מיר היא עיירה בנפת קארליצ'י במחוז הורדנה. אחת הערים העתיקות בליטא, בה התקיימו קרבות קשים בין הנסיך וויטלד נגד הצלבנים. בשנת 1395 פלשו הצלבנים לעיר הציתוה והחריבוה כליל.
משנת 1568 הייתה מיר לנחלה למשפחת ראדזיביל. בשנת 1579 העניק מיקולאי ראדזיביל "כתב קיום" כיסוד לשלטון העירוני, עם סמכויות מצומצמות. באותה תקופה פרנסי העיר דאגו לשיפור מראה העיר והקמת בתים ציבוריים.
לעיר אופי חקלאי. במאה ה-17 וה-18 נתפרסמה מיר כעיר מסחר , בעיקר בפרוות ובסוסים. מיר ידועה כעיר שהיו בה הרבה ירידים.
בשנת 1885 היו במיר כ-4000 תושבים ו-700 בתי עץ, בשנת 1921 היו בעיר3741 תושבים מ תוכם 2074 יהודים.
היהודים הראשונים התיישבו במיר במאה ה-17. בספר "מסע השליחות ממוסקבה לפולין" של הדיפלומט הפולני ברנרד טאנר הוא מספר כי בשנת 1678, בתקופת הנסיך ראדיזיביל, מיר הייתה מאוכלסת בהמון יהודים.
קשרי המסחר של היהודים עשו את מיר למרכז מסחרי, שהלך וגדל בהשפעת הירידים הגדולים שהתקיימו בה, ומשכו סוחרים רבים יהודים ושאינם יהודים. ברבע האחרון של המאה התרכזות במיר סוחרי הפרוות והטבק הגדולים. מלבד המסחר שהתקיים במיר, המקום שימש כתחנה להחלפת עגלות. ניתן לומר כי במאות ה-17 וה-18 היה המסחר כמעט כולו בידי היהודים.
קהילת מיר הייתה במאה ה-17 וה-18 מן החשובות שבבלארוס. על כסא הרבנות ישבו רבנים ידועי שם, גדולים בתורה ובהלכה . (בשנת 1712 נפטר במיר, בדרכו לא"י, ר' חיים ב"ר יוסף חזן בעל "עין יוסף"). מבחינה אירגונית השתייכה מיר לקבוצת הקהילות האוטונומיות ולא הייתה קשורה לארבעת המחוזות שפעלו בבלארוס: נוברדוק, סלונים, משצ'יסלב, ומינסק. במיר התכנס ועד המדינה בשנים תנ"ז (1697), תס"ב (1702) ובתקי"ב (1751). במחצית השנייה של המאה ה-18 סבלו יהודי מיר רבות מתעלוליו של המושל הנסיך ראדיזיביל. הוא הרס בתי כנסת, חילל ספרי תורה וניפץ מצבות.
אחרי חלוקת פולין וסיפוחה של בלארוס לרוסיה, השתייכה מיר למחוז נובוגרודק שבמחוז (גוברניה) מינסק. באותה תקופה, המחצית הראשונה של המאה ה-19, הייתה הצלחה כלכלית רבה ליהודי מיר, ידועה התעסקותם במיוחד במלאכת האריגה.
ישיבת מיר שנוסדה בשנת 1815 נתפרסמה בקהילות היהודיות והייתה לאחת הישיבות החשובות בליטא.
מסוף המאה ה-19 ועד 1921 פחת מספר היהודים במיר ביותר משליש, וחלקם באוכלוסיה ירד ביותר מששה אחוזים. גם מצבם הכלכלי הורע.
כשהוקמה פולין העצמאית חזרו היהודים ושיקמו עצמם, למרות שמצבם הכלכלי היה עדיין גרוע יותר מהתקופה שלפני המלחמה.
בית הספר היהודי שנוסד ב-1917 המשיך להתקיים וצורף לרשת החינוך האידשאית "שולקולט" ואחר כך לרשת ציש"א. גם הישיבה חזרה לימי זהרה ולמדו בה כ-500 בחורים שהגיעו מכל תפוצות ישראל במיר פעלו ששה בתי כנסת ובתי מדרש, ביניהם בית המדרש של חברת "פועלי צדק" ושטיבל של חסידי סלונים. מוסדות צדקה וחסד הופעלו על ידי הקהילה. הייתה פעילות של המפלגות הציוניות והלא ציוניות (אגו"י והבונד). המפלגה השלטת בקהילה הייתה אגודת ישראל. גם תנועות הנוער השונות פעלו במיר בין שתי המלחמות. ב-22 ביוני 1941 נכנסו הגרמנים לבלארוס ותוך 5 ימים הגיעו למיר. לאחר קרב שבמהלכו עלו באש כשלשה רבעים מבתי העיירה, כבשו הגרמנים את מיר, הקימו בה משטרת עזר ששוטריה היו בעיקר משתפי פעולה. שבועיים אחרי הכיבוש רוכזו כל היהודים בככר המרכזית, לקחו מהם את דברי הערך ועצרו 25 מנכבדי העיר בטענה שהם פעילים קומוניסטים. הוציאו אותם מחוץ לעיר ולאחר שחפרו בור, רצחו אותם לתוכו.תוך פרק זמן קצר מינו יודנרט ליהודים , חייבו אותם לשאת טלאי צהוב והוציאו אותם לעבודות כפייה.
באוקטובר 1941 רוכזו היהודים בגטו בצפיפות גדולה, ב-9 בנובמבר 1941, לאחר שהטילו על היהודים כופר, שלא שולם, נערכה אקציה ראשונה בה נרצחו 1300 יהודים, כשני שליש מכל יהודי מיר. הם נטמנו בשני קברי אחים שנחפרו מחוץ לעיר ובבית הקברות היהודי. באקציה זו נרצחו רוב חברי היודנראט והרב של מיר ר' אברהם צבי קאמיי.
היהודים שנשארו, כ-850 במספר, שנקראו "חיוניים", רוכזו בגטו קטן סביב ה"שולהויף" (חצר בתי הכנסת), להם מונה יודנראט חדש שבראשו עמד אליהו ברוך שולמן. בסוף חודש דצמבר 1941 הועבר היהודים לארמון ההרוס של הנסיך מירסקי. (המבצר)
לאחר האקציה הראשונה התארגנה במיר מחתרת של חברי תנועות הנוער הציוניות בראשות אליעזר ברלסון ושני חברים נוספים, שלמה חרחס וברל רזניק שהגיעו מוילנה, המחתרת פעלה בניגוד לעמדתם של חברי היודנראט, תוך פרק זמן קצר הם הבריחו לגטו נשק, בעזרתו של שמואל רופאייזן, שהיה חבר תנועת "עקיבא" והחזיק בתעודות מזויפות על שם יוזף אוסוולד, הגיע לעבוד במשטרה במיר ומשם סייע להבריח נשק ולגלות למחתרת את יום חיסול הגטו. כתוצאה מכך ניצלו 300 יהודים שהצליחו לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים.
למחרת הבריחה מן הגטו הלשינו על יוזף אוסוולד לגרמנים וגילו להם את זהותו האמיתית. הוא נעצר אבל הצליח לברוח ולהסתתר במנזר במיר, שם קיבל עליו את הדת הנוצרית, החליף את שמו לדניאל ועלה לישראל בשנות ה-50, הוא התגורר במנזר על הר הכרמל.
לאחר המלחמה חזרו מספר יהודים למיר, אבל במרוצת השנים עלו לישראל או שעזבו את העיירה.
כיום יש במיר מעט תעשייה והיא איננה עוד מרכז של לימוד תורה. גרים בה קצת למעלה מ-2500 איש, שאין להם קשר לקהילה היהודית שהייתה בה פעם. אין בה גם יהודים שהזדהו כיהודים.בעיר נמצאות רק אנדרטאות שהוקמו על ידי שלטונות ברית-המועצות וארגונים יהודיים לזכר נרצחי המלחמה והשואה.
הרחבה
ספר מיר, נחמן בלומנטל (עורך), ירושלים 1962
הרב יוסף ד. עפשטיין, ישיבת מיר, באתר דעת; מתוך: מוסדות תורה באירופה בבניינה ובחורבנה, פרופסור שמואל קלמן מירסקי (עורך( : http://www.daat.ac.il/daat/chinuch/mosdot/mir-2.htm
הצלת ישיבת מיר (באתר יד ושם): http://www1.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/communities/mir/rescue_yeshiva.asp
אתר קהילת מיר באתר יד ושם: http://www1.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/communities/mir/before_holocaust.asp
אתר הארכיון של העיירה מיר : http://pages.uoregon.edu/rkimble/index.html
מידע על הטירה במיר : http://www.data.minsk.by/history/mir/
