האירועים הרצחניים הראשונים בשלהי יוני 1941 בקובנה הוגדרו כפוגרומים. אפיונם הספציפי היה התפרצות אלימות המובלת על-ידי לאומנים ליטאים, שנתפסו כאנשי מיליציות חצי- צבאיות, 'שאוליסטים' וכדומה. השפעתם על היהדות המקומית הייתה קשה ביותר, שכן לנגד עיניהם התמוטט עולם של סדר ומשטר יציב יחסית שאפיין את ליטא בשני העשורים הקודמים. הפוגרום במוסך ליטוקיס לא בלט דווקא במספר ההרוגים הגדול, נהפוך הוא, הוא היה קטן יחסית כ - 62 נרצחים, גם האכזריות הנוראה שליוותה אותו לא הייתה יוצאת דופן, אך השפעתו הייתה דרמטית. הוא התרחש במרכז העיר לעיני קהל רב ומבלי שאיש ינקוף אצבע לעזרה. הוא צולם על ידי איש צבא גרמני, וזאת בשונה מהפוגרום הגדול לאין ערוך בסלבודקה שהתחולל בשכונה צדדית באופן יחסי. ספרי הזכרונות מלמדים על השפעתו הקשה, ועל השלכותיו הפסיכולוגיות על יהודי העיר. ניתן לומר כי לפחות לגבי אנשים פרטיים רבים הוא היווה סיבה לשבירה פסיכולוגית. אחרי המלחמה הוא נתפס כסמל; היו נסיונות רבים של ליטא ושל ליטאים ספציפיים להתנער ממנו ולחפש את האשמה בגורמים שונים. הוגה הדעות הליטאי ונסלובה היה כמדומה הראשון שהיכה על חטא באופן פומבי על מה שקרה בליטוקיס. הוא היה ער לסמליות הקשה לגבי ליטא שפוגרום שכזה פרץ דווקא בסביבה שרחובותיה נקראים על שמות אישים המייצגים לכאורה את הסובלנות הליטאית כלפי יהודיה. היום העיסוק במה שקרה בליטיקוס הוא מורכב. בצד אנדרטה מטופחת המכירה בבעיה, נמשכים גם היום נסיונות ההכחשה.
