תחנת האוטובוסים המרכזית.
הרב כהנמן ישב על כס הרבנות משנת 1919 ועד לשנת 1940, כאשר עלה לארץ ישראל והקים בבני ברק את ישיבת פוניבז'.
ב-26 ביוני 1941 נכנסו חיילים גרמניים לפוניבז', עוד לפני כן החלו הליטאים להתעלל ביהודים. בראש הליטאים עמדה מפקדה שראשיה היו ראשי האינטליגנציה בעיר, כמו מנהל הגימנסיה, סגן פרקליט המחוז, מזכיר בית המשפט (שמותיהם נמצאים ב"יד ושם").
היהודים נדרשו להירשם לעבודה יום יום, הם נלקחו לעבודות שונות, חלקם לא חזר אחרי יום העבודה. היו התעללויות רבות ביהודים ורבים הוצאו להורג בחורשות סמוך לפוניבז': יער קייזרלינג, החורשה הירוקה ועוד.
ב-11 ביולי 1941 נצטוו היהודים להצטופף בגטו שנקבע ונתחם לכמה רחובות. הגטו גודר ונשמר על ידי ליטאים. לגטו הצפוף הזה הובאו גם יהודים מעיירות סמוכות לפוניבז'.
עם הכנסתם של כל היהודים לגטו, נלקחו 70 מחשובי היהודים כבני ערובה, כדי להבטיח שהיהודים לא יברחו מהגטו. בני הערובה נחבשו בבית סוהר ואחר כך נרצחו. ההתעללויות נמשכו גם כאשר היהודים ישבו בגטו.
ב-24 לאוגוסט 1941 (א' באלול תש"א), החלו להוציא את כל מי שנשאר בגטו לפאיוסט ושם הוצאו להורג. בקבוצה האחרונה הוצאו כל החולים ועובדי בית החולים.
הרצח ההמוני נסתיים ב-26 לאוגוסט 1941.
אחרי המלחמה הקימו על קברי האחים מצבה, שעליה חרוט מגן דוד, אחת המצבות היחידות בליטא עם מגן דוד.
על פי מקורות סובייטיים נתגלו 3 קברות אחים בסמוך לפוניבז':
1. יער קורגנובה (פאיוסט), למעלה מ-8000 נרצחים.
2. יער קייזרלינג, 103 נרצחים וגם 48 חברי מחתרת ליטאית.
3. החורשה הירוקה, בערך 4500 נרצחים.
בכל המקומות הציבו לוחות זיכרון המפרטות את זהות הרוצחים ומספרי הנרצחים.
אחרי המלחמה חזרו כמה מאות יהודים להתגורר בפוניבז' , אולם תוך כמה שנים רובם עזבו.
בתחילת שנות ה-90 חנכו מצבת זיכרון בכניסה למקום שהיה פעם בית הקברות היהודי וכיום משמש כגן ציבורי. שנתיים אחרי כן נחנכה אנדרטה בכניסה לגטו. בשנת 2009 נחנכה אנדרטה מרשימה בתוך הגן הציבורי שהיה בעבר בית הקברות היהודי. חלק מפעולות אלו נעשו בלחץ הסניף המקומי של הקהילה היהודית, בראשותו של גנאדי קאופמן.

קהילות