מאמרים

ק' אברהם,    כפר עציון   תש"ז   15.7.1947

זיכרונות  מעירי  נייסוויז'  שחייתי בה 35 משנות חיי והשארתי שם בקברי האחים הגדולים,את כל היקר לי ואת 5000 היהודים, שנרצחו ע"י הצורר הנאצי יימח שמו, ת.נ.צ.ב"ה.ומה שעבר עלי מגיל 60 , בשנות 1941-1946 במלחמת העולם השנייה הנוראה ואחריה.עד שרגלי דרכו בארץ אבותינו ,ארץ ישראל.

ב-22  ליוני 1941 החלו הנאצים הפראים לעבור את הגבול הפולני, אל הטריטוריה הסובייטית.משעה 4 לפנות בוקר .החלו לפנות את מפקדי הצבא האדום. אשר גרו בדירות האזרחים, אל מחנות הצבא.

בעירנו היה צבא רב ,אשר לא לכל הקצינים היה מקומות מגורים במחנות,לכן הם נשלחו לגור בדירות אזרחיות. גם ברח' שלנו מיכאלישוק גרו קצינים בכל בית שלישי.בבייתי גרו שני קצינים רווקים.כשיצאתי לברר מה פשר הרעש והתרוצצות,נשאלתי ע"י החיילים היכן גרים הקצינים,על איזה חלון לדפוק כדי שיתעוררו ויתייצבו במפקדותיהם.

משעה זו כל העיר הייתה על הרגליים. בשעה שש בקשו הקצינים שנשלח אליהם את חפציהם,אמרו לנו שלום וביקשו  שנודיע למשפחותיהם על יציאתם למלחמה. כי הגרמנים עברו את הגבול הפולני בדרכם לרוסיה. עד עתה איש לא ידע בברור מה הרעש והתרוצצות החיילים, מרגע זה הבנו, מה עלול לקרות, ולבנו ניבא לנו רעות. ב-7 עזב כל הצבא את העיר, כולם יצאו לראות את תנועת הצבא ברח' קוזמיר , בדרך המובילה לעיירה ברנוביץ', על יד בית מכבי – האש החלו הבכי והיללות, של נשות החיילים והקצינים שנפרדו מבעליהן, היוצאים לחזית. הנשארים , בני העיר גם הם היו מבוהלים ומבולבלים.הם הבינו והריחו את ריח אבק השריפה באוויר. מלחמה !!!!!

התרוצצויות של נשות החיילים והקצינים לא פסקו,לא הייתה להן שום סיבה להישאר בעירנו,

בלי הגברים.הן החלו להתייעץ איך אפשר לעזוב את העיר.הן לקחו מה שניתן להשיג סוס,מכונית.הרבה לא נשאר, את הרוב לקחו אלה שיצאו למלחמה.

בני העיר העובדים ובעלי החנויות הקטנות שלא הולאמו ע"י הסובייטים לא ידעו מה לעשות,לאן לפנות.חיפשו עיתון או רדיו,לקרוא לשמוע על הנעשה ברחבי המדינה.לא רצינו לחכות לרגע שנראה הכול במו עינינו,ההתרגשות והתרגזות גברו,ככל שראינו את נשות הקצינים עוזבות את העיר.בעוד נשות הקצינים עוזבות,החלו מופיעים בעירנו פליטים,מהעיירות קלצק,ברנוביץ  ומעוד עיירות קטנות,הם רצו להיות הכי קרוב לגבול.אלה שהגיעו אלינו,היו בעיקר יהודים זקנים מפולין. שישבו לבטח בעיירות הקטנות.הקרובות לגבול הפולני רוסי.הם הגיעו לנייסוויז.כי אנו היינו כעשרה ק"מ מהגבול.

העיר התמלאה אורחים. לתפילות "מעריב" בבית הכנסת נראו הרבה פנים חדשות. חסידים מתפללים בהתלהבות,סתם בני תורה, יהודים מסודרים ובעלי אמצעים,עזבו את בתיהם מפחד הגרמנים. הם סיפרו לנו סיפורים מסמרי שער,על מעשי הזוועה של הנאצים האיומים.חשבנו שהם מספרים לנו את כל זה, כדי לעורר אצלנו רחמים ולהתייחס אליהם יפה וטוב. חשבנו שהם משחקים "מה יפית" כדי שנקיים את הפסוק " לא תלחצנו כי גרים אנו.....". הבנו שבמנוסתם מהנאצים פגשו אנשים שונים, לא כל מה שסיפרו לנו, התקבל אצלנו בהבנה, כי זה התאים יותר להתנהגות חיות פרא ולא לבני אדם.

ביום שני עשרים ושלישי ליוני הופיעו כלי רכב שהובילו, נשים טף ואת המוסדות הסובייטים לגבול, הכוון היה מזרחה סלוצק ומינסק..זו הייתה הדרך היחידה מברנוביץ דרך נייסוויז'. כל שעה שחלפה התנועה הלכה וגברה ביום ובלילה.לאזרחים לא ניתן לעלות לרכבות ,מכוניות אי אפשר היה להשיג.מה עושים? אנו לא היינו אזרחים סובייטים.לאזרחי פולין לא ניתן להיכנס לרוסיה,כי לא האמינו בנו, כפי שהאמינו לאזרחים הרוסיים.נוסף לזה הגרמנים הפציצו את קו הרכבת מינסק ברנוביץ',כך שלברוח מזרחה היה בלתי אפשרי.לכל זה נוסף תפיסת כל תחנות הרכבת ,ע"י נשות הקצינים,החיילים ופקידי מוסדות הממשל הסובייטי .זה היה נהר שוצף שלא נרגע לרגע.כך הכול רעם עד יום חמישי ב- 12 בצהרים  ביום רביעי הופסקה השאננות,קבוצת צעירים התארגנה והחליטה לחצות את הגבול הרוסי ע"י העיירה סולטנובה,הקבוצה הספיקה לעבור 10 ק"מ וגורשו חזרה כאילו הם מעוררים פאניקה במעשיהם. הרי עומדים לגרש את הצבא הגרמני. לא נשארה להם ברירה אלא לחזור לבתיהם. ביום חמישי בצהריים ראינו את החיילים הרוסיים נסוגים.

2 נשים מלנינגרד ילידות נייסוויז' התארחו בעיר. אחת הבת של פברינקט רוקחת במקצועה.

השנייה בתו של משה מירער.לשתיהן היו ניירות סובייטים,הן ניסו לצאת את העיר אל העיירה בוברויסק, אז התברר להן שהעיירה נפלה בידי הגרמנים.הן חזרו לנייסוויז' לאחר תלאות

וייסורים כדי להיות בין מכרים. כך מצאו שתי הנשים עם ילדיהן את מותם בקבר האחים. בין כל קדושינו,

הצבא הרוסי החל להגיע אל עיירתנו, היה פחד אלוהים, להיכן שפנינו היו חיילים, טנקים, תותחים כבדים וקלים,חיל פרשים. היו אלה חיילי הצבא הרוסי הנסוג.זה היה הסימן של תבוסת הצבא הרוסי.ביום חמישי בשש לפנות ערב,יצאה פקודה מהמפקדה הרוסית,שכל מי שיש ברשותו מדים, או כל ציוד צבאי אחר, עליו להביאו לבנין ליד הכנסייה הקתולית, ברח' "פארנה" . הקצינים שגרו בביתי השאירו את ציודם.אני מפחד הגרמנים שימצאו את הציוד,חפרתי בור וטמנתי שם הכול. לאחר צאת הפקודה להחזרת הציוד,נאלצתי לחפור מחדש להוציא את הציוד ולהחזירו,בדרכי להחזרת הציוד,פגשתי שכנים שהודיעו לי, שהמשרד בפארנו סגור,המשך קבלת הציוד יהיה למחרת.ביום שישי קמנו ב-5 לפנות בוקר,כדי להחזיר את הציוד הרב שהיה אצלנו.אני, אשתי ובתי לקחנו את הציוד,אבל לא נתנו לעבור אל המשרד,אווירוני האויב הפציצו את המקום. כשהגענו הביתה הרגשנו טוב, טוב מה זו מלחמה.

ניסינו פעם נוספת להחזיר את הציוד, כאשר ראינו שאין אפשרות,השארנו את הכול מחוץ למשרד,רצנו הביתה כל עוד נפשנו בנו.האווירונים הגרמנים הפציצו ,התותחנים החזירו אש, הצבא הרוסי ירה מכל כלי הנשק שהיה בידיו,לעבר המטוסים. מיד גם שמענו על הרוגים.שהיו מהפצצה. הצבא האדום נסוג בכיוון סלוצק ,היות והדרך למינסק הייתה תפוסה. ב-27 ליוני אחר הצהריים נשמעו רעמי התותחים הגרמנים,המהומה גברה וכל אחד ואחת חיפש לעצמו,מקום מסתור או עמדה כדי לא להיפגע.העיר שותקה לחלוטין.השקט היה נורא ואיום.

המפקדה הרוסית הדביקה מודעות.שנהייה שקטים ושנשתדל לעצור את הגרמנים.המעשה הזה של המפקדה,נתן בלבנו תקוות שאולי השבת הקרבה, תהייה שבת שקטה.

התקוות הללו לא התממשו,הכול נגוז בין לילה. הגרמנים היו ממש קרובים לעיירה,היריות גברו,הפחד מהבלתי ידוע היה נורא ואיום. אנו שכבנו אחרי התנור,בתקווה שאם יבוא טיל מצד הגן,הבית הקטן שלנו שנמצא בחזית,יעצור אותו.כך שלא נפגע.אותו חישוב היה במידה ויפציצו אותנו מהרחוב.בלילה הזה לישון היה בלתי אפשרי,בפחד ובהלה עברנו את ליל השבת הזה.ב-28 ליוני שמענו את היריות מכוון סנאוו,משם התקרבו הגרמנים לעירנו.

הצבא האדום היה ליד המנזר, לאורך הסוללה,כך שהכדורים עפו מעל רחובנו מכאלישאק,במשך השבת נסוגו החיילים הסובייטים לעבר גן הארמון.

הגרמנים התקרבו לרח' ביעריזנסקה, אלה נסוגים דרומה, אלה מתקרבים מצפון.ככתוב בפסוק "מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ"

לסובייטים לא הייתה דרך נסיגה למינסק, הדרך נמצאה בשליטה גרמנית. הדרך החופשית לסגת הייתה בדרך לסלוצק.בקצות העיר ברח' סביערז'נסקה ובדרך להורודזיי הוצתו שני בתים.היריות נרגעו למרות הכדורים שעדיין עפו פה ושם.

ליד תחנת הקמח ברחוב ניישטאט, נפגעו ונשרפו שני טנקים סובייטים.זושה בחור לא מפותח ביותר,רץ בבהלה ולא נשמע לקריאת חייל גרמני לעצור,החייל ירה בו והרגו במקום,הוא פקד עלינו לקברו במקום נופלו..ככל שהגרמנים התקרבו יותר ויותר העירה,נאלצה הפקידות הסובייטית לסגת לכיוון סלוצק ובוברויסק.למינסק אי אפשר היה להגיע,השודדים הנאצים כבשו אותה.

בשבת לפנות ערב השלימו הגרמנים יימח שמם לכבוש את כל העיר נייסוויז'.בכל הרחובות והסמטאות עמדו משמרות של גרמנים,בנוסף למשמרות הם התרוצצו כשדים על גבי אופנועים.

בעיר שרר שקט,האזרחים התחילו לנשום,אחרי הרעש והמהומה המלחמתית שהייתה,כולם הלכו לנוח ולישון,העיירה הייתה נתונה "בעוצר מוחלט"

הלילה נישן בשקט,אנו אזרחיים גרמניים חשבנו.הרי לילות רבים לא עצמנו עין.עדיין לא נתנו לעצמנו דין וחשבון היכן אנו נמצאים בעולם הזה,היו גם כאלה שפחדו מאד,כי בזמן הסובייטים שימשו בתפקידי מנהלה,והראו למתנגדי השלטון הסובייטי את נחת זרועם.כל אלה ששרו שירי הלל ותשבחות למשטר הסובייטי פחדם היה גדול מאד.שמא יתנקמו בהם וימסרו אותם לגרמניים,אלה שלא התעסקו והתערבו בענייני פוליטיקה,חשבו "שאין מה לפחד" הם לא האמינו לסיפורי הפליטים על התנהגותם החייתית של החיילים הנאצים.הם זכרו את החיילים הגרמנים משנת 1918.שהיו אדיבים,ולא אחד ניהל איתם יחסי מסחר,מהיחסים הללו לא אחד נעשה גביר.לכן היה קשה מאד,לאנשים להאמין שהם השתנו כל כך.המחשבה הייתה שאם הענישו מישהו,כנראה שהנענש חטא.לא העלינו בדעתנו שהנאצים ייקחו אנשים חפים מפשע וירצחו אותם סתם.

ביום ראשון 29 ליוני,כאשר קמנו משנת הלילה,אמרנו אחד לשני " שיותר גרוע מאשר היה בתקופת השלטון הסובייטי לא יכול להיות,לכן אין להתגעגע לסובייטים ".

איצקובסקי  אמר שבאו מלאכים (הכוונה לגרמנים), מפני שאצל הסובייטים הוא סבל. הלאימו  לו את החנות ואת בתיו.הוא עבר מנייסוויז' לנובוגרודק מפחד הגליה לסיביר בתור אויב העם. לו היה מוגלה לסיביר, יתכן שהיה נשאר בחיים.לאחר הכיבוש הוא חזר לביתו הגדול,הגרמנים מצאו חן בעיניו.

אצל הגרמנים היהודים היו כמו בגידול אווזים,תרעו בשדות תאכלו ותשמינו,נשחט אותכם ונראה כמה שומן אספתם.

ביום ראשון יצאו הגרמנים לרחובות חבורות חבורות,פתחו את החנויות למשקאות חריפים של הרוסים.

הגרמנים נתנו לקחת משקאות חינם,תתארו לכם מה קורה כאשר נותנים לגויים משקאות חינם.הכול נעשה בבהלה ואלימות.כל אחד רצה לקחת כמה שיותר.גם יהודים שהיו מכורים לטיפה המרה,רצו לקחת משקאות,אבל לרוב הם קיבלו מכות במקום שתייה,בעד העזתם לבקש.

המריבות על בקבוקי היין שימח את לב הגרמניים.הם נתנו לגויים לקחת חוץ מהמשקאות,גם דברים אחרים מהחנויות,כדי למצוא חן בעיניהם.הגויים החלו לבוז גם חנויות אחרות,אשר הגרמנים לא ידעו על קיומן,היום הזה היה עבור הגויים יום חג.כשנודע לכפריים מהסביבה ,שבעיר ניתן לקחת כל דבר בחינם מהחנויות.בייחוד משקאות חריפים,החלה נהירה המונית של כפריים מכל הסביבה העירה,הם בזזו כל מה שניתן.אפילו חנויות שהסובייטים חשבו שאין צורך בהלאמתם,הם בזזו בתי מלאכה אשר קבלו עבודות מהרוסיים. זה נקרא אצלם " קוסטארניקעס ". מבזיזת החנויות עברו הגויים לבזיזת בתי היהודים זה היה ממש פוגרום.בחנות ובבית המלאכה של בת אחי ובעלה ירחמיאל לבית מלבסקי,מקום שבו תיקנו מכונות ואופניים,החלו להוציא כל דבר שניתן,כאשר ניסיתי להציל דבר מה כמעט והרגו אותי.ירחמיאל ז"ל.ניגש לגרמניים ובקש רחמים כי זה בסך הכול בית מלאכה.התגובה שקבל היה, הצלפות ברצועה שמהן בקושי התרומם והסתלק.

כאשר הגרמניים ראו את הכפריים מגיעים בעגלות,מוצאים רהיטים וכלי בית מבתי היהודים,החלו לפזר את ההמון הבוזז ע"י יריות באוויר.ההמונים עזבו את המקום וחזרו לכפרים רק לאחר שראו אישה שבזזה ,מוטלת מתה מכדורי הגרמנים.

לאחר הסתלקות הכפריים השתרר שקט על העיר.היהודים החלו להכניס בחזרה לבתיהם את הדברים שהבוזזים לא הצליחו לקחת עמם.בינתיים ירד הלילה וכולם נשארו בבתיהם,הלכנו לישון בהרגשה שאין המצב הזה כתמול שלשום.

לפני שנתיים כמעט כאשר נכנסו הסובייטים,שררה אוירה אחרת בעיר,אפילו בתפוח על העץ הם לא נגעו.הצבא האדום היה אדיב ונדיב,קבל את הילדים בשמחה ונתן להם אפילו לעלות על כלי רכבם.כאשר היו נכנסים לחנות קנו והודו.לעומתם הגרמניים הסתכלו על היהודים ברצח בעיניים.

ב-30 ליוני הקימו הגרמניים משרדים ממשלתיים שלהם,ופקדו על היהודים להקים ממשל עצמי (את היודנראט).

בזמן הסובייטים לא היה ועד קהילה.כל מי שהיה לפני המלחמה מראשי הקהילה עזב את העיר.רבי יואל רוזובסקי היה בזמן שלטון הפולנים סגן מנהל העירייה,בזמן שלטון הסובייטים הוא נאסר

על טוב לבו לבחורי הישיבות.כאשר היו מנסים בחורי ישיבה, לעבור את הגבול לרוסיה הסובייטית,כאשר היו נתפסים לא הייתה ניתנת להם זכות ישיבה בעיר.רבי יואל רוזובסקי היה נותן להם רישיונות בכתב.מסדרם ללמוד בישיבות מיר וקלצק.גם העדויות לטובת בחורי הישיבה הללו,לא מצאו חן בעיני הסובייטים,הדברים האלה הביאו את רבי יואל לכלא.תחילה הוא ישב בכלא נייסוויז' מספר חודשים,לאחר מכן הוגלה לסיביר.לאחר זמן מה נשלחו לכוון סיביר אשתו פרידה ובנו בנימין.קשה לי מאד לתאר את טוב ליבו ומסירותו של רבי יואל לקהל.אבל גורלו היה רע ומר,נגזר עליו משמים שיישאר בסיביר ולא יפגוש את אשתו ובנו.גם מקום קבורתו לא נודע "תנצב"ה".תקוות האישה ובנה היה לעלות ארצה.השני מראשי הקהילה היה רבי זליג כץ שהיה סוחר,כאשר ניסה להסתיר מקצת מסחורותיו,הוא נתפס ע"י הסובייטים כאשר ערכו חיפוש בחנותו.כמובן שהוא נשלח לכלא.לאחר זמן מה הוא שוחרר,באי רצונו לחכות למשפט נאלץ לעזוב לפולין.אחרי זמן לא רב הלך לשחיטה עם כל הקדושים "ת.נ.צ.ב"ה.

השלישי בוועד הקהילה היה לייבל אייזנבד,הוא יצא לרוסייה עם שני ילדיו ,כעת הוא נוסע כנראה לאן

שכל היהודים נוסעים.יתר אנשי ועד הקהילה היו רק עוזרים.ביניהם אני זוכר את רבי לייבל קאופמן ז"ל.

נוסף לזה איני זוכר שמות נוספים.את המוזכרים פה אזכור כאנשי הועד שניהלו אותו והודיעו שיש צורך

לבחור אנשים ליודנראט. אנשים רבים לא הסכימו להיבחר לתפקיד הזה.מבין יהודי נייסוויז' היו הרבה אנשי אינטליגנציה שידעו היטב גרמנית ויכלו לדבר אם הגרמנים.כל אלה היו פליטים שהגיעו העירה בגלל קרבתה לגבול.בני העיר הבינו שאין זו תקופה לדקדק בענייני כבוד,החליטו בתור פרס לבחור בעורך דין מורשה בשם מגליף,האיש היה מאד חכם,הגרמנית הייתה שגורה בפיו, בתור ראש היודנרט.לידו מונה כמתורגמן עוד עורך דין.מכיוון שהם לא הכירו היטב את העיר ואנשיה היהודים,הם ביקשו לצרף מספר אנשים מהמקום.אליהם צורף רבי בנימין אייזנבד איש פיקח ואהוב על בני העיר.כל ימיו חלם לעלות לארץ ישראל,את שלושת ילדיו שלח לארץ הקודש.רק גורלו וגורל אשתו ובתו היה כגורל  יהודי נייסוויז' בבור קבר האחים הגדול.אל אלו צורפו גם לייבל קויפמן ושלמה גרינולד

מפוהולנקה.האחרון הכיר היטב את העולם הנוצרי, המחשבה הייתה שבעזרתו אפשר יהיה להשיג הטבות שהן.

הועד הנייסווז'י הנבחר היה כקליפת השום בעיני הנאצים הרשעים,גם צעירים צורפו לוועד כגון:חתנו של רבי ליפה קויפמן, אייזנפלד ,רבי נח ווסילבסקי,בינשטוק.לצעירים האלה היה רק כוח ביצוע טכני.למרות שהיו אנשים מלומדים.רצו לצרף לוועד גם את שאול פרידשטיין ז"ל,שאול היה איש צעיר ומשכיל מנהל בית ספר תרבות,אחד מהמנהיגים הציונים בעירנו,איש חברה ובעל כישרונות.שאול היה מקובל ומכובד גם בגימנסיה הממשלתית שאליה הועבר, לאחר סגירת בית הספר היהודי ע"י השלטון הסובייטי.שאול למד בסמינר בווילנה,לאחר גמר לימודיו חלומו היה כל הזמן לעלות ארצה,חלום זה לא יתגשם,אבל חלומי כן.את שאול אני מבכה כמו על אביו,הוא היה בנו של חברי הטוב,ובן בנו של מורי ורבי דוד יוסף חיימ'ס כשמו בלכוביץ.שאול היה נכדו של אחד מגדולי המלמדים הלכביצאים, נין של שיהל משקעס שהייה דיין בפינסק.כאשר הייתי מסתכל בשאול תמיד נזכרתי בפסוק "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך".וגם נזכר באביו רבי דוד.

לאחר שהציעו לשאול להיות בוועד היודנרט,הוא סרב באומרו שאינו בקו הבריאות,כאשר יצאנו ממשרד הועד הסביר לי את פשר סירובו.כאשר היה מנהל בית הספר תרבות, יכול היה לעזור בכל מיני דרכים.לאפשר לילדים העניים ללמוד.אבל בתקופה הקשה הזו,כשיתאוננו בפניו האנשים ,שנלקח מהם הכול איך הוא יעזור.גם שוטרים יהודים היו .בנו של אברהם סבירשציק וגם בנו של מעטה ליפשיץ.ממש אוטונומיה יהודית,כל זה נגמר בשחיטה איומה של 5000 איש,ביניהם היה גם שאול והוא רק בן 32.את כל זה עשו החיות שבאדם הנאצים.לאחר בחירת היודנרט ,לפי פקודה מהקומנדט החלו לרדת גזרות על היהודים. ליהודים אסור ללכת על המדרכות,לענוד טלאי לבן עם מגן דוד צבוע בשחור,או רקום בחוט שחור על השרוול,יהודי אשר לא יימלא פקודות אלה יירה במקום ללא משפט.ההליכה בצד המדרכה הייתה ממש בתעלת הביוב,לא פעם קרה שיהודי שנלווה אל גרמני היה הולך ומדדה בתעלת הביוב על שפת האבנים,בעוד הנאצי היה צועד על המדרכה.נוסף לכל זה לא חסרו עלבונות.את ההודעות היו הנאצים מודיעים ברמקול ממכונית נוסעת ברחובות העיר.יום אחד הודיעו שיש להביא סבון,

כמות הסבון שהובאה הייתה מעטה,מיד הם החלו בחיפושים אחרי סבון,אבל הם לקחו כל דבר שלבם חפץ,לנו אסור היה לפצות את הפה.הודעה אחרת יצאה שהם צריכים כלי מטבח ואוכל עבור חדר אוכל שהם מקימים עבור החיילים. הם הקימו מלון לקציני המקום וגם לקצינים העוברים את העיר.לדבר הזה הם לקחו מיטות ,סדינים כרים,כריות שמיכות,שולחנות גדולים וקטנים,כה קשה לתאר מה איום היה הדבר הזה.הגרמנים דרשו את מבוקשם והיודנרט שלח את  "הקוזקים" שלו לקחת את המצרך המבוקש ( אלה לרוב היו פליטים).

השוטרים מבני עירנו לא יכלו להשאיר,את תושבי העיר עירומים מכל דבר, כי כולם היו קרובים או מכרים שלהם,גם קיווינו, שהפליטים לא ישתתפו בהחרמת ציוד,כנראה שהפליטים הבינו את המצב טוב יותר,מאלה שישבו בבתיהם וכל דבר בבית היה חשוב להם מאד.לפליטים שברחו מבתיהם והשאירו הכול מאחור,שום דבר כבר לא היה יקר להם,לא שלהם ולא של זולתם, היו גם כאלה שחשבו לא לי יהיה וגם לא לך.לכולנו יהיה אותו דבר.

לאחר הלקיחות הראשוניים,הגיע תור מעילי הפרוות של הנשים.לנשים היה מאד קשה להיפרד ממעילי הקרקל,אבל לא הייתה ברירה אלה למסרם,הראשונה שמסרה הייתה גב' פיאנס,ואחריה הלכו כולן,

מפקדת היודנרט הייתה בבנין של הפולק-שולה, היכן שהיה בית הספר האיידישאי,במו עייני ראיתי את הנשים,מזילות דמעות מעיניהן ,בעת מסירת מעילי הקרקל.לאחר איסוף המעילים,באה דרישה להביא גם סתם פרוות,מיד החלו לאסוף אותן מבית לבית,אני הייתי מאד חרד כי בביתי היו שלוש פרוות.היו גבירים שבאו לביתי ובקשו ממני שאטמון את פרוותיהם אצלי.המחשבה לבקשתם הייתה, שהם ידעו שאין לי פרוות לכן לא יבאו לחפש בביתי.היו אצלי מספר פרוות, שתיים של בן אחי ואחת של גברת סלונימסקי.שעברה לגורדנו.

נעשה לי רע התחלתי לחשוב למה אני מוסר, הרי אלה דברים של זרים.אם לא אמסור ויעשו חיפוש וימצאו את הפרוות יגמרו איתנו את החשבון.בעוד אני מהרהר בגורל שלוש הפרוות,נודע לי שבעליה בתוך ארגז, מונחת פרוותו של מחותן משפחתי,גבריאל אפשטיין הנכד של מאשה רוזובסקה.לפני שעזב את עירנו, הוא מסר את הפרווה לאשתי, שתשמור עליה עד שיחזור.במידה ולא יחזור שתמסור אותה לאחותו,שהיא אשתו של בן אחי.לילות לא ישנתי מדאגות מה יקרה אם וכאשר יחפשו וימצאו משהו אצלנו בבית.אבל את דברי הזרים לא יכולתי למסור.

בביתנו גר יהודי בשם מוריס גולדברג שבא מפוייזן.הוא היה פרוון במקצועו,אליו היו מביאים הנאצים את הפרוות שבזזו להתקינם לפי מידותיהם.לפעמים קרה שמשתי פרוות עשו פרווה אחת.מאחר והנאצים ביקשו לזרוק את הפרוות הפגומות,היו מתגלגלות בחצרנו חתיכות פרווה.לא פעם בראותי את חתיכות הפרווה מתגלגלות בחצר ומתקלקלות הדבר הביאני עד דמעות.איך רכושם של מכרינו הולך לאיבוד.

אנו לא תארנו לנו אחרי כל הדברים שהנאצים עשו לנו איזה סוף רע ומר מחכה לנו.כאשר הנשים באו אל מנהל היודנרט בבכי ודמעות,להתלונן על שלוקחים להן את המעיל האחרון.הוא היה צועק עליהן " אתן תלכו ערומות ויחפות,אבל אני אשמור על ראשיכן לא כבמקומות אחרים ". אבל המנהל מגליף

לא הכיר את הטקטיקה של הנאצים.כל הזמן ניסה למצוא חן בעיניהם.לאחר מס' שבועות נמאס להם מהטלאי הלבן על השרוול,הם דרשו שנתפור על הבגד מלפנים ואחור,טלאי עגול בצבע צהוב בגודל של שמונה ס"מ (הטלאי הצהוב הידוע).בתחילה הבקשה הייתה שהטלאי יהיה רק על הבגד העליון,היהודים תפרו והלכו לעבודה,אחה"צ יצאה פקודה נוספת שיש לתפור את הטלאי גם על הלבנים.שידעו לזהות שההולך ברחוב הוא יהודי.כמובן הללו שהלכו לעבודה בבוקר לא ידעו על הגזירה החדשה שיצאה.על לבניהם לא היו טלאים, לכן נתפסו והוכו מכות לרוב.אני עבדתי מחוץ לעיר, כאשר חזרתי מהעבודה בשעה שש בערב עברתי את מרבית הדרך לביתי בשלום,ליד ביתי פגשתי שלושה שוטרים,אחד מהם הכרתי בחור נוצרי מקצנוביץ.ניגש אלי ושאל על הטלאים,עניתי לו הרי אתה רואה אותם,אבל הוא ביקש לראות את הטלאים על הלבנים.אבל טלאים לא היו,אז החלו להמטיר עלי סטירות לחי מצלצלות,שעד היום איני שומע באוזן אחת.אלה היו לחם חוקינו בימים אלה,מכות והשפלות.

הסיבות להרבצת מכות לא היו חשובות,תפסו יהודי וטענו שהוא מלוכלך הוכה,נתפס יהודי שאין שום רבב על בגדיו הוכה מפני שאינו עובד לטענתם.נתפס אדם שמן שלא מצא חן בעיני הנאצים,קיבל מכות ולחיצות בחלקי גופו שזכר אותם ימים רבים,נתפס אדם רזה הטענה הייתה שאדם חולה והוא אוכל לחם לחינם,שוב התנכלו לו עד צאת נשמתו.קשה מאד לתאר את המצב.העיר נייסוויז' הייתה בכל זאת "מאושרת " ,לעומת העיירות וערים בסביבתנו. חטולפצה,מיר.לכוביץ,קלצק,וברנוביץ שם היה יותר גרוע וקשה מאד לתאר מה היה מצבם.כאשר נכנסו הנאצים לעיירות הללו,היו בוחרים עשרות בחורים

כביכול לעבודה ביציאתם מהעיר הרגו אותם.לכן "השמחה והאושר" אצלנו בעיר, הייתה במחשבה שניצלנו מגורלם המר של העיירות מהסביבה הקרובה לנייסוויז'. מכל הערים השכנות, באו אלינו אנשים בדרכים לא דרכים,אסור היה אצל הנאצים לעבור מעיר לעיר ללא רישיון. אבל רישיונות אי אפשר היה להשיג.

יהודים אדוקים היו אומרים: שהגאון הצדיק ר' מאיר זצ"ל שחי בזמנו בנייסוויז', ברך את העיר שלא תדע צרות גדולות וכן מרוב טוב. אכן חצי הברכה התגשמה, לא ידענו רוב טוב ,חשבנו שגם חצי הברכה השנייה תתגשם שלא נדע מצרות רבות,אבל צרות לא חסרו לנו.

הגויים אמרו שהנאציים אינם מתנכלים לנייסוויז' בזכות הנסיך רדזיביל.במשך 3 חודשים סבלנו עלבונות למכביר,

עבדנו בכל מיני עבודות פרך,עשינו את כל מה שנדרש מאיתנו.אמנם פחדנו מאד ולבנו כאב,מכל מה שקרה לנו,אבל מכל זה עדיין יצאנו בשלום,כל הדברים שנכתבו עד כה קרו במשך שנת תש"א.

הצרות הגדולות החלו בהגיע שנת תש"ב.ב-12 לחודש העשירי הוציאו הנאצים בחצות הלילה פליט, שגר במלון ובלי לומר למה ומדוע הרגוהו ברח' סלוצקה. אנו עשינו הכול על מנת לדעת, למה הגיע עונש מות לבחור,שהיה איש שקט מאד.לא הצלחנו למצוא את הסיבה.המקרה הזה היה הראשון להתחלה חדשה של צרות שלא הכרנו.ב-16 לחודש הזה עברו הנאצים מבית לבית ואספו את האנשים שהיו בבתים,הם נלקחו אל כיכר השוק,העמידו אותם בשורה ופקדו עליהם. ללכת לבתיהם בחזרה ולהביא עורות לנעלים. רצועות טקסטיל וכו'.במידה ולא יביאו אחד דינם עונש מוות.הם רצו לבתיהם הריקים מכול.מפחד גזר הדין המחכה להם. רצו אל השכנים בצעקות "הצילו עזרו לנו". כדי להשביע את רצון הנאצים, אספו האנשים כל פריט ופריט שניתן לעורמו להר גדול של סחורה.

רק כדי להציל את נשמתם,אפילו הנאצים השודדים אמרו שלא חיכו לכמות כל כך גדולה שתיאסף.

במידה והובא דבר שלא מצא חן בעיני הנאצים,לא חסו על מביא הדבר,הוא הוכה בראשו ונשלח להביא חפץ אחר.לאחר שהנאצים קבלו את שלהם והיהודים עוד עמדו לידם,הם צעקו "להתפזר",היהודים החלו להתפזר בבהלה כדי לברוח מהמקום, החלו הנאצים לירות,אמנם באוויר,אבל היהודים הנסים על נפשם ניזוקו בריצתם,כל עוד נשמה באפם הגיעו הביתה.את שמחת הגרמניים לאירוע זה קשה לתאר.

עוד יום עבר, ראש הוועד היהודי נקרא אל הגרמנים.הוא קבל פקודה להביא חצי מיליון רובל בכסף רוסי וזהב.הנאצים נתנו לו עורכה של יומיים לאסוף את הסכום,אם הסכום לא יתקבל בזמן שהוקצה.ראש הועד ואנשיו צפויים לעונש מוות.הבהלה הייתה גדולה מאד,שוטרים יהודים נשלחו לאסוף את הסכום הנ"ל,תחילה אצל עשירי העיר,אחר כך אצל בעלי הבתים ובסוף גם אצל העניים,על כל אחד הטילו סכום שהוא חייב להביא.הפאניקה הייתה רבה, לא לכולם היה כסף סובייטי כל שכן זהב.מהיכן הם יביאו, האנשים בכו והתעלפו מפחד למה שעלול לקרות להם.ראש היודנראט הזהיר שיש לאסוף עד הפרוטה האחרונה,אחרת ירו בכולם.

האנשים הביאו מכל הבא ליד,רובלים,שעונים,טבעות,למי שלא היה מה לתת או לזה שהתמקח,הוחזר תחת שמירה.כל אלה שידם הייתה קמוצה, אמרו לראש היודנרט שהם את חלקם ימסרו למפקדה הנאצית בעצמם.לאחר הסבר שדבר כזה מריח מוות. שוכנעו כולם לתת את הכול לראש היודנרט,שיעביר את הסכום בעצמו.

כך אספו חצי מיליון רובל בכסף ושניים וחצי קילו זהב.לאחר קבלת הכסף,נודע לנו שצרינו מאד מרוצים מהסכום שנאסף,איך נודע לנו הדבר,היו גרמנים שעשו את עצמם כאילו הם ידידנו,היו גם כאלה שסעדו עם מנהל הועד,מנהל הועד חשב שכך,הוא נושא חן בעיניהם ורוכש את אמונם.היה אפילו גרמני אחד שתרם לקופה חמישים מרק,קשה היה לנו לדעת מי מהם נושא צלם אנוש. כי בעינינו כול הגרמנים היו בנדיטים.לא פעם ראינו,שלאחד מראים פני ידיד ואל השני,הם מתנהגים כחיה אמיתית.כמה שלא נתנו להם תמיד היה פחות מדי,חוץ מאת רכושנו,הם בעיקר רצו לקחת את נשמתנו,זה היה הרעיון העיקרי שלהם.

ב-20 או 21 לחודש הזמינו את המוהל והשוחט רבי אהרון לוין,לבוא לעשות ברית מילה בעירה הורודזיי, לקבלת רישיון ליציאה מהעיר, לא היה סיכוי לקבל,אבל לא הרב אהרון יוותר,על הכנסת ילד יהודי בברית אבותינו.הוא יצא ללא רישיון אל העיירה השכנה,במבואות העיירה כשבעה ק"מ ממרכז עירנו,עצרו אותו שני חיילים נאצים,דרשו מהרב והאנשים שליוו אותו רישיונות יציאה,מכיוון שלא היו ברשותם רישיונות ,הם הוחזרו תכף ומיד לנייסוויז.

ליד מחנה החיילים ברח' פארנה הם נרצחו,המקום הזה היה מקום ההוצאה לפועל של רציחות אלפי אנשים, חיילים רוסים, יהודים, פרטיזנים וגויים שלא מצאו חן בעיני הנאצים.

הנרצחים נקברו בבורת החמר "גלינישצע", לאחר שנורו ע"י הנאצים יימח שמם.הנאצים היו מודיעים לוועד לשלוח 20-30 איש לחפור את בורות המוות הגדולים האלה,כשהבורות  התמלאו בגופות הנרצחים,נקרא הועד לשלוח שוב אנשים לכיסוי הבור ולחפירת בור חדש.את כיבוד קבורת המתים הם מסרו ליהודים.הנרצח הבא ב-25 לחודש היה חתנו של הרשל לאטקעס איש קלצק סוחר במגפיים במקצועו,בן שלושים היה בהירצחו.הנרצח הבא היה משה לדר,( חתנו של הנפח מקאמינקה).היה סנדלר במקצועו,.אחריו נרצח דוד גרינבלט כבן עשרים וחמש.הסיבה להריגתם,הייתה שקנו תפוחי אדמה אצל גוי,למרות העדים שהיו וראו שאת התפודים קבלו כשכר עבודה.

הם נורו ע"י הנאצים יימח שמם בגלינישצע,לנו נשאר רק לראות את מעשי הזוועה,שנעשו בידי הנאצים.

עבדנו בעבודות שונות,להביא פרות וסוסים לחזית,לנקות רחובות,לנקות את כיכר השוק מהלכלוך, שהשאירו כלי רכב למיניהם שעברו שם.לנקות בתי שימוש,נשים וילדים יצאו לעשב גנים.כל העבודות האלה היו שמורות לנו.

עבדנו בכל זה כדי להישאר בחיים.אלה שזה לא עזר לנו,הנאצים רצו לבער אותנו מקרב העם," מנער עד זקן,נשים וטף את כולם ביום אחד".מה שלא הצליח המן הרשע לעשות,הצליחו הנאצים הרוצחים האכזריים.

ב-29 לחודש בשעה חמש אחה"צ ,הודיעו הנאצים למנהל היודנרט, על כל היהודים מזקן ועד טף חובה להתייצב למחרת בשעה שמונה בבוקר בכיכר השוק.איש בל ייעדר.את החולים,היולדות ואת אלה שלא יכולים להגיע מסיבה כל שהיא,יש לרשום את הכתובת שם הרח' והמספר הנקוב,בכדי שיהיה קל למוצאם.על כולם לבוא בבגדים נקיים וחמים,השהות במקום הכינוס תמשך שעות.עד שיגמרו לבדוק את כל התעודות,מכיוון שהנאצים היו מאד "ידידותיים" ליהודים,הם פחדו שהמחכים "התקררו".

מיד נשלחו שוטרים מהמשטרה היהודית,שהודיעו בקולי קולות שעל כולם להתייצב למחרת בשעה 7.30 בבוקר.על כל המשפחה להתייצב במלואה,אלה שאינם יכולים להגיע יש לרושמם מיד אחרת צפוי עונש מוות.

אבל את האמת לאמיתה,בקשר לפקודה הזאת,אף אחד לא היה יכול לתאר לעצמו.אמנם פחד היה באנשים והרגשה שאסון נורא עומד בפתח.שהנאצים המנוולים יכולים לקחת 4000 בני אדם ולירות בהם ללא סיבה.לאחר האסון הנורא הזה,אפשר היה להגיד בוודאות שנייסויז' הייתה העירה הראשונה בסביבה,שנעשתה בה שחיטה טוטלית של יהודים.גם בקולצק ובעיירות הסביבה נעשו שחיטות גדולות,אבל לא במימדים של נייסוויז'.

כל יהודי העיר התייצבו לשחיטה,מבלי להתכונן לרעה כזו,בלי היכולת לברוח ולבקש מקום מסתור.לכן מעירנו ניצלו הכי פחות יהודים.לו חשבנו על צרה גדולה כזו שתגיע,יכולנו אולי להתכונן והרבה יהודים יכלו להינצל,הרבה גרמנים איומים היו נופלים.בנייסוויז', היו הרבה בחורים יהודים גיבורים שאם הכנה כלשהי,הרוצחים הנאצים,לא היו יוצאים נקיים מהרציחות שלהם.

בין הבחורים הגיבורים היו חיים ברזין ושני בניו, היו המז'ולקס גבריאל ובניו,היו גם גברתנים בין הפליטים שגנבו גבולות והגיעו לעיירתנו.הלילה של ה-30 לחודש היה ליל שמורים,אף יהודי לא נרדם בלילה זה,בגלל המחשבות מה יילד ביום המחרת.חשבנו אולי יעבירו אותנו לעיר אחרת.כפי שהנאצים עשו בעיירות אחרות בפולין,להגליה מעיר לעיר הם קראו "אויסזידלונג".אבל אצלנו  זה לא קרה כך,הנאצים פשטו בכל העיר,הוציאו את התושבים החוצה.אנו חשבנו אולי שהם המציאו איזו בקשה חדשה שנמלא,זה בטח לא יהיה הכי גרוע.כדי שהנאצים יוכלו לאסוף את כל הסחורות,יעמידו אותנו בכיכר השוק ונחכה,עד גמר המבצע שלהם.לא חלמנו והעלנו בדעתנו שיהיה משהוא אחר.חשבנו בעמדנו בכיכר השוק,שיעלילו על אחדים מאיתנו שהם קומוניסטים,מי יודע מה יהיה גורל החשודים.כולנו רעדנו מפחד ממחשבות כאלה,אבל גם כל אחד ואחד חשב כיצד להסתדר שלא יבולה לו כל רע.

גם חיפשנו עצה מה לעשות,בחפצים המעטים והכסף שנשאר לנו.לקחתם איתנו או להשאירם בבית? כל הדברים האלה נשקלו היטב בדעתנו ולא ידענו מה להחליט.הרי לא נוכל לצאת לעיר אחרת בחוסר כל.כול אישה בקשה עצה מבעלה והבעל מהאישה,מה לעשות עם הצרורות הדלים שברשותם.כל אחד החליט לקחת דבר מה,כדי לא לצאת בידיים ריקות.את הכסף תפרנו בבגדינו, בייחוד בבגדי הילדים בהנחה שלילדים יניחו ולא יחפשו אצלם.גם לא רצינו להשאיר דברים בבתים ,שיהיו לביזה בידי הנאצים והגויים,כך עבר עלינו הלילה הזה.

בשעה 5 לפנות בוקר העיר כבר ערה,כל אחד שנשאר לו דבר מה, מחפש מקום לטמון אותו.לא את הכול יכולים לקחת, הרי המלחמה תסתיים פעם.....

איש לא העלה בדעתו,שהוא עומד לעזוב את ביתו לנצח,שיהיו אלה שעותיו האחרונות.בשעה שש בבוקר,הרחוב היה כמרקחה שכנים רצו אחד לשני,גם אל קרובים נגשו כדי להתייעץ, מה לעשות אם הדברים שיישארו בבית,כיצד יש להתלבש.כי בחוץ ירד שלג.בשעה שבע צריך להתכונן להליכה לכיכר,השמש מאירה אמנם בחוץ אבל הכפור אומר לכולם לבשו שתי חליפות,שני מעילים ולאלה שנשארה פרווה,לבשו גם אותה.היו אנשים שלבשו את הבגדים הכי חמים שהיו להם,נעלו אנפילאות ונעלי גשם.גם אני התלבשתי כמו כולם כדי, שלא אסבול מהראומטיזם שהיה לי, בעמדי בכיכר השוק בקור המקפיא.התקשטנו כאילו אנו הולכים לבקר את הנסיך רדיזביל.היו גם כאלה שנתנו לעניים חליפות בגדים ללבוש,העיקר שלנאצים לא יישאר מאומה,במידה וייעשו חיפושים בבתים.

השעה המיועדת ליציאה לכיכר השוק הגיעה,המשטרה היהודית,החלה לעבור ברחובות העיר ולזרז את היהודים לצאת מהבתים,לקראת מזלנו הטוב.יצאנו מביתנו משפחתי (6 נפשות),גם משפחתו של הפליט מפוייזן מוריס גולדברג (4 נפשות).בתי הקטנה שהייתה בת חמש עשרה וחודש,תלמידת הכיתה השמינית בגימנסיה,החלה לבכות כאילו שליבה נבא לה שלעולם לא תחזור הביתה.ניסיתי להרגיעה שאין הדבר נורא ועוד מעט נחזור הביתה.אבל מה שליבה ניבא לה קרה,אני לא ידעתי ולא הבנתי שאני מוביל את בתי אהובה לעקדה ע"י השטן הנאצי.אבוי לי שידיי צריכות לכתוב את הדברים האלה לזיכרון עולם.ואוי לעיניי שראו את בתי בשעות אלה.

כאשר יצאנו מביתנו החוצה,הרחוב שלנו מיכאלישוק,היה כבר מלא וגדוש במשפחות,שצעדו לכוון השוק.כך היה גם ברחובות האחרים שבעיר.ברחובות הקרובים לשוק,התמשכו שיירות  שיירות לכוון הכיכר,(רחוב סירוקומלי,רחוב בתי הכנסת,רחוב שפיטלנה רחוב פוצ'טורה).בקרבת השוק פגשתי במכרים,את אבא החסיד שבתו תומכת בו תחת זרועו ומובילה אותו.גם את רבי יצחק מלר תומך ומוביל את אשתו,הוא היה לבן כסיד.הפגישה החשובה מכולן, הייתה הפגישה בזקנה בת-108 פרלה צחינוביץ הגבאית.הנכד שלה ד"ר לובושיץ, חתנה של סימקה ווילנסקה תמך בה.בשוק ראיתי משפחות מכל הרחובות המוכרים לי כולל גם מהעיר החדשה ניישטאט.

ראש היודנראט בעזרת שוטריו, העמיד את כולם בשורות שורות כאשר פניהם לכוון מזרח.השורות עמדו מביתו של גולדברג, היכן שהיה בנין המשטרה הפולנית ועד לבית המרקחת של אנישיציקובה. לפתע אני רואה מכוניות משא ועליהן חיילים נאצים רוצחים אכזרים מגיעים מכוון קלצק,המכוניות הגיעו מקלצק לאחר שבשעה שבע חיסלו את היהודים שם.כולנו חשבנו שבאים לקחת אותנו למקום עבודה אחר.שוב שמנו לב שעל המדרכות מטיילים ליטאים,אוקראינים,רוסים לבנים ואפילו פולנים ששרתו במשטרה הפולנית.כולם היו רוצחים שרצו לחסל את היהודים.לאחדים מהם זו הייתה פרנסתם,היו לנו גם הרבה "ידידים שתמורת בקבוק יי"ש או פרוטה בכיסנו היו מוכנים לחסלנו".

כל אלה היו מצוידים בכלי נשק כגון:רובים,מרגמות.פצצות בחגורתם.היה פחד להסתכל בעיניהם,כאן החלנו להבין שהצבא שבא במשאיות לא בא סתם והמצב הוא גרוע ביותר,מה שקרה היה הבלתי צפוי ביותר.הצעירים היו פקחים יותר הם נעמדו מאחור,מחשבתם הייתה שאין לעמוד לפני עיניהם של הנאצים,כדי שלא יאשימו אותם לפתע בהיותם קומוניסטים.הם בהגותם חשבו שיסתדרו בלעדינו וזה היה לרעתם.הם יכלו להיכנס לגטו בתור עובדים וכך להינצל מתי שהוא.

אנו עמדנו מוכנים בשורות ישרות ,לבושים ומקושטים כמו לנשף אזרחי בעיר.כך מצא אותנו המפקד הנאצי שהגיע לכיכר השוק בשעה 8 בבוקר, איתו היו מספר אזרחים מהעיר, נוצרים כמובן.שוב יישרו את השורות כדי שהרוצחים הנאצים יצלמו אותנו,ואת התמונות יעבירו לתיעוד חיסול יהודי נייסוויז עם גיבורי התהילה, אל מנהיגם הפרא והאכזר.ב-8 בדיוק הגיע זאנדאר הס.ס.מאן הפראי.מעל שני מטר גובהו,שמן מאד ובעל שער צהוב,בראותנו אותו נפל עלינו פחד נורא.מלווה בעוזרים רוצחים כמהו.הוא נעמד בדיוק בראש השורה, שהחלה ליד חנותו של שורץ בבית גולדברג.

הוא צעק בקול אימים "כל בעלי המלאכה קדימה", מהשורה הראשונה פסעו אנשים עם משפחותים קדימה.אני שהייתי ידוע כבעל מלאכה,ניהלתי את כל העבודות הציבוריות בעיר.לכן הרגשתי את עצמי כיחסן.

מספר חודשים לפני השחיטה,אני הייתי זה שביצע את כל עבודות הנגרות במחלקה הטכנית.לא פעם היו גם שולחים אותי אל המפקד,לבצע כל מיני עבודות לפי שיגעונותיו.המפקד ידע שאני מבצע את העבודות במומחיות רבה,ותמיד בתום העבודה היה מכבדני בסיגריות.בזמן הזה המנהל (אפשר להגיד ראש העיר)עורך דין שימובסקי,תמיד שבח את המפקד כאיש עדין ואדיב,שאינו רוצה דבר בחינם.אבל רצונו הוא שאת העבודה שעושים,יעשו אם כל הנשמה.לכן חשבתי שאם רוצים עובדים ישלחו גם אותי.רציתי לפסוע קדימה,אבל אשתי המסורה וגם חותנתי אמרו לי "לא אתה תעמוד מאחור" !!! גם כולם אמרו לי אל תעמוד בשורה הראשונה, שמא ימצאו המתלה להציק לך.

לפתע נשמע קולו של המפקד הקורא.בעל מכבסה שיצא.בעל המכבסה קלצ'קו אם אשתו ו-3 ילדיו צעדו קדימה,צעד גם קדימה חתנה של טייבה גבריאלוב,כי לאחרונה הוא פתח מכבסה.לאחר מכן הוא קרא לשני רופאים לצעוד קדימה. קדימה צעדו,ד"ר קסל חתנו של מלבסקי,ד"ר גורביץ שהיה פליט בעירנו,היתר ד"ר גינזבורג.ד"ר מכרוביץ שהיה בנייסוויז כ-10 שנים,ד"ר ליובושיץ נכדה של פרלה, וד"ר קאקאסעט (שהיה גם כן פליט).נשארו בשורות ודינם היה מוות כמו כולם.לגטו הוכנסו רק שני הרופאים שצעדו קדימה.

בית הנהלת העירייה בזמן שלטון הפולנים,הפך להיות בית חולים תחת שלטון הסובייטים,גם בזמן הכיבוש הנאצי שימש כבית חולים.למה לא הכניסו לגטו? גם את ד"ר גינזבורג שהיה אהוב על היהודים והנוצרים כאחד.

ישנן סברות אחדות,לילה אחד כשהיה בתורנות בבית חולים,בו שכבו כעשרים חיילים סובייטים פצועים.שהנאצים רצו להראות לכולם שהם נותנים טיפול נאות לשבויים סובייטים.העלילו עליו שבזמן התורנות שלו,שרו הפצועים שירי מהפכה.את הפצועים הוציאו להורג,רצו לחסל גם את ד"ר גינזבורג, ברוב עמל ושידולים של ראש היודנראט,גם של הנוצרים שחיבבו אותו הוא נשאר בחיים.

באותו לילה הוא לא היה בתורנות בכלל.הוא ביקר אצל חולה.סברה שנייה היא,שהיה לו סכום של חמשת אלפים חמש מאות רובל מזהב, מוסתרים באחד מקירות המרתף בבית אביו,רבי משה הערץ ז"ל.הבית היה ברח' סירוקומלי ,שהיה מחוץ לתחום ליהודים.הוא לא ידע כיצד להוציא את הסכום הזה,כי בבית שנעזב במהירות,גר כבר גרמני,שגם כל רכושו של ד"ר גינזבורג היה ברשותו.הוא לא רצה לאבד גם את הכסף,לכן פנה אל ראש היודנראט, שהיה כאילו בידידות אם המפקד הגרמני(שיחקו יחד בקלפים וגם שתו),ובקשו שימצא דרך להוציא את הכסף.ראש היודנראט סיפר למפקד הגרמני על הבקשה,המפקד הגרמני הביא פועלים שחיפשו ומצאו את הכסף.הכסף לא נמסר לד"ר גינזבורג,המפקד הגרמני לקח אותו לעצמו. במקום כסף היה הד"ר מקבל מכות נמרצות כל כך,מדי פעם לפעם. שלא היה יכול להתאושש מזה.פעם פגשני ד"ר גינזבורג ואמר לי לכוביצקי עוד מכות כאלה אני גמור.

לאחר שהרופאים נקראו,קראו גם לרופאי השיניים לצעוד קדימה, קדימה צעדו הינדה בומשטיין יחד עם בן ובת. עוד שני רופאים יצאו קדימה,הפליט רובינשטיין שהיה בנו החורג של יצחק חולבסקי מצד אשתו השנייה,למעשה בעל בתה, רובינשטיין עבד אצל הינדה לאחר מות בעלה פינחס.הגרמנים הרשו לכולם לקחת איתם את בני המשפחה,כל דבר היה מחושב אצל הנאצים.בעיירות הסביבה היכן שחיסלו את המשפחות,הגברים לא הסכימו לצאת לעבודה,לכן בעירנו הרשו מראש לקחת את בני המשפחה.

אחרי הקריאה לרופאי השיניים, הגיע תורם של הרוקחים.כאן יצא פליט וורשאי,שהכיר את בתו של ד"ר גינזבורג,הוא צירף אליו אותה בתור אשתו,ואת רחל ושני ילדיה כחותנת שלו.לאחר מכן קראו לעובדי הטקסטיל.לקריאה יצא המהנדס מילשטיין מלודז',יחד עמו יצאו גם 29 עובדים.מילשטיין היה המהנדס של מפעל הטקסטיל בזמן הסובייטים,המפעל העסיק שלושים איש.כאשר הרוסים נסו מפני הגרמנים,

כאשר הגרמנים כבשו את נייסוויז .העבירו הגרמנים  את המפעל לרשותם,את עבודת המהנדס העבירו לגרמני.כמעט כל העובדים במפעל הטקסטיל היו פליטים מומחים לאריגה.חוץ מהפליטים היו גם יקותיאל שבת ובנו,הם בנו את בית החרושת בתקופת שלטון הפולנים,כאשר הרוסים כבשו את האזור הם הלאימו את בית החרושת,אבל השאירו את יקותיאל ובניו לעבוד ושילמו להם משכורת כמו לכל

הפועלים.כשבאו הגרמנים הם נשארו לעבוד,למרות שזה היה רכושם משכורת הם לא קיבלו.אם ניתן להם משהו היו אלה פרוטות מעטות.אבל הצלפות משוט המנהל קבלו וקבלו כהשלמת משכורת.

לאחר הקריאה לעובדי הטקסטיל שיצאו קדימה.הגיעה תור הקריאה למהנדסי בנין .יצא פאפ פליט מפולין,שם הוא היה קצין.לנייסוויז הוא הגיע מוילנו עם אישה וחותנת.גם שלמה גרינבלט יצא בתור מהנדס בנין,יחד עם אשתו ובנו.

כאשר קראו לטכנאים לצאת ,יצא אחיו של המהנדס מילשטיין ,יצא גם דוד גרינפלד אחיו של שלמה מפוהולנקה.לאחר מכן נקראו בעלי מקצועות אחרים.עובדי ברזל,פחחים ונפחים,מסגרים, רצענים,תפרים, וטייחים.כל בעלי המקצוע נקראו לפי מספרים נקובים מראש אחד לא יותר.השוטר היה סופר ומוודא שכן הדבר.כדי להתקבל היה צריך למצוא חן בעיניו.לאחר הביקוש המועט לבעלי מקצוע נכבדים.הגיע ביקוש רב יותר עד 30 איש למקצוע.כמו חייטות וסנדלרות.היו סופרים עד 30 ולא מקבלים יותר.אם זה יהודי נייסוויז לא הלכו מרצון,בחושבם שעדיף להישאר בעיר מאשר ללכת.אם נצא ישלחו אותנו למקום כל שהו לעבודה.רוב היוצאים היו פליטים שהבינו טוב יותר את מצב העניינים מאשר המקומיים. הם לא היו קשורים לעיר ולכל מקום שהגיעו,המקום היה זר להם.אנו המקומיים לא הבנו שהברירה שלנו הייתה,בין ללכת למקום אחר או ללכת לקבר.לבסוף קראו גם ל-20 נגרים,החלו לצאת גם אנשים שאינם בעלי מקצוע,מישהו קרא לעברי למה אתה עומד,אם לא תרוץ אתה תהייה קדוש... גם נייפלד בעל מכון החשמל הגיע,אביו היה פעם נגר,אשתו לא יצאה עמו,כי המקצוע שבחר לא מצא חן בעיניה.כיצד בעלה יעמוד עם כל הנגרים יחדיו.אחריו הגיע גם הירש אפיצינר בן לייבע קאפל,חייט במקצועו.כאשר ראיתי את האנשים המגיעים,החלטתי להצטרף, הגעתי האיש מס' 21.אז השוטר נתן לי עם האלה בראש,כאשר הוא צועק אחורה.התעלפתי מהמכה,אני רק זוכר מכל זה שבתי חדווה רצה וקראה לעבר השוטר,הוא הנגר הטוב ביותר.השוטר הרים שוב את האלה כדי להכותני,קפצתי הצידה ונפלתי ללא הכרה.משפחתי לא ראתה אותי ואני לא אותה.כאשר חזרתי להכרתי, מצאתי את עצמי ליד בית המרקחת של אנישציק בקצה רח' ווילנסקה.השוטר שאלם בראשי עמד ליד ביית לייב גלדין ,שהיה ליד חנות שורץ. איך הגעתי הלום לא הבנתי.

אלה שנבחרו הועברו ע"י המשטרה דרך הרוצחים הליטאים והאוקראינים, עד בית ליפשיץ משני הצדדים יכלו להגיע רק הנבחרים,לא ניתן להעביר אפילו תינוק.במקום הזה ריכזו את האנשים שהכניסו לגטו לאחר מכן.

איך הגעתי למקום הזה לא ידעתי,שאלתי את היהודים שהיו במקום מי העביר אותי לכאן,הם לא ידעו ולא הבינו מי העביר אותי.בראותי את החבורה שעמדה ע"י ווסילבסקי ניגשתי לשם,אז נוכחתי לדעת שרק אני מכולם בלי משפחתי,שאלתי את עצמי מה עושים,הנה מגיע שכני מוריס גולדברג עם משפחתו ואחריה צועדת בתי פריידל חדווה,היא ספרה לי שקראה ובקשה גם מבתי הקטנה אלישבע לבוא איתה,אבל היא מאנה לעזוב את המשפחה ולצאת לחפש אותי,בלי לדעת איפה אני נמצא.אלישבע נשארה אם האימא,הסבתא והדודה.כך קרה הנס שחדוה נשארה בחיים.

היא הלכה לחפש את אביה בלי לדעת היכן הוא,בעוד שאחותה הקטנה נשארה אם המשפחה.

היא גם סיפרה לי,לאחר שהשוטר הכה אותי באלה והתעלפתי,הוא ניסה להכות פעם שנייה אז אני קפצתי הצידה,גם היא סרה הצידה,כאשר שבה לראות מה מצבי,היא לא מצאה אותי.כאשר ראתה את השוטר המומר, היא פנתה אליו ושאלה מה עושים,אבי היה פה והוא נעלם,השוטר שהיה יותר מנוסה מבתי,הציע לה לעבור לצד היהודים הנבחרים,ששם יש סיכוי למצוא אותי.היא הבינה את דבריו ונכנסה לצד הנבחרים.כאשר קראו לשכני גולדברג הדירקטור של המכון לייבוש פרות,שבו יצרו מרמלאדות.בתי מהרה להצטרף למשפחתו,כך היא עברה את בקורת המרצחים.

הנאצים ניגשו אלינו הנבחרים והובילו את כולנו תחת משמר כבד,אל חצר הגימנסיה (שבו היה אחר כך הסמינר הרוסי).הם העמידו אותנו בצורת "ח" וברביעיות עם הפנים לקיר.העמידו אותנו בין הקיר של הגימנסיה לקיר של בית מנהלת העיר.

עמדנו שם כ-20-30 דקות,כשאנו רועדים מפחד וחושבים לעצמנו, שהינה בעוד מספר דקות ירו בנו.פתאום נפתחה דלת הגימנסיה ואמרו לנו לעלות לקומה שנייה.הפרידו בין הגברים לנשים.פקדו עלינו שלא נתקרב לחלונות ונביט החוצה.כל מי שיעשה זאת ירו בו מיד.שני אנשים מזוינים שמרו על הדלת,לא יהודים חלילה,אלה רוסים לבנים.לא עלה בדעתנו שכל אלה שנשארו בכיכר השוק הם המיועדים לרצח.חשבנו שדווקא אותנו ישלחו לעבודה,מחנה או לחזית.ואת הנשארים ישלחו הביתה.רחוב כיכר השוק היה מלא בנשים וילדים כארבעת אלפים איש,מי יכול היה לעלות בדעתו מחשבות אימים כאלה.

כל אחד חשב על עצמו,לאן ישלחו אותו,מה יהיה גורל משפחתו שנשארת בעיר וממה תתפרנס.

גם אני דאגתי וכן מספר בעלי מזל שעברו,אבל לא הצליחו להעביר את משפחתם.או חלק מהמשפחה.הרוצחים היו מעבירים את בני המשפחה לפי ראות עיניהם.כשהגיעה משפחה גדולה, נתנו לחלק לעבור את היתר החזירו לשורות המחכים.לדוגמא אב שלו 5-6 ילדים,השוטר העביר רק את אלה שמצאו חן בעיניו.

כך קרה לישראל בשינקביץ' עושה הקופטים (ארגזי עץ צבועים),לו נתנו לעבור יחד עם בתו ובנו הגדול,את אשתו ושני בניו הקטנים שלחו חזרה.כך קרה גם ללייזר חולבסקי בן הסופר,שאותו ושלושה מילדיו העבירו,את אשתו עם ילד קטן שלחו בחזרה.היו עוד הרבה מקרים כאלה שקרו, הכול לפי שיגעונותיו של המשגיח הרוצח.את פייבל שייעץ הנפח העבירו ,את ילדיו לא.את אשתו החולה לקחו הגרמנים מהבית. לאחר השחיטה כשהגיע לביתו,מצא אותו ריק ללא נפש חיה.

אנו הנבחרים דאגנו,איך יחיו האנשים שנשארו בכיכר השוק.על מוות או על רצח בדם קר,לא חשב אף אחד.

בהיותנו בגימנסיה כל אחד ודאגותיו,נכנס המפקד הנאצי ודרש שנמסור לידיו,את הילד הגיבן שהעברנו.שום איש לא יכול היה להסתנן פנימה.גם לא הכרנו שום ילד גיבן,אמרנו לו זאת.אבל המפקד עמד על שלו ,שיש ילד גבן.אנו חיפשנו בכל החדרים ,אולי בכל זאת יש מישהו כזה.כי המפקד צרח ואיים עלינו.לא מצאנו כמובן שום ילד גיבן,הבנו ששונאינו העלילו על הניצולים המעטים. לאחר החיפוש הסתלק המפקד הנאצי.ואנו חזרנו לדאגותינו על הנשארים בכיכר השוק.

פתאום חוזר המפקד ופוקד,"כל אדם בן שבעים שיתפקד ויצא מהשורה,יהיה חופשי לחזור לכיכר השוק.

איש לא התפקד מלבד אהרון צינמן,אמנם הוא לא היה בן שבעים ,אבל כל רצונו היה להצטרף למשפחתו,הוא הלך אל מותו והוא רק בן ששים ושמונה.

כל מעשיהם ודרישותיהם של הגרמנים נעשו בדרכי נועם,כדי שנאמין ויהיה להם יותר קל לקחת אותנו.

חלק ישבו חלק שכבו על הרצפה,אבל לבנו ודאגותינו היו כל הזמן עם הנשארים בכיכר השוק.יותר מאשר צפוי לנו הנבחרים.דאגנו מה קורה בבית, מה קורה לרכוש שנשאר הפקר.

פתאום נכנס שוב המפקד הגרמני,הדרישה הפעם הייתה לחמשה עשר בחורים צעירים להעמסת דברים מהארמון.כדי להעבירם למשכנו של המפקד שהיה בבית שביד.שורת הבתים הזו הייתה בנויה מלבנים ולא מעץ.בין חמשה עשר הבחורים שהתנדבו, היה גם שמואל-מולה ניפלד שהיה לבדו,ללא אשתו ברטה-ביילה.ילדיהם היו ביום הזה אצל גויים.בזמן נסיעת הבחורים לארמון,הם השיגו את השירה הראשונה, שצעדה אל בור המוות.

בין ההולכים זיהה ניפלד את אשתו ברטה,והחל לתכנן את הצלתה.תחילה ניסה לתת לנאצי שעון, כשזה מאן לקחת, הוריד גם את הטבעת מידו ונתן לנאצי.הנאצי רמז לברטה להתקרב לרכב,כשנגשה לרכב הניפו אותה הבחורים  למעלה.כך נתן לה בעלה עוד תשעה חודשי חיים בגטו.הליטאים לא ראו בעין יפה, את העסקה שעשה הגרמני עם נייפלד, לא הייתה להם האפשרות להתנגד לגרמני.

כאשר חזרו הבחורים מהארמון,ראו שלוקחים שירה נוספת (את כל אלה שנשארו בכיכר השוק) לכוון הארמון.

בתמימותנו חשבנו שמחזיקים את האנשים בכיכר מספר שעות,כדי שיוכלו לעשות חיפוש בתוך הבתים ללא הפרעה.

לאחר מכן ישוחררו לבתיהם.הבחורים שחזרו מנסיעתם לארמון,סיפרו לכולנו שאת הנשארים בכיכר, לקחו אל האחוזה ומשם שומעים יריות וצעקות.בתחילה חיינו בהשליה שזו קודם כל הפחדה,כהרגלם של הנאצים.ידענו שהם למען הפחדה מוכנים ושמחים להרוג יהודי כדי ליצור פאניקה.

ככול שהזמן חלף וקלטנו את סיפורי הבחורים החוזרים מהארמון.התחלנו להבין מהו גודל האסון שנפל על יקירנו יהודי העיר.

שוב הגיע המפקד הנאצי ופקד על הנוכחים לגשת להירשם.הגברים, הנשים והטף. רק לפי הרשימה הזו,נקבל כרטיסי מזון.היו אנשים שרצו לרשום גם את בני משפחתם שנשארו בכיכר השוק.תשובת הרושמים הייתה באדישות מוחלטת.שאת ההם אין צורך כבר לרשום.לאחר הדברים האלה אומת לנו סופית, מה היה גורל יקירנו.התחילו זעקות שבר,בכי, התעלפויות ,אנשים דפקו את ראשם בקיר והיו שתלשו את שערות ראשם.קשה מאד לתאר את מה שעבר על האנשים בשעות האלה.

כל אחד מהנבחרים עשה ומסר לעצמו דין וחשבון,איך הוא ניצל ואת משפחתו היקרה,השאיר לכורת הנאצי.למה הם עמדו בחיבוק ידיים,ולא התנגדו לכורת הנאצי ,כדי שיהיה לכולם גורל אחד,שידעו כולם אחרי מותם,שבחייהם ובמותם לא נפרדו.

גם ראינו בזמן הזה כמה האדם חזק,למרות שנלקח ממנו כל היקר לו,ולעולם לא יוחזר,השמש לא תזרח יותר בשבילו,הצער והכאב ילווהו כל שארית חייו.בכל זאת לא פרחה נשמתו,גם כנראה אי אפשר למות מצער.אנו נשארנו בחיים כאילו להכעיס.

קשה מאד מאוד לכתוב על הרגעים והשעות שעברו עלינו,לבנו שתת דם ועינינו חשכו.יחד עם כולם עברתי את השעות האלה.אלה שנשארו איתנו יחד עם משפחתם,בכו איתנו על צרתנו ועל גורל כלל היהודים.גם הידיד הטוב והקרוב ביותר,לא יוכל להבין ולחוש את גודל שברנו.

כל רגע ההינו ניגשים לשומרים, שוטרים שהכרנו,שואלים על הנעשה בכיכר השוק.הם סיפרו על הבכי והזעקות בחוץ,בעוד אנו עם התעלפויות וזעקות משלנו.מפיהם נודע לנו שהרצח בוצע "בוואטעשצינע", כול הערב והלילה עברו בבכי,רק קירות בית הגימנסיה,היו עדים למה שעבר עלינו,באותו לילה איום ונורא.לאחר שנודע לנו, כיצד עינו והתאכזרו השוטרים השומרים,את האנשים המובלים לשחיטה.כל אחד מהנאשרים ביקש מאלוהים שאדמה תיפתח פיה ותבלע אותו חיים,שחייו יגמרו יחד עם חיי יקיריו.כפי שהם מתו, רצינו גם אנו למות על קידוש-השם בגלל יהדותנו.נודע לנו ש-2000 איש נרצחו באחוזת "זיעזיעזע" בצדו הימני של הנהר.היכן שעומד העץ הגדול והעבה ביותר זה מאתיים שנה.כל בני נייסוויז' מכירים את המקום.

את בור קבר האחים חפרו בלילה,מידות הבור היו 70 מטר אורך,4 מטר רוחב ו-2 מטר עומק.

הם השכיבו את הנרצחים בבור בשני טורים.לאחר שמלאו את כול הבור,התברר שהבור שחפרו קטן מדי לכל הנרצחים.הם חפרו בור נוסף קטן יותר,שאורכו 30 מטר, רוחבו 4 מטר ועומקו 2 מטר,ושם קברו באותה שיטה את יתר הנרצחים,

לפי סיפורי הנוצרים,הובילו הנאצים הרוצחים את היהודים, בקבוצות של 100 איש.בדרך היו עוצרים את הקבוצה,עושים חיפוש על גופות היהודים,אחרי דברי ערך יקרים תכשיטים וכסף,אחרוני הדברים שלקחו איתם מביתם.היהודים לא רצו להשאיר את רכושם לביזה, לאלה שיבואו לגור אחריהם בביתם.רוב רובם לקחו איתם מה שיכלו,או כל מה שהיה להם.הם רק לא ידעו שישדדו אותם בדרכם האחרונה אלי קבר.הנוצרים סיפרו גם, שהנאצים הורו ליהודים להוריד את בגדיהם,כשהגיעו אל שפת הבור,כולם נשארו בלבנים,אם הלבנים מצאו חן בעיני הרוצחים,אמרו לאיש להסיר אותם והוא נשאר ערום כביום היוולדו.לאחר הורדת הבגדים והלבנים,פקדו עליהם לרדת לתוך הבור ולשכב כשפניהם כלפי מטה וירו בהם.צעקות הזוועה של הנורים עלו השמימה.כאשר גמרו אם קבוצה אחת,הביאו קבוצה נוספת של אומללים.השמים החלו להתכסות בעננים,כנראה שאלוהים לא יכול היה לשמוע יותר, את

הזעקות קורעות הלב של ילדיו "ביום חרון אפו".לאחר היוודע לאנשים בכיכר השוק,מה קרה לאלה שנלקחו בשיירות לכוון הארמון.החלה מהומה גדולה,מספר אנשים התעלפו,היו כאלה שניסו לברוח מהמקום,הם נורו ע"י הגרמנים במקום,אנשים רמסו אחד את השני,המצב היה איום ונורא.בין הירויים היה לייבל בלוך ואחרים.בין הנרמסים למוות הייתה,זקנתנו האהובה בת ה-108 פערלע צחינוביץ.אשר הובאה אל הכיכר ע"י נכדה.היא הייתה הגברת הראשונה של עירנו,הייתה ידועה בצדקנותה,בעזרה

לאנשים,חיתנה יתומים ויתומות,עזרה לנשים אשר בעליהן נסעו לארצות הברית ולא היה ביכולתם להביא אליהם את בני משפחתם.פערלע דאגה וסדרה להן את הוצאות הדרך.נוסף לפערלע נרמסו גם,רבי אבא טננבוים ורבי אברהם מלר.אנשים הידועים בלמדנותם,יהי זכרם ברוך.גם נרמסו פליטים זקנים וצעירים חלשים,את כל הנרמסים זרקו אל משאית,שהובילה אותם אל בור המוות. ת.נ.צ.ב.ה.

מספרים שבבורות שכבו הורים על ילדיהם,כדי להצילם מיריות הנאצים.אבל כירויים לא יכלו ההורים, לשמוע את צעקות ילדיהם ששכבו תחתם,כך הם נחנקו.צעקות הילדים נשמעו עוד זמן מה, הם קראו להוריהם,למה אתם  חונקים אותנו.את הילדים הצועקים גמרו הרוצחים באתיהם וגרזניהם.

את העבודה הזו בצעו "ידידינו ושכנינו" הביאלורוסים.מסיפוריהם נודע לנו, ששעות רבות עוד זעה האדמה,אחר כיסוי הבור מריטוטי ההרוגים.למחרת מלחץ האדמה על הגופות,פרץ דם רב מהבורות,עד שהיה צריך לחפור תעלה בצד הבורות שהדם יזרום בה.קברי האחים האלה היו בפארק של הנסיך רדיזביל.כאשר גמרו את העבודה הרצחנית בפארק הנסיך.לקחו את שאר הנשארים בכיכר,אל בורות קברי האחים ב"ווייטעשצינע" בדרך "סנוב".בגבעה מול בית הקברות,גם מול גן הירק של יצחק ברוך צחינוביץ'.

הגבעה הייתה מאדמת חמר וממנה כרו חומר לבניה בעיר.כך שבמשך הזמן נוצר שם בור גדול ועמוק.את הבור הזה הגדילו למטרת רצח הנשארים בכיכר.בקבר האחים הזה הנאצים רצחו וקברו אלפיים איש.קשה לקבוע במדויק את מספר ההרוגים,כי עירנו הייתה מלאה בפליטים.אבל מהעירייה נמסר,שאצלם התפקדו,5000 אנשים.בדרך הארוכה מכיכר השוק אל הבור "בווייטעשצינע",ניתנה למלווים הנאצים אפשרות נוספת לענות את האומללים.כל אחד מהמלווים רצה להרוויח הכי הרבה ממבצע הליווי.בזמן חיפוש אחרי דברי ערך אצל המובלים לטבח,הצליחו שתי בנות לברוח.אחת מהן הייתה אסתר בורנשטיין,נכדה של יהודה ברניצקי.היא הצליחה להתחמק כאשר קפצה לתוך דיר חזירים,של משפחה נוצרית.כאשר נכנסה אסתר לדיר,הגיעה גם בעלת הבית,מרוב בהלתה החלה לצעוק.הצעירה שהייתה בת מכרים, הצליחה להרגיעה,בהבטיחה שתשלם בעד המסתור,בבדים מהחנות שלהם.הגויה הסכימה להכניסה לבור תפוחי-האדמה.כאשר פתחו את הגטו למחרת,הגיעה אסתר לגטו.הניצולה השנייה הייתה בתו בת ה-16 של קוקול.כאשר המובלים למוות הגיעו ליד "מונופול", ראתה הצעירה בנות כפריות שהגיעו "מרודובה",היא ניצלה את המצב וקפצה ביניהן.היא הלכה איתן כברת דרך,הכפריות לא ידעו שהיא יהודיה.ברחוב סווערז'ענסקה היא עזבה אותן ופשוט הלכה לביתה.בבית היא ישבה יום שלם בודדה,עד שהגיע אביה קוקול פולצעק.שניצל מהשחיטה הגדולה.כך נועדו להם עוד תשעה חודשי סבל.

פה בבור החמר חזר על עצמו,אותו סדר עבודה כמו בפארק.בהבדל אחד,אל המקום הזה הביאו במכוניות ומשאיות.גם את החולים והיולדות שקרוביהם פקדו אותם בכיכר השוק.את כולם זרקו לבור,גם את כלתו של ירחמיאל בלוך,שהייתה יומיים לאחר הלידה.עוד ועוד אנשים,נשים וטף.

הבור הזה צורתו הייתה אחרת,הוא נחפר בתוך גיא ובו ריבוע,מסביבו היה הר.בקבר אחים זה קבורים יותר מאלפיים מקדושי עירנו. ת.נ.צ.ב.ה. בדמם של קדושינו,שיטבעו כל שונאנו.

הגויים שעבדו בכיסוי הבור,נתקלו בשני מקרים "אידא" בנו של חרל"פ ,לא נפגע מכדורי המרצחים,לפנות ערב הוא קם מקברו ועמד על רגליו.אחד הגויים ניגש אליו ורוצץ את ראשו לשנים,באת שהייתה בידו.לפתע החל לרדת גשם,נשארו רק אלה שצריכים היו לכסות את הבור.ביניהם היה גרמני זקן שראה את מעשה הגוי.כאשר התחיל הגשם לרדת,ניגש אל מרוצץ הגולגולת ואמר לו.אתה רואה אפילו השמים בוכים על המעשה שעשית.

אומרים שגם בהורודזיי היה מקרה דומה,שגרמני קשיש אמר שהשמים בוכים על שחיטת היהודים.מי יכול היה לאמת סיפורים אלה,היהודים כבר לא שמעו והגויים לא סיפרו.

גם בקבר האחים הזה, קרה כמו בפארק, שדם הנרצחים פרץ וניגר בלי הרף.האדמה רעדה ורטטה גם למחרת.כאשר באו בני המקום לתקן את מה שלא הספיקו לגמור יום קודם.היו אחדים מבניהם שלא יכלו לראות, את הטבח והנטבחים ביום הקודם.כל שכן אנו היהודים שנשארנו בחיים,ושמענו על מעשי הנאצים האיומים.

אוי ואבוי לי שאני צריך להיות כירמיהו של עירי,לבכות את נשותינו,ילדינו וקרובנו האהובים,אחים ואחיות וסתם ידידים.אוי לעיניים שראו את קדושינו הגדולים והקטנים,מובלים כצאן לטבח.אני רק יכול להגיד את הפסוק הכתוב,על אלה אני בוכייה,עיני עיני ירדה דמעה כמים,על שבר בת עמי.

ב-31 לחודש העשירי,יום שישי פרשת לך.בשעה 12 בצהרים נפתחו דלתות הגימנסיה,ונשלחנו אל מקומנו בגטו.כמו כן הזכירו לנו שהיום זה ערב שבת,שאסור אחרי השעה ארבע אחה"צ להתהלך או להסתובב בעיר.אספו מהר את חפציכם ותכנסו לגטו.מי שלא יספיק להעביר את חפציו מביתו לגטו עד השעה ארבע.יזכור וידע כל מה שיישאר,אינו שייך לו יותר.בחוץ החלה התרוצצות,אלה שבתיהם היו מחוץ לגטו, רצו להספיק להעביר כמה,שיותר רכוש.

אלה שבתיהם נמצאו בגבול הגטו המסומן,רצו לראות האם נשאר משהו מרכושם,כך החלה הבהלה.כולם רצו להספיק להעביר מה שיותר.כל זמן שהאדם בחיים יש לו צרכים,למרות ששום רכוש לא יעמוד בהשוואה לחיים.המתים גמרו כבר אם צרותיהם,לנו שנשארו בחיים חיכו צרות על גבי צרות.כל בעלי המשפחות אצו רצו אחרי רכושם.אני שנשארתי רק עם בתי,ממררים בבכי.היא אומרת לי אבא אל תבכה,אני מחזיר לה באותה לשון.שנינו ממשיכים לבכות,איננו יכולים לזוז,כי כושלות רגלינו.48 שעות עברו עלינו ללא טיפת מים שבאה לפינו,חוץ מדמעות עינינו.כוחותינו תמו למראה בתינו הריקים שברחוב מיכאלישוק,הנמצא בתחום המיועד להיות הגטו.כולם עוד קנאו בנו על שביתי נמצא בתחום המיועד לגטו,שאיני צריך לעמול ולהעביר חפצים.אבל מה נשאר לי מביתי ומה נשאר לי

ממשפחתי היקרה מלבד בתי.ברחובנו רעש ומהומה,כל המגיע מחפש לו פינה ומקום לגור בו.

כל המשפחות שניצלו לא היו שבורים כמוני,רובם היו מהפליטים שהגיעו לעירנו.הם רצו עם חבילות על גבם,כי רצו להעביר כמה שיותר מרכושם לגטו.בין הנכנסים לגטו, החלו מריבות על תפישת מקומות נוחים יותר.הלא סבלו מספיק.הפליטים רצו מקומות טובים יותר,כי מספרם רב יותר.מבין חמש מאות שישים ושתים הנפשות שנכנסו לגטו,מהם שלוש מאות שמונים ושניים היו פליטים.

כאשר הגענו לביתנו אני ובתי,התחלנו מחדש לצעוק,לבכות ולילל. היכן המשפחה,אשתי האהובה.בתי הקטנה והמוצלחת,חותנתי הטובה וגיסתי.אשר איתן חייתי בבית זה,מעל שלושים שנים מחיי.ברגע זה הבנתי שבתי הבינה טוב ממני,כאשר החלה לבכות כשעזבנו את ביתנו.לבה אמר לה שיותר לא תחזור לראות את ביתנו.מה שנשאר לנו היה רק לזעוק "שמע ישראל". לחצר נכנסנו בכוחותינו האחרונים,נגשתי למקום שבו שמה אשתי את המפתח,לא העזנו לפתוח את הדלת ולהיכנס הביתה פנימה.כך עמדנו וחיכינו כאילו אהובינו יצאו לקראתנו.

שכנים הגיעו לנחמנו,כיצד יכולנו להתנחם כשכול משפחתנו נכרתה.בעוד שראיתי אחרים שהצליחו לאסוף את משפחותיהם,כולל קרובים.זה שנשארתי בחיים לא ניחם אותי,רק הגביר את כאב לבי.סוף סוף עזרנו אומץ ונכנסנו לתוך הבית,שוב פרצתי בבכי ונהי,ובתי ניסתה להרגיע אותי.לא הספקנו להירגע ממאמץ הכניסה לבית הריק.נכנסו לביתי 4 נאצים רוצחים,הם שואלים אותנו "מה אתם עושים בבית",למה נשארתם וכו'.אמרתי להם שרק עכשיו שוחררנו מבנין הגימנסיה.הם שאלו האם רק אנחנו שוחררנו,עניתי כולם שוחררו.הם לא האמינו לנו.

הם חשבו שברחנו מהשוק.הם החלו בחיפוש בארונות שמא יש אוצרות.כאשר לא מצאו כאלה,לקחו סתם דברים שנראו להם והלכו.לאחר שהרוצחים הנאצים הלכו,באו השכנים בריצה לברר,מה הם רצו ועשו אצלנו.

כיוון שבכל בית השתכנו מספר משפחות,באו גם אלי ממשפחת אופוציאנר ובקשו להשתכן אצלי.אנחנו הכרנו אותם קודם.היא אישה מסודרת וגם בעלת בית למופת.גם קיוויתי שתשגיח על בתי,וממנה תלמד הלכות בית.כי עד עתה לא עשתה זאת.מי שניהל את ביתי היו הסבתא ואשתי.עכשיו כל עול ניהול הבית צריך יהיה להיות על שכמה.גם משפחת חישין מפוהולנקה הגיעה אלינו,תחילה הם עברו לברנוביץ לאחר מכן לגטו בנייסוויז.הם היו קרובי שכננו.פונה אלי חישין רבי משה הרי הבטחת לי דירה.שני אלה חישין ואופצינר רבים ביניהם על, זכות הישיבה בביתי.לבסוף נשארו האופיצינרים.מכיוון שביתי היה מרווח,הכנסנו עוד שלושה בחורים פליטים.

בבית הגדול היו לי תשעה שכנים,בבית הקטן גרה משפחה בת ארבע  נפשות.לפתע נזכרתי שמחותני רבי חיים שבת ז"ל נשאר בביתו,רצתי אליו לקחתו אלי,הגעתי ללא נשימה לקרבת הבית, שם פוגש אותי המהנדס פאפ ומבקשני לעזור לו בהעברת חפציו.עניתי לו שזאת צריכה להיות אחת המצוות "עזור תעזור עמו",אבל אני צריך לקחת את מחותני.הוא אומר איחרת.כאן הבנתי שאבדתי את ידידי הטוב ביותר ואיש נלבב מאד.התחלתי להתעניין בגורלו ומה קרה לו,סופר לי שעוד אתמול ביום השחיטה,באו אל ביתו שוטרים גרמנים וקראו לו לצאת החוצה.למרות הבקשות והתחנונים של הגויים,והבכי של הגויות, בניסיון להמיס את לבם הערל של הגרמנים ,שישאירו אותו,שום דבר לא עזר. הגרמנים העלו אותו על רכב והובילו אותו לגיא ההריגה.

תמיד נזכור בייננו את הקדוש רבי חיים שבת, כאיש ישר וכעושה טובות לשכנים ולכל אדם. ת.נ.צ.ב.ה.

לאחר שעזרתי לפאפ להעביר את חפציו.רצתי הביתה לראות, מה עושה בתי ומה נשמע אצל השכנים בביתי.לפתע שמעתי קול של עגלה העוברת על הגשר,זה היה דבר לא רגיל.הגרמנים החרימו את כל כלי הרכב,העגלות והסוסים מהגויים.אלו שהצליחו לשמור על סוס היה רק בעומק היער.התעניינתי מה עושים עגלה וסוס בשעה כזו,מה היא מובילה.ראיתי שבתוך העגלה שכב וולוול בנו של אהרונס ממכאלישאק.בגלל רגליו השבורות הוא נשאר בביתו,שכחו לקחתו אל כיכר השוק אתמול.הגרמנים מובילים אותו עכשיו לבית קברות,הוא נראה כבר כחצי מת,כשראיתיו דרך החלון, הוא שלח מבט לעבר הסמטא היכן שאחיו אליהו גר.פניו היו כפני דונג.כי הוא הבין שמובילים אותו לשחיטה.עייני חשכו בראותי אותו במצבו.תמיד זכרונו לא ימוש מעיני.תמיד גם אזכור את מבט הפרדה שלו ממני דרך שמשת החלון.לפני שוולוול נרצח עינו אותו הנאצים ללא רחם.תהייה נשמתו שמורה עם נשמות קדושי עירנו שנרצחו ע"י הנאצים. "אלוהים תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים".

בגטו ממשיכה הריצה המבוהלת וההמולה,כולם רוצים להספיק עד ארבע  אחה"צ שעת כניסת העוצר.להעביר חפצים,לתפוש מקום למגורים.היו אנשים שרצו להיכנס לדירות אחיהם או אחיותיהם,או קרוביהם.היו פליטים שגברו והקדימו את האנשים האלה.האנשים שנשארו מחוסרי מקום התחילו לריב ולהתקוטט אם הפליטים.

כשהתקרבה השעה ארבע שעת כניסת העוצר.החלו אנשים לזרוק חפצים ע"י בית הכנסת.במחשבה ששטח בית הכנסת נמצא בתחום הגטו,אפשר יהיה לקחת את החפצים יותר מאוחר הביתה ולהתחלק ברכוש.הבנו שאנו נמצאים בתוך שרפה עצומה ללא אש.גם אני ובתי רצנו ועזרנו למעבירי הרכוש,רק גמרנו לעזור לאחד ומיד נשמעו בקשות עזרה מאנשים אחרים. בשעה ארבע הגיעה שעת העוצר,אנשים קראו שאסור להסתובב,הגטו סגור.

קשה לתאר מה הביאו היהודים מבתיהם,שהיו בכול רחובות העיר.הם החלו לפרוק את חבילותיהם ליד בית הכנסת.הוציאו מהחבילות שברי דברים כמו אחרי פוגרום איום.היו גם אנשים שבכו על משפחתם שנלקחה מהם לעד.אלה שלא איבדו את משפחתם מבכים על הונם ורכושם שאבד.היו גם כאלה שבכו על אי מציאת מקום להניח את הראש.הנאצים המנוולים לא הסתפקו רק בביזת דברי הערך והציוד מהבתים.הם גם עברו מבית לבית ולקחו את בעלי החיים שהיו,כמו סוסים,פרות עופות וכדומיהן.כאשר שאלנו למה הם לוקחים את זה.תשובתם הייתה שזה נכנס "להאלבא" והם יחלקו לפי הצורך.ממני לקחו 7 אווזים ו-4 תרנגולות שהיו ברשותי.בגטו הם אספו 20 פרות מניבות חלב.לאחר זמן שהוא, הנאצים החזירו לנו 6 פרות רזות שאינן מניבות חלב.לאחר שטיפלנו בהן והחלו להניב

חלב,באו הנאצים ולקחו אותן שוב.בצורה זאת דאגו הנאצים לחלב לתינוקות שנשארו בגטו.הרוצחים כאילו דאבו על מצבנו.החלנו לאסוף מבתי היהודים,את עצי ההסקה ואת הכבול, כדי שנוכל איך שהוא לחמם את מקום מגורנו.לאחר שהנאצים ראו אותנו אוספים דברים,ומכניסים לגטו,נכנסו הנאצים לגטו, לקחו כמה אנשים שהם יקבעו,מה מהדברים שנשארו יוכלו האנשים להכניס לגטו.מהדברים שהמשפחות לא לקחו.את הדברים ניתן היה להעביר למחסן רק ע"י נשים.המחסן היה בבית הכנסת על שם "רבי סנדרל".לקבל משהו מהמחסן זאת כבר הייתה זכות גדולה.לא כולם קבלו,בין המקבלים היו יחסנים או קרובים ומכירים של המחלקים.

למחרת כניסתנו לגטו,גדרו הנאצים את הגטו בגדר תיל דוקרנית.הגדר הייתה צפופה ב-12 סיבובי תיל וגובהה 2.5 מטר.להיכנס ולצאת מהגטו אפשר היה רק ממקום אחד.אסור היה להתקרב אל הגדר,מי שהיה מתקרב היה נורה על המקום,על ידי הנאצים שהיו מחוץ לגטו.לכן פחדנו להתקרב לגדר. בשער הגטו, בצד הפונה לגטו עמדה סוכת שומרים.בה ישבו שוטרים יומם ולילה,חורף וקיץ.כול הנכנס לגטו או היוצא ממנו, חייב היה לפרט בפני השוטר את סיבת רצונו להיכנס או לצאת.השוטרים היו אלה שהחליטו האם לאשר את כניסת האיש או יציאתו.בשעות הלילה הנכנס לגטו היה חייב לדפוק בחלון הסוכה,השוטר היה שומע, מהו צורך האיש להיכנס לגטו בשעה כזו, ולפי מצב רוחו אישר את הכניסה או דחה אותה.

לאחר גדור הגטו,העמידו הנאצים פנים של עושי טובות.הם הרשו לנקות את בתי הנרצחים.את הדברים הטובים ויקרי הערך,צריך היה להוביל אל בניני הצבא הנאצי.את הסמרטוטים הם הרשו להעביר לגטו,כמו לעניים.

את הסמרטוטים שמו בבית הכנסת לחייטים.אנו ההינו צריכים להודות לנאצים, אלף פעם על החסד הזה שנתנו לנו סמרטוטים.נוסף לסמרטוטים, הרשו הנאצים גם לקחת את תפוחי האדמה מבתי הנרצחים.יש האומרים שבין מקבלי תפוחי האדמה,מצאו גם דברים חשובים,וגם היו כאלה שמצאו סכומי כסף,כמו למשל יהושע קרביץ או יוסף מלבסקי.לפי מזלו של מקבל תפוחי האדמה.אבל מה כל הדברים האלה עזרו לאנשים,שבסופו של דבר כולם הלכו לשחיטה.מזלו של היהודי העובד בפקוח הנאצים, בזמנים אלה, החלפת בגד או מעיל קרוע,היה רק כאשר הנאצי לא ראה.

המזל הנורא שלנו היהודים,שנשארו אחרי השחיטה הגדולה,היה שנלקחנו אל בורות המוות,כדאי למיין את בגדי הנרצחים,אשר הופשטו לפני הרצח.לכל עבודה בזויה לקחו יהודים,אשר לא נחשבו יותר כבני אדם,אצל הנאצים.בעבודות האלה עבדו בעיקר הפליטים.לאחר מיון הבגדים,הטובים נשלחו לברנוביץ' לגרמניה.את הבגדים הקרועים העבירו למכירה בחנויות של מלבסקי ואיצקובסקי.

לגויים מכרו דברים שנלקחו מבתי היהודים,שלא היה כדאי להם לשלוח לגרמניה.סתם רהיטים או מכונות תפירה.ישנות ועוד דברים דומים.במחנה ברחוב פארנה פתחו הנאצים נגריה,לתיקון רהיטים שנשלחו לגרמניה.לבי כאב ועיני מלאו דמעות ודם,כל פעם שהיינו צריכים להכין משלוח רהיטים,שהיו מוכרים מבתי קרובי וידידי,של אחים או אחיות או של ילדיהם.ימחה שם צוררנו לעולמי עד.

ברצוני לספר על מספר אנשים שנשארו בחיים, למרות שלא הלכו אל כיכר השוק ולא התפקדו.הראשון הוא רבי שמואל דמשק,הייתה לו רגל חולה ובכול זאת רצה ללכת אל הכיכר,בנו ובתו שידעו שכוונתו להגיע,לא פקדו אותו.בזמן יציאת בניו מהבית הוא עדיין התפלל,בניו בקשו ממנו לגמור את התפילה ולהגיע לכיכר.כאשר שמואל גמר את תפילתו,השעה הייתה כבר אחרי 8 בבוקר,הוא חשב לעצמו, אני יהודי זקן ולא כשיר לכל מלאכה,מה יש לי ללכת לכיכר השוק.אשאר בבית ואחכה לבני,הוא לקח ספר ועיין בו.הנאצים שחיפשו בבתים אחרי יהודים שלא הלכו לכיכר,במקרה פסחו על ביתו של שמואל.הם נכנסו לדירתה של טניה בשינקביץ שרשבסקה,בביתו של סגלוביץ.שם היה מכל טוב לקחת לפה,אחרי שבילו כאן בזלילה ובשביעה,יצאו המחפשים שמחים ועליזים,אפילו לא זרקו מבט ימינה או שמאלה,האם נשאר מישהו.כך קרה ששמואל יכול היה להישאר בביתו.הערב הגיע והזקן תוהה מדוע בני משפחתו לא חוזרים,הוא יצא החוצה וראה את השממה והדממה הנוראה ששררה בחוץ.כך הוא נשאר בחיים.

האיש השני היה הקדוש לנדע אהרון ז"ל.הוא כן רצה והתכונן ללכת לכיכר,אבל לפתע נעשה לו רע והאיש הקשיש נשאר לנוח.באומרו לבניו ונכדיו שעוד מעט יגיע לכיכר.כך כחברו דמשק נשאר גם הוא בדירתו עד אחרי חיסול הנאספים.גם בדירתו שהייתה בסמטה של שעיה מרקוביץ',במקרה לא חיפשו הנאצים.

השלישית הייתה אשתו של גצל בשינקביץ,שגרה אצל מיכאל עושה המטריות,כשהודיעו על ההתייצבות בכיכר השוק,היא במקרה הייתה מחוץ לבית ולא שמעה דבר על ההוראה הזו.למחרת יצאו כל דיירי הבית אל הכיכר,הם לא קראו לה,כי חשבו שהיא תבוא בעקבותיהם.היא גמרה את עבודות הבית שהיו לה,ועלתה אל העלייה לברר אפונים.לפתע שמעה קול של פתיחת דלת,גם ראתה שוטרים,היא הבינה מזה שצריך לטאטא את הרחוב.בגומרה את ברור האפונים,לקחה מטאטא ויצא לרחוב לטאטא אותו.בגומרה את עבודת הטאטוא עייפה,שכבה לישון בלי לשים לב שאין אדם חי בסביבתה.למחרת היום היא ראתה את שכניה עוברים דירה,היא שאלתם לפשר העניין,השכנים הבינו שהיא אינה יודעת דבר.הם שאלו אותה,האם הייתה בכיכר השוק או בגימנסיה כי הם לא ראו אותה בשום מקום.

כך נודע לגצל על שחיטת היהודים בכיכר.היא נשארה בחיים עוד 9 חודשים,וסיפרה את נס הינצלותה מהשחיטה.היא גם הייתה בטוחה שבעל ביתה חי,היות וחוץ מתיקון מטריות,הוא גם היה יוצא עם משפחתו אל הכפרים לתקן סירי נחושת.לכן היא לא דאגה להם.שכניה שמואל פלסקוביצקי ושיעה שמרקוביץ וחתנו,סיפרו לה על מה שקרה בשוק ובגימנסיה.וגם על המעבר אל הגטו עד שעה ארבע אחה"צ.,

מקרה דומה נוסף קרה גם לבתו של שלום אמילנצר גברת מנדל.היא איחרה לצאת לכיכר השוק,בצאתה מביתה פגשה אותה גויה שסיפרה לה על הנעשה בכיכר השוק.היא הסתובבה בחזרה ונכנסה לביתה,עלתה אל עלית הגג וישבה שם 28 שעות.אחרי זה נכנסה לגטו.כל זמן היותה בגטו הייתה לועגת לאנשים באומרה "אומרים ששרקה אינה חכמה ביותר,אבל ראו מה קרה אני וילדי נשארנו בחיים,אבל בכל החכמים ירו".

גם סיפורה של רבקה רושטיין מדהים,היא לא הגיעה אל הכיכר,גויים סיפרו לה ב-12 בלילה שחופרים קברים עבור היהודים,היא קמה וברחה אל גויים בהורדיניקי,המכר הביא אותה אל היער,היכן שנשארה כיום וחצי,אחר כך היא הגיעה לגטו.

לגטו קבלו את כל היהודים,למרות האסור שהיה שאין להכניס יהודים אחרי הסלקציה.שלא התפקדו בכיכר השוק או בגימנסיה.הרשימה נמסרה למפקדה הנאצית ולפיה חילקו את הפרודוקטים.

גם החתן של שמואל מקלר נישאר בחיים,סיפור הישארותו היה,הוא התחנן לפני שוטר גרמני,אם ישחרר אותו ואת משפחתו,הוא ימסור לו את כספו שנשאר בביתו.שמואל והשוטר הלכו לביתו,השוטר קיבל מאתיים רובל מזהב,ושמר עליהם.את המשפחה היה כבר מאוחר לשחרר,כי היא כבר חוסלה.כך הוא חי ערירי עד השחיטה השנייה.

היו עוד יהודים שניסו להינצל בדרך של מסירת כספים תמורת החיים.אבל לא מצאו נאצים כאלה.

היו גם נאצים שהלכו עם היהודים לבתיהם,קבלו מהם את כספם לאחר מכן החזירו אותם לשוק.זה קרה לשורץ בעל חנות המנפקטורה.

מעשה שקרה לוסילבסקי הוא עמד ליד שוטר גרמני וסיפר לו,שבבית יש לו כסיות מעור.הגרמני שחמד את הכסיות.לקח אותו לביתו לקבל את הכסיות,בדרך ביקש וסילבסקי מהגרמני שישאירו בחיים.הגרמני ענה,לו ההיית פועל הייתי משאירך בחיים.אמר לו וסילבסקי אני כימאי במקצועי ועושה צבעים.הגרמני מסרו לשוטר וכך ניצלו הוא אשתו ובתם המאומצת (בתו של לייבע בשינקביץ),שאומצה על ידם לאחר מות אביה.כך נשארו כל אלה רק עוד תשעה חודשים בחיים עד לשחיטה השנייה,

את מישה בשינקביץ שהיה האחראי בעייריה ניסו להצילו,בטענה שבלי מישה הם לא יודעים כלום,צריך להשאירו בחיים.הם רצו אל הקבר.אבל לא הצליחו,הוא היה כבר בין ההרוגים.יש גם האומרים שאשתו ושתי בנותיו לא היו בחיים,לכן לא רצה להישאר לבדו.את הדברים לאשורם אין לדעת.הוא נקבר יחד עם כולם.

לאחר הקמת הגטו הוציאו הנאצים פקודה,שיש לפתוח בתי מלאכה.בבית הכנסת הישן "המדרש" פתחו נגריה.בבית הקהל שנמצא ליד בית הכנסת הקר הישן פתחו מסגריה.אצל הפרושים פתחו רצעניה.מחסן לברזלים הוקם בבית הכנסת הקר גופא. מחסן לתפוחי האדמה שנאספו מבתי הנרצחים,היה בבית הכנסת של הסנדלרים. בבית הכנסת של החייטים,היה מחסן הסמרטוטים הבלויים והקרועים,שלנאצים לא היה צורך בהם.כי הסמרטוטים לא היו שווי ערך.בבית הכנסת של סנדלר היו מתפללים בגנבה בבוקר ובין הערביים.בערב היה המקום הופך למסעדה ששם אכלו.

היה עוד מקום שהיו מתפללים,בביתו של יוסף מירסקי ז"ל.היה זה ביתו של יוסל הטייח,ששם גר גם ישראל בשינקביץ.בבית הזה למדו וקראו בגמרא,קראו תהילים ואמרו סליחות.גם צמו שם.במקום הזה השתמשנו בנשק הישן שלנו,תפילה ובקשה מאלוהים שישמיד ויגמור את הנאצים הארורים.כוחנו היה קטן ולנשק הזה היה צריך להוסיף גם את התותחים והטנקים של סטלין, שלא עזרו כל כך בתקופה הזאת.סנדלריות ונגריות הוקמו גם בבית קפלן,שברח' סטודנטסקה,גם בבית הצביעה של וסילבסקי,פה עבדו הוא ואשתו.

ובתור עזרה עבדה גם אסתר ברנשטיין.החובה לצאת לעבודה היה מגיל 10.אלה שלא עבדו בבתי המלאכה נשלחו לחטוב עצים,לנקות את החדרים במפקדה הנאצית.הילדים בני ה-10 טאטאו את הרחובות וניקו את המדרכות,את כיכר השוק ובתי השימוש של הנאצים והפקידים הביאלורוסים, אצל פינחס ברנשטיין ז"ל הייתה מסעדה גרמנית ששרתה עוברים,פקידים וקצינים.בית סקלסקי שהיה שייך קודם למטוסביץ,הפך להיות בית מלון לגרמנים ומפקדים שעברו את העיר.ולא היה להם מגורים קבועים בעיר.השרות שניתן לגרמנים בבתים אלה, נעשה ע" יהודים שהיו בעיקר לרוב ילדים.היו מקרים רבים,שהגרמנים והרוסים הלבנים האורחים,היו מרביצים או יורים באלה ששרתו אותם.במיוחד נורו הנשים שחיו אם הגרמנים, חשבו לעצמן שהן,בתור אהובות של הנאצים,אינן צריכות לשמור

על לשונן,כאלה שלא נזהרו בלשונן ופלטו דברים,על הרכוש היהודי הגדול שהנאצים בזזו,ראו בהן הגרמנים סכנה.פשוט ירו בהן.את כל העבודות הבזויות הטילו על היהודים.לא פעם היה כאשר חזרנו מעבודותינו מאוחר בערב,ההינו מקבלים פקודות שיש לשלוח 20,10 או אפילו 30 יהודים לבצע עבודה כול שהיא.לא היה קיים "לא",כי זה היה נגמר בכדור בראש.מצבנו היה ביש,ככתוב "בחוץ שכלה חרב בבית כמוות".כולנו רעדנו מפחד כעצים ברוח.

מחוץ לגטו אסור היה להיות ללא סיבה,כל מי שהיה חייב לצאת מעבר לשער הגטו,היה מקבל רישיון.בפתק הרישיון היה כתוב במדויק לאן הולכים ומה עושים.רופא קיבל,מיילדת קיבלה,גם עובד יחיד שהיה הולך לעבודה מחוץ לגטו.

.אני הייתי בין המאושרים שהלכתי יחידי לעבודה,לתיקון דלת של מזווה,לתקן חלון אצל רוצח נאצי או פקיד רוסי מהלבנים.הם היו בעלי השררה.עבדתי גם עם נגרים גויים,בשיפוץ ביתו של שלמה חרלפ,שמהנדס גוי קיבל אותו.אני התמלאתי תוגה וצער בזוכרי את שלמה ומשפחתו,כאשר טיפלתי ברכושו עבור זרים.

מול ביתו של חרלפ,היה ביתו של אחי עם גן הפרי הגדול והיפה.היכן הם עכשיו אחי,אשתו,חמשת בניו,שבעת נכדיו,שני חתניו וכלתו.עכשיו גר בבית הזה גוי חוליגן,שהפך להיות בעל הנחלה.אני חושב לעצמי שנחלתנו היפה הייתה לשמד.אדמותינו ניתנו לזרים וכוחנו לנכרים.למה כל זה מגיע לנו.

אחי לא רצה להביא את משפחתו לאמריקה,שחס וחלילה יעבדו בשבת.הוא עבד שם אחת עשרה שנה בפרך,בשביל לקנות בית ונחלה לו ולמשפחתו.אבל הגוי החוליגן לקח אותה.אני גדלתי את בני משפחת אחי אחת עשרה שנה,הייתי להם אב.

כעת  כולם נמצאים עמוק באדמה.בשבילי לעבוד בבית שלמה חרלפ היה גיהינום אמיתי.יצא לי לתקן את החלונות המשקיפים על בית אחי.עיני מלאו דמעות ויומי חשך עלי ביום שמש זיו.

תמיד אמרתי לעצמי לאחר השחיטה "ריבון העולמים האם יש מכאוב גדול יותר ממכאובי".בעבודה חושך לי ,בבית חושך כפל כפליים.אצלי גרה משפחה שנשארה כולה בחיים,אני בבואי הביתה בודד.כי בתי עבדה כפקידה במפקדת היודנרט, הייתה חוזרת מאוחר מאד הביתה, כל הזמן הטרידו אותה צלצולי הטלפונים במפקדה.

בגטו נשארנו ארבעה זקנים, לפניהם הייתי שופך את מר ליבי.סיפרתי להם,כאשר אני חוזר מעבודה,אין סביבי נפש חיה,הדבר שנשאר לי הוא לשכב על הספה,להספיד את משפחתי וקרובי.

הזקנים שנשארו היו: אהרון לנדע,שנשאר בודד.את משפחתו שתי בנות,בן חתן,נכדים ונין השמידו הנאצים,

הוא נשאר בודד.אני שהשארתי בקבר האחים את אשתי,בתי הקטנה, חותנתי,גיסתי ואחי עם משפחתו,משפחה כה גדולה.לי נשארה בת.לרבי ישראל דמשק נשארה לו בת חתן ונכדים.כך גם ליקותיאל שבת.גם בצערם כי רב היה,נשאר להם להתנחם במשהו.

אנו הארבעה ההינו נפגשים, ויחדיו ההינו שופכים דמעות על מר גורלנו.אנו לא חשבנו שבערוב ימיינו,תחכה לנו מכה כזו.מה שנשאר לנו לעשות זה היה שוב ושוב לבכות.

הנאצים הארורים ניסו לנחמנו "שלנו לא יקרה כל רע, כי אנו אנשים "פרודוקטיביים".אתם נחוצים לנו לעזור לנצח את החזיר הרוסי.... אבל אנו כבר הכרנו את החיה הנאצית,חזינו את הרעות שייבאו עלינו,כאשר הם מבטחים שיהיה לנו טוב.

היציאה לעבודה הייתה בשעות .8.30 ,8.40 ,או 8.45 בשעה 9 בדיוק חייבים היו כולם להיות במקום העבודה.מקום היציאה לעבודה היה ליד שער הגטו,שם ההינו מתאספים ומחכים לבואו של המנהל רובלביץ.כאשר היה מגיע היה לוקח את החייטים,הסנדלרים והצבעים.לאחר מכן היו לוקחים את הפועלים שנאספו "באלבה",לעבודה באחוזה.עובדים נוספים היו לוקחים לבתי המלאכה השונים.

פועל שהגיע באחור לשעת היציאה לעבודה.היה נענש בכל החומרה.כי אסור היה לצאת,לבד מהגטו ללא רישיון.

פעם אולי יקראו את הכתוב בזיכרונותיי,וירצו לדעת מה היה עונשה של המלכות,לעובדים מהגטו שאיחרו לעבודה.העונש היה 25 מלקות.רוצה אני להזכיר שם של אחד האנשים שנענש,היה זה פליט ושני בניו בשם "צעדעד".

לי ולאחרים כמוני שהיה מותר ללכת יחידים לעבודה.שעות עבודתנו היו מ-9 עד 12 הפסקה ,מ-1 עד 4 אחה"צ. אי אפשר היה לדחות או לתאם את הדברים.גם ההליכה לאכול אסורה הייתה ביחידות.תמיד הלכנו כולנו יחד לאכול,בבית הכנסת על שם סנדרל,שם הייתה המסעדה.כאן אכלו אלה שהיה להם משיכין,למי שלא היה אכל בבית.

אנו פנינו שברצוננו לאכול במסעדה שיש בה אוכל חם,אכן פתחו מסעדה כזו שהייתה בבית גילרוביץ.שם אכלו כל העובדים היהודים,זה לא היה אוכל זה היה קדחת. המצרכים למסעדה זו הגיעו מהעירייה.המסעדה נסגרה לאחר זמן קצר,לפי פקודת הנאצים.כי הם לא רצו לראות את היהודים עוברים דרך השוק,בשעת אכילתם במסעדתם,שהייתה בבית פינחס בורנשטיין.במקום המסעדה שנסגרה,נפתחה מסעדה אחרת ליהודים בבית-החומה של יעקב וזליג פרפל.מסעדה זו שרתה את העובדים היהודים,עד סופם של יהודי נייסוויז' ת.נ.צ.ב.ה.

גם למסעדה זו סיפקה העירייה את המצרכים.קבלנו שלוש מאות גרם לחם ונדמה לי שגם עשרה גרם בשר.מצרכים אלה ניתנו לנו כשכר עבודה.אני לא אכלתי במסעדה,מחשש לאי כשרות המזון,גם בגטו קשה היה לשמור על כשרות.

בגטו היה שוחט ששחט בחילף,זה היה בן אחיו של אהרון השוחט.בנו של יצחק חולבסקי,לפי מצב העניינים אז,הגטו נחשב בעיננו לכשר.אבל רבי שמואל דמשק בכה כי לעת זקנה,הוא צריך לאכול דברי פיגולים.המצרכים שנתנה העירייה לא הספיקו כדי לכלכל את העובדים,לקנות מזון מהצד היה בלתי אפשרי.אפילו לדבר אם נוצרי אסור היה.כל קניה מהגויים גררה אחריה עונש מוות.היו שני מקרים כאלה.הראשון שקרה היה ליהושע בן שמואל קרביץ,אביו היה סנדלר,הוא הכין זוג מגפיים לגוי,לזה לא היה כסף לשלם לסנדלר,יהושע עשה טובה לגוי ושילם עבור המגפיים מכיסו.לגוי אמר בבוא הזמן תחזיר לי.כעבור זמן מה נכנס הוא אל הגוי לגבות את חובו.יהושע חשב בלבו שיקבל קצת מצרכים.אבל הגוי המנוול חשב אחרת,הוא ביקש מיהושע לחכות קצת,כי הוא הולך להביא את הכסף.ובמקום כסף קרא המנוול לשוטר,שלקח אותו ישר לגלינישצע ושם ירה בו ורצחו.הקדוש יהושע בן שמואל קרביץ נפל קורבן על טוב ליבו  ת.נ.צ.ב.ה.

יהושע יכול היה לחיות עוד שבעה חודשים עד חיסול הגטו, לו היה קורה המקרה של הגוי המנוול.ביום השחיטה הגדולה,הוא היה באחוזת הנסיך,לקנית מזונות למשפחתו.השחיטה השיגה וחיסלה גם את משפחתו.בשומעו על הנעשה בעיר,הוא התחבא אצל הפריץ מספר ימים.עד נסיעתו של הפריץ העירה, לברר אצל ראש ועד היהודים,האם ישנה אפשרות לקבל את יהושע לגטו.למרות האיסור לקבלת יהודים לגטו,שלא התפקדו ביום השחיטה הגדולה.

יהושע ניכנס איך שהוא לגטו,כדי למסור את נפשו בגלל גוי חוליגן ושוטר גרמני רוצח.הקרבן השני היה העורך דין מסיטה משה,יליד גליציה.הוא גם סבל מספיק מעורכי הדין הנוצרים.הוא העמיד את

עצמו כפטריוט פולני,הוא שפך תשבחות והלל על אזרחים פולנים.דברי התשבחות הללו הביאו לו לתמיכת חוגים בממשלה הפולנית בו.הוא התחתן עם בת גריער מהורודזי וחי טוב.כשנכנסו הרוסים לנייסוויז' הוא היה אנוס לברוח מהעיר,בגלל אהדתו לפולנים ושנאתו לרוסים.הוא עזב לפולניה.את אשתו ושני ילדיו הגלו הרוסים לפנים רוסיה.בתו אלמנט (איני בטוח שזה שמה),הודות להגלותה לתוך רוסיה נשארה בחיים,היום היא בדרך לישראל עם שני ילדיה.כאשר פרצה המלחמה חשב מסיטה משה כי המקום הבטוח בשבילו יהיה בנייסוויז'.אחרי השחיטה הגדולה הוא פנה במכתב וביקש מהוועד שיקבלו לגטו,אל אף שלא התפקד,למרות הסכנה שבדבר, הוועד הסכים לקבלו.יום אחד הלך מסיטה משה לבקר גוי בבית ברחוב מלינרסקה,אצל מרדסוביץ חותנו של שטראוס.הנמצא ליד תחנת מכבי האש,שליד גינת קוזמיר.ראו אותו שוטרים,או שפשוט נמסר למשטרה,שהוא נמצא בבית מרדסוביץ. מיד הגיעו שוטרים לבית,הוציאו מהבית ולקחו אותו אל גלישיניצע ,ושם רצחו אותו.גם נשלחו שני פועלים אם אתים לכיסוי הקבר.העובדים שבאו לכיסוי הקבר, מצאו אותו שוכב בלבניו,לאחר שהשוטרים הפשיטו אותו מבגדיו.בבית הקברות הכללי שבו קבורים 2000 נוצרים ו-10 יהודים.שקצים שהיו במקום וראו את המעשה.סיפרו שהסדיסט הארור "בריין" הוריד ממסיטה את הטבעת מידו,הוא חיפש גם זהב,כשיתברר לסדיסט שאין זהב,הוא פשוט הפשיט את מסיטה מבגדיו.וירה בו 5 כדורים ומסיטה נפל מת.שיטתו של בריין הייתה, לירות בקורבן וכל פעם לשאול אותו,האם זה "כואב".עד שהוא היה נופל מת.

בסוף כהונתו בנייסוויז נשלח בריין אל החזית.בדרכו לחזית קיבל בריין את מה שהגיע לו.ליד העירה סטולפצה פוצצו הפרטיזנים את הרכבת שבה נסע.ממנו נשארו חתיכות חתיכות.הרשע הזה הוכחד מעל פני האדמה. רוצחים נוספים לא חסרו,אבל רשע כבריין לא היה.למרות עונש המוות,שהיה צפוי לזה שהפר את האיסור,לבוא בדברים עם נוצרים.לא הפחיד יהודים להשתדל להשיג,מצרכי מזון כלשהם כמו חתיכת גבינה או חמאה.הרעב שהציק לנו התגבר על סכנת הנפשות.ההינו נדברים אם הגויים,שיזרקו לנו משהו מעל גדר הגטו,בחזרנו מהעבודה.לאחדים היו סרבלים שלבשו לעבודה,על מנת לא להתלכלך.אלה היו רחבים ובתוכם יכלו להכניס אפילו עוף.ההברחות האלה יכלו להתבצע, רק כאשר לא עשו חיפוש על גופות האנשים בשער.כאשר כן חיפשו על האנשים,הסכנה הייתה גדולה מאד.היינו מלאי העזה ,אחדים אפילו הצליחו להעביר קמח לבן,עוגות רגילות ועוגות דבש.היו כאלה שחיו ברווחה, כמו בימים הטובים שלפני המלחמה.

כל שכר החליפין נעשה בסחורות.הגויים לא רצו לקבל כסף,שמא הרוסים יחזרו בחזרה. ולכסף לא יהיה כל ערך.אנחנו היהודים, בזהב לא יכולנו לשלם,כי לא היה לנו.גם אם היה למישהו זהב,הוא פחד להראותו שמא זה יעלה בחייו.לכן כל המסחר התנהל בסחורות.הסחורה המבוקשת,הייתה בדים למעילים וחליפות.הם גם לא התביישו לבקש פרוות.כל דבר בגטו היה בר המרה עבור מזון.הנשים בגטו לא יכלו להתאפר (בצבע לשפתיים או בפודרה) בצאתן מהגטו.כי הגרמנים היו אומרים להן."אתן חיות טוב מאד בגטו,אם בראשיכן רק הדאגה לצבוע את השפתיים".

הגרמנים "הטובים" לא רצו להבין שחיינו הם חיי רגע,עכשיו חיים ובעוד רגע עלולים הם לרצוח אותנו.

קרה שתפסו את דוד קצנובסקי בנו של הירש לייב,הולך כשבידו קופסת מכשירים,הוא כבר היה בדרכו להריגה,הוא היה נגר.ראש היודנרט רץ לבקש רחמים עליו,הכסף והמתנות לרוב שניתנו למרצחים,הביא לשחרורו.אנו חשבנו שזה נס.השחרור יכול היה להתבצע ע"י כסף ומתנות,כי הדבר טרם הגיע למפקדה הראשית. נס דומה קרה גם לי,עבדתי ברח' סוורז'ינסקיה,שם אחד הגויים נתן לי חמישה קילו קמח,איך מעבירים את הקמח לגטו.לא יכולתי ללכת עם זה בעיר.גם לא יכולתי לעבור את השער עם הקמח,כי עשו שם חיפוש.בשער עמד שוטר בן המקום וגרמני.בקשתי מהגוי שילך יחד איתי ויחזיק את הקמח,הוא לא רצה,כי פחד מהעונש שיקבל,על הפרת הפקודה,שאין לסחור אם יהודים.ביקשתי גם מהנוצרים חברי לעבודה,שיעזרו לי להעביר את הקמח,גם מפיהם קבלתי אותה תשובה.חברי לעבודה יעצו לי, להעביר את הקמח בתוך שק מלא נסורת.שאם נסורת אפשר היה ללכת בעיר ולהכניס לגטו.מילאתי חצי שק נסורת,על זה שמתי את חבילת הקמח, במקום הנותר בשק,מילאתי בעוד נסורת.פחדי היו כה גדולים,כי אם אתפס עונשי יהיה גדול,כי עשיתי דבר אסור וגם דבר מרמה.

נזכרתי בפתגם הרוסי הידוע "פחדן לא משחק בקלפים".לפתע קבלתי תעוזה,צעדתי לי באמצע הרח' באון,לפי הפקודה.הגעתי עד קרבת שער הגטו,שם יושב על סוסו מפקד המשטרה, המשגיח על השוטר לחפש היטב,בכלים,בשקים ובתיקים,שמא מישהו מנסה להבריח בכליו,דבר מזון להזין את נפשו בגטו. המנה שקיבלנו מהנאצים הייתה כה עלובה, שלא ניתן לחיות ממנה וגם לא למות.

פחד נוראי אחזני,מה יעלה בגורלי כשימצאו את הקמח.אני כבר רואה את עצמי נדון למוות.לברוח בחזרה העירה בלתי אפשרי,הגרמנים ליד השער יבינו שמשהו אינו כשר אצלי.החלטתי ללכת קדימה באון,למרות כל פחדי.בקשתי שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי,כדי שלא אראה כיצד מובילים אותי לבור "בגלינישצע".ככל שאני מתקרב לשער יותר ויותר,אני לוחש בלבי תפילות ובקשות מאלוהים שיהיה בעוזרי."אלוהים הושיעני,כי באו מים עד נפש",הנה מיד אהיה טרף לאריות ואין מציל.פתאום קבלתי שוב אומץ,כמו חולד סומא שחש בסכנה,אינו סר מדרכו רק הולך קדימה.כך כמו החולד גם אני הלכתי רק קדימה.לפני עמדו שתי בררות, אחת מוות של פחדן,שברח והרודפים השיגהו ושלחו אותו לבוראו.הבררה השנייה הייתה,ללכת קדימה לנסות להעביר את המזון,במידה ונתפסים למות כגיבור,אני בחרתי בבררה השנייה,אולי יקרה נס ונכנס לגטו  בשלום.הנס לא התמהמה הרבה זמן,עבורי ועבור עוד מספר יהודים שהיו כאן.בהיותנו מאה מטר מהשער,ניגש קצין רכוב על סוס אל מפקד המשטרה,הוא אמר לו דבר מה,המפקד הוראה לשוטר ללכת להיכן שהו.אנו ניצלנו את הזמן שלא הייתה שמירה.עברנו כולנו את השער לתוך הגטו.זה היה נס בל יתואר,כאילו שלחו מלאך מהשמים,שיסנוור את עיני הארורים ולנו ישמור את החיים.נשאר לי רק לגמור על ספור הנס שקרה לי,בפתגם רוסי נוסף "הימור הוא דבר שמשתלם".

בגטו בנייסוויז' ראיתי ושמעתי על  ניסים שקרו לאנשים שונים.ראיתי מקרי ניסים דומים גם בהיותי בפרטיזנים.

בשנים האחרונות שלפני המלחמה,הייתה עורכת דין פולניה מאד חשובה,אשר תפסה מקום חשוב בבית המשפט הפולני.מאחר והכרתי את אצולת עירנו,גם אותה הכרתי.יום אחד קראו לי מהמחלקה הטכנית,לבצע עבודה מסוימת בבית חתנה ד"ר שצאלקא,בנו של שצאלקא הזקן שגר בבתי "זארעצ"ע".היכן שהקימו בית חולים למחלות מדבקות.גם ראש העיר גר פעם במקום הזה.אשתו של הרופא שאלה אותי,האם אני יודע היכן אפשר להשיג שעווה,להברקת רצפות.בגטו שעווה הייתה דבר מיותר,לי הייתה שעווה כזאת.ספרתי לה שיש ברשותי שעווה כרצונה,היא הבטיחה לי שתמורת השעווה שתקבל,היא תיתן לי חתיכת גבינה וחמאה.כיצד העביר את המזון המובטח אליך היא שואלת?

ראשית כרגע אין לי גבינה וחמאה,שנית אם הגרמנים יתפסו את המזון הזה,סופך וסופי יהיה כדור בראש.

אמרתי לה שתביא את המזון הזה,אל אימא בבית מרצינקיביץ.היא אומרת לי שלבית אימא באים הרבה גרמנים,הם ישאלו אותך מה אתה עושה בבית אימי.וימצאו את הגבינה והחמאה דין כולנו יהיה מוות.

לבסוף ביקשתיה שתביא את החמאה והגבינה,אל בית המהנדס שאצלו אני עובד.המהנדס ייתן לי את החבילה,אני הכניסה לארגז הכלים שלי.ואלך לי בשלום לגטו.כעבור מספר ימים,כאשר עברתי ליד גן מכבי האש,באה מולי אימא עורכת הדין פילד רובה.שהייתה בדרכה אל בית המהנדס כך היא אמרה לי,כאשר הצטלבו דרכנו.היא חשבה שבשעה ארבע, תוכל לפגוש אותי ליד בית המהנדס,ותמסור לי את החבילה.המסירה נעשתה כאילו אין בייננו שום קשר.העורכת דין זרקה את החבילה לרצפה,אני הרימותי את החבילה ושמתי אותה בארגז הכלים.

בדרכי לגטו כשהגעתי לרח' ווילנסקה,ליד ביתו של שמואל זאטורייאנסקי.עומד שוטר גרמני וקורא לי,לידו אני רואה נוצרי המוכר לי.שהיה פעם מורה בגימנסיה טבארדו בלבוב.נכנסתי לבהלה גדולה,אמרתי לעצמי תתחיל להירגע,אם תכנס לבהלה גדולה יותר,סופך יהיה כדור בראש.גם נזכרתי בפתגם הרוסי על ההימור.החלטתי ללכת על הימור.אולי אצא בשלום.

קריאת השוטר הגרמני אלי הייתה,בגלל מנעול של דלת שהתקלקל,הם לא ידעו מה לעשות.המורה שהכיר אותי, אמר לגרמני שאני נגר.עשיתי את מלאכת תיקון המנעול ויצאתי בשלום.אבל את פחדי קשה לי לתאר,כאשר אני מוביל שרץ גדול כזה בארגז הכלים.דמי נהפך למים מרוב פחד.גם הפעם קרה לי נס והגעתי בשלום לגטו.

חג הפסח התקרב,התחלנו לחשוב על אפית מצות,בעיקר אפינו מצות מקמח שחור,רק בודדים אפו מקמח לבן.האפייה נעשתה כך.כל 4-3 משפחות התחברו להן,ובשקט בשקט ללא רעש אפו להן את המצות לפסח.היין לפסח היו דמעותינו אשר מלאו לא כוס אחת.דוד פרפל בן גרשון התחתן עם אלקה בת צבי אופצינר.הם נרשמו תחילה אצל ראש הועד ברישום אזרחי,את החתונה ערכו בבית.שמחת החתונה הייתה מהולה בעצב רב ובדמעות.

היה גם פדיון הבן בגטו,למרות שלא נעשה לילד ברית מילה,כי לא היה מוהל בגטו.את פדיון הבן עשו כנהוג,משהו גדול, הייתה מסיבה אכלו ושתו כבימים רגילים.אני הייתי הכהן,תפקיד נעלה ורב כבוד שניתן לי.הפדיון נעשה לבן פליט מפולין.

שום צרה שקרתה לא פסחה עלי,היכן שיש צרות שם אני נמצא.השטן הביא אותי,אל כל המוסדות והדירות הפרטיות של הרוצחים האיומים.עבדתי במקומות אלה ותמיד עמדו לפני עייני רוצחי עמי.גם תמיד היה המוות צעד אחד ממני. תמיד קיבלתי עבודות שאי אפשר לגמור לבצע אותן,בגלל מחסור בחומרים.הגרמנים לא הכירו את המשפט "אי אפשר".ליהודים יש הכול והם יכולים לבצע את העבודה הנדרשת.

בגטו סבלנו כולנו ממחסור במי שתייה,למרות שפולין מוצפת במים לשתיה.המים בבארות בגטו,היו מי פיגולים,אשר היו טובים רק לכביסה.בעירנו היו 5-4 בארות אם מים טובים לשתיה.אחת במורד רח' מיכאלישוק,שנייה באחוזת הפריץ,נוספת בשוק או ליד מכבי האש.כל הבארות הללו היו מחוץ לתחומי הגטו.על היהודים נאסר להגיע אליהן.

לכן מי השתייה ליהודים בגטו היוותה בעיה.עד אשר הצלחנו לקבל רישיון, להבאת מים מהבאר הנמצאת בשוק,הנקראת "הפומפה". ב-7.30 היינו מקבלים היתר יציאה מהגטו להביא מים,מהבאר מול בית אייזנשטאט ברח' ווילנסקה.השכם בבוקר עמדו כבר אנשים בתור עם דליים,דחקו אחד את השני,כדי להשיג מקום טוב יותר למקור המים "הפומפה".התור היה ארוך עד לגימנסיה.גם הנוצרים שאבו מים "מהפומפה",הם תמיד קדמו ליהודים בקבלת המים.לפעמים הזדמן נוצרי טוב,שהיה מרשה ליהודי למלא את דלייו לפניו,בהסבירו את הרשות שנתן,הרי אליכם היהודים יבואו בטענות אם

תאחרו לעבודה.נוצרים טובים כאלה היו מעטים.לרוב עמדו הנוצרים על דעתם שהם קודמים ליהודים.האדיבים שביניהם הסבירו את הסירוב לוותר,כי התנור שלהם בוער,או השארתי תינוק בבית.לרוב הסירוב היה כדי להציק ליהודים.לפעמים המים היו נשפכים והיה צריך שוב למלאות את הדליים.או מרוב חיפזון האנשים נפלו והמים נשפכו,עד שהתאוששו מהנפילה הגיע הזמן לצאת לעבודה,הם חזרו ללא מים לגטו.קרה גם שנשארנו בלי מים,בגלל קלקול במשאבה. בשעה עשר הייתה מגיעה עגלה עם מים לבעלי הפרוטקציה.קרה לפעמים שגם אדם פשוט קבל דלי מים מהעגלה.אמנם

לא בקלות,האדם שקיבל את המים,היה אדם שנפגע בתאונה ולא יכול היה לצאת לעבודה.בחורף היו גם מקרים שבגלל השלג ויתרו על מי השתייה.אני בעצמי ויתרתי לא פעם אחת על מי השתייה בחורף.לא הייתי מספיק להגיע מהשוק עד לשעת היציאה לעבודה,בגלל הדרך החלקלקה.

כדי שיהיו לי מים העמדתי את חיי בסכנה (כמו במשחק קלפים),הייתי הולך להביא מים מהבאר של סקרציקי,בדרך לבאר היה צריך לעבור דרך גדר הגטו,אם נתפסת זה היה מוות בטוח.מה עשיתי,הייתי מעיר שכן בבוקר,אחד עמד על המשמר,השני שאב מים והביא את הדליים עד לגדר,העומד על המשמר היה רץ הביתה להביא את המים.וחוזר שוב, כך היינו שואבים 5-4 דליי מים.כך גם היינו חוסכים לנו את הדרך לשוק וחזרה.

למרות סכנת הנפשות שהיה במעבר הגדר,היינו תלויים גם בטוב ליבו של סקרציקי הגוי.שיכול היה להרעיש עולמות,על שוטטות בחצרו בשעות הלילה.או יכול היה להיות אצלו אורח,אשר ילך להתלונן במשטרה.בכל מקרה,לפני המוות עמדנו שעה שעה,ויום יום.

ההליכה לבאר זו לפעמים גם עשתה לנו טוב,היינו נפגשים שם אם גוי מכר,נדברים איתו שבשעה 7.30 בבוקר.יביא לנו דברי מזון,כמו קמח ,שומן או דברים אחרים.כל זה בתנאי שהגרמנים לא יראו וירגישו.

יפה אומר הפתגם הפולני "אין רע שלא יביא טובה איתו".עד פסח סבלנו מחוסר מים בגטו,כשחג הפסח התקרב,התחלנו ללחוץ על ראשי היודנראט,שידרשו מהגרמנים היתר לחפירת באר בגטו.הלחץ עזר ובאר אחת נחפרה ליד בית המדרש הישן,אבל המים לא היו ראויים לשתיה.נחפרה גם באר שנייה,במקום שהיה גן הירק של ר' גרשון דמשק ז"ל,ליד ביתו של אברהם געסיג חתנו של חיים לייזר.המים בבאר זו היו טובים לשתיה.זה שלא היה צריך ללכת ל"פומפה",מוקדם בבוקר לאנשים שגרו קרוב לבית געסיג,זו הייתה עזרה והקלה רבה.

לששת אנשי היודנראט (כל המשטרה היהודית),היה ייפוי כוח לשפוט בסכסוכים קטנים,שהיו בין אנשי הגטו.אפילו בית סוהר היה בגטו,לא חסרו נאשמים,היו גם חוקי דין שונים,לפעמים הושיבו בכלא אנשים ללא עוול בכפם.

להיות חבר בוועד היהודי של הגטו,לא היה פשוט.גם לי יצא להיות חבר בוועד תקופה שהיא,בזמן הזה ראיתי שאני יושב במושב ליצים,אמרתי לעצמי די "לא אשב שם יותר".בגטו היו אנשים ממקומות שונים,אם מנהגים שונים וחינוך שונה.התייחסותם לדברים הקורים היה אחרת מאנשי עירנו,בין הפליטים היו אנשים בעלי השכלה גבוהה,אשר לא פעם אמרו לנו,אנו יודעים טוב יותר ומבינים יותר מכם.לי הקטן מה היה להגיד להם,סתם לשבת בוועד ללא יכולת להשפיע,לא רציתי לכן עזבתי.בהתחלה משרד היודנראט היה,בבנין שהיה בית הספר היהודי,לפני השחיטה.לאחר מכן הם עברו לבנין של לעמוש אברהם אליהו.בית הסוהר שבגטו היה קודם בבנין גמילות חסדים,לאחר מכן הועבר ליד משרד היודנראט.

לא אכתוב על כול מה שעברנו,כי איני יכול לזכור הכול.בשביל לרשום את מה שעבר עלינו בגטו,צריך את הרשימות "האקדמיות",

את מה שאני כן יכול לרשום במדויק,על ההכנות שלנו לעת צרה שתגיע,ומה נעשה כדי להציל את נפשותינו,כל זה לא עזר לנו.למרות שהיינו סגורים ומסוגרים מפני העולם כולו,ללא רדיו ועיתונות.יום אחד הגיע אלינו מכתב בדרך שהיא,(המכתב נדמה לי שהיה מלובלין).במכתב נכתב אצלנו הייתה חתונה גדולה,שחטו אלף אווזים.הבנו שם נשחטו אלף איש.

אחרי השחיטה הראשונה בעירנו,החיים אצלי היו חסרי ערך,לא היה לי עניין בחיים.להמשיך להתאבל אחרי המשפחה,אחי קרובי וכלל ישראל.עם שכני לא היה לי הרבה משותף,למרות יחסנו הטובים,השקפותינו היו שונות.עם השכן שבביתי הקטן,היחסים היו טובים מאד.לא פעם הוא הזמין אותי באומרו,"תכנס יש לי על מה לשוחח איתך". שכני ואשתו היו אנשים פיקחים,הם הגיעו לנייסוויז' מפוייזן.הם איבדו את ביתם ורכושם,אבל לא את אומץ ליבם.הוא זה שאמר לי "לכוביצקי צריך להכין מחבוא למספר ימים,לעת צרה שתבוא,כי כל יום צפויה להיות שחיטה חדשה,או שהרוצחים ישלחו אותנו לאיזה "מחנה". לא כמו שהיה בשחיטה הגדולה שהלכנו כצאן לטבח.אמנם אני לא רציתי לחיות,אבל את בתי חדווה רציתי להציל.

החלטנו להכין מחבוא,תחילה חשבנו על קיר כפול,אבל היכן ואיך,בלי שירגישו מבחוץ. בכל קיר גם אם כפול ישנה סכנת שריפה,עצים אין לנו ודפיקות רבות יעוררו תשומת לב רבה.נשארה לנו ברירה אחת לחפור בור באדמה.שכני בקשני שדבר חפירת הבור יהיה סוד.על החפירה ידעו שישה אנשים בלבד,ארבע בני משפחת שכני,אני ובתי.הבור היה צריך לספק מקום מסתור לשישה אנשים,כולל מזון.הבור לא היה צריך להיות גדול,את הסוד אפשר לשמור היטב.

שאלתי את שכני ומה עם המשפחה השנייה,הם תשע נפשות.אמר לי שותפי לעתיד,למסתור כזה צריך הרבה מקום,הסוד לא ישמר.כי למשפחת השכן,יש בנות ולהן בעלים וילדים,יחד הם מונים כעשרים נפש ויותר,מה יהיה אם משפחות הבעלים,

איך הם ישאירו אבות אמהות,אחים,אחיות ולאלה יש גם קרובים,כך יהיה קשה לשמור על זה בסוד מוחלט.לכל הטענות האלה,נוספה הטענה העיקרית,ביתי עומד על שפת התעלה,בגלל גודל הבור שהיינו צריכים עבור המשפחה השנייה וקרוביה,הבור היה עלול להתמלאות מים מהתעלה,חיינו יהיו בסכנה רצינית,הבנתי כמה שכני צודק,נזכרתי בכתוב "אם יבוא עשיו למחנה האחד והכהו,יהיה המחנה השני לפליטה".לכן הסכמתי אם טענות שכני, ושאלתי ירדה לגבי שכני.

איך ומה לעשות לא היה צריך ללמדני,גם שכני לסוד היה בעל תושייה,הבנה ויוזמה.הוצאנו שלושה קרשים מהרצפה,סדרנו אותם כך שיסתובבו על עיגול.התחלנו לחפור את הבור לגן הירק שלנו.בכוון יסודות הבית הקטן.במקרה שתפרוץ שריפה בבית ,אנו לא נהייה בתוכו.לא רצינו גם להישאר בקרבת הבית,כי ידענו שבשעת שריפה,האדמה יכולה להתמוטט ולקבור אותנו חיים בתוך המסתור.במחשבה שכל זה יכול לקרות,לא יכולנו לבצע את העבודה הזו בקלות.החפירה נמשכה לה חצי שנה ויותר.עד שהבונקר עמד מוכן לקלוט אותנו,בשעת צרה כלשהי.

בלילות לא יכולנו לבצע את מלאכת החפירה,בגלל הרעש העלול להסגיר אותנו למשטרה,לצבא ואפילו לשכנים.ביום היינו בעבודה,לבעיות קושי ביצוע החפירה,נוסף קושי רציני,אל שכני בבית,מוריס גולדברג היו באים הרבה אנשים.ממפעל המרמלאדות שהוא ניהל,כשכר עבודה היה מקבל מרמלאדות.מזה הוא היה מכין כל מיני סוכריות בביתו,הורים עם ילדיהם היו באים לקנות אצלו סוכריות, זה היה הלוקסוס היחידי,שההורים יכלו לתת לילדיהם בתקופה זו.לגולדברג ואשתו היו חברים שבאו לבקרם,גם מפני אלה היינו צריכים לשמור על סודנו.

מתי חפרנו את הבור,כאשר בביתי היה רעש ואצל גולדברג לא היו אורחים.בחפירת הבור הזה התייסרנו עד מוות,אבל חפור חפרנו כי המטרה להצלת חיינו הייתה חשובה יותר.הרצפה הסתובבה בחזרה למקומה ע"י הזזה,אף אחד לא ראה וחש שמתחת לרצפה הולך ונחפר בונקר.פעם אחת בזמן עבודתנו,הגיעה חברה של גב' גולדברג,לאחר שראתה את מעשינו,

היינו מוכרחים לקבלה לחבורתנו,היא לא נצלה ,בגלל חוסר אויר בבונקר.היו עוד מספר אנשים שידעו את סודנו.היו גם אנשים נוספים, שבאו לבקש מאיתנו עזרה והצעה כיצד לבנות מחפורת כשלנו.אנשים אלה לא ידעו כיצד לגשת,לעבודה הזו.ראשית אמרנו להם שאין לשבת בחיבוק ידיים,יש לגשת למלאכה מיד.גם הראנו להם איך אנו חפרנו את הבונקר,גם יעצנו להם כל הזמן.בטחנו בהם שהם יהיו שומרי סוד.כך ניצל יעקב ליפשיץ בנו של מוטה גוטעס.לו סיפרתי את סודי.

לשכני לבית שביניהם היו חמישה צעירים,גילתי את סודנו,אמרתי להם בייתי הגדול עומד לרשותכם,על תחכו לנסים שיקרו.

אבל לכל אחד מהצעירים היה תרוץ למה לא לחפור,גולדברג ואני רצינו שמצפוננו יהיה נקי.אבל הם אמרו לי ר' משה תחפש אתה מקום מסתור.לשכנתי חנקה אמרתי תמיד."את מכירה אותי היטב,שבזמן צרה אסתתר היכן שהוא ,אם נצטרך.

מידות הבונקר שחפרנו היו 150 מ' אורך,90 ס"מ רוחב ו-90 ס"מ גובה,כאשר מעל החפירה עוד 50 ס"מ אדמה.לא יכולנו להעמיק את הבונקר,מחשש שנגיע למים והבונקר יוצף.גם בצד השני של התעלה חפרו בונקר,בבית אברהם סרגוביץ,ביתו לשעבר של ווינוקור משה.הבונקר השלישי שנחפר היה בבית קושע בראכעס,אשר קנה אותו מליפה בעקער.הבית הזה היה האחרון על גבול הגטו, שליהודים היה מותר לגור בהם.הבית היה על גבעה,החפירה של הבונקר הייתה קלה יותר.

כל דיירי הבית השתתפו בחפירת הבונקר,גודל הבונקר היה כשישה מטר,שכנו בו 22 אנשים.בבנין הזה גר שכן שרצה לגור אצלי,הוא היה חברו של גולדברג.האיש היה בעל מרץ ויוזמה.האיש ידע על הבונקר שלנו שחפרנו,הוא נעזר בנו לחפור מחבוא הדומה לשלנו.המחבוא הזה היה חסר מזל,כולם יצאו ממנו רק חמישה נשארו בחיים,את היתר תפסו ורצחו.

בבונקר מעבר לתעלה היו בו פליטים,איני יודע כמה ניצלו מהם,כי הפליטים לא חזרו לעירנו. אחד שניצל מהבונקר הזה ונשאר בחיים הוא שלום חולבסקי. מהבונקר שלנו יצאנו כל השבעה,בחיים נשארנו שישה.השביעי היה בנו בן ה-16 של מוריס גולדנברג,בחור צעיר ואמיץ,שנהרג לאחר חמישה חודשים ביער בפארטיזנקה.

בעיר היו עוד מקומת מחבוא,אבל אנשים שהיו בהם לא הצליחו להישאר בחיים.אני רוצה לספר כיצד נודע ליעקב ליפשיץ,על הבונקר שלנו.יעקב גר בבית מושביצקי יחד עם אהרון לאנדע.ווסילבסקי ואסתר ברנשטיין.שניצלה בהיותה בכיכר השוק,אך איבדה את ארבעת ילדיה שם.יעקב גר בחלק האחורי של הבית,ושלושת האחרים בחלק הקדמי. אני הייתי מגיע לבית הזה לפגוש את הדיירים.בזמנו הייתי מבקר אצל מוטה גוטעס,וקונה אצלו עצים.בגטו התיידדתי אם בנו.עם אהרון ווסילבסקי הייתי בידידות מאז שהתחלתי לקנות בחנותו.הידידות עם אהרון לאנדע הייתה,שנינו היינו מבוגרים,שנינו התפללנו ובכינו יחדיו על מר גורלנו ואובדן משפחותינו. אמרנו לעצמנו שיותר שמח כאשר בוכים יחדיו.   

באחד המפגשים שהיו לי ולאהרון ,דיברנו על הצורך לחפש מקום מחבוא לשעת צרה.האנשים סמכו עלי שאתן להם עצות,כיצד להכין מקום מחבוא.כמו שהיה כאשר הם,ביקשו ממני עצות או עזרה,במציאת מקומות להטמנת רכושם.

הפכתי לאיש סודם של יהודים ואפילו של נוצרים,שהיה ברצונם להכין מקומות מסתור להצלת נפשותיהם.הדבר הזה היה  נחוץ בזמן ההוא.והם פנו אלי לא פעם אחת.לא אכתוב את שמות הפונים אלי מסיבות שונות.התחלנו מספר אנשים בשיחה משותפת,להכין תוכניות וחיפוש מקום למסתור.חשבנו תחילה אולי בעליה של בית הכנסת,אני אמרתי שמקום המסתור, חייב להיות בבית פרטי,כי אנו לא נדע מתי תתחיל שעת הצרה.כאשר מתחילה הצרה,חייבים להיות קרובים כמה שיותר לבונקר.גם אמרתי שבמסתור בבית פרטי יש חסרון,במידה ויגלו בונקר אחד,עלולים לעבור מבית אחד לשני לחפש עוד בונקרים.לכל עצה יש יתרונות וחסרונות.צריך היה להמשיך לתת עצות,שיהיו הטובות ביותר. ככתוב "ואהבת לרעך כמוך".גם חשבתי לי שיד אלוהינו כבר תעזור לכולנו. לתת עצה למישהו לעשות את הבונקר,בצורה אחרת משלי והדבר לא יצלח,חיי האנשים שיקופחו יהיו על מצפוני,כאשר זה יהיה עשוי כבונקר שלי ויצלח,אני אהיה שקט.

גם לא כתוב שהאדם השני עדיף עליך.אבל בבית חברי,החפירה לא יכלה להתבצע,למרות החרב שהייתה מונפת מעל ראשם,הם לא הסכימו להתכופף ולוותר על כבודם.כי כל אחד החשיב את עצמו יותר מהשני.

ר' אהרון לאנדע אמר,בחדרי לא אתן שיחפרו,ויסתובבו בזמן הוצאת האדמה,כי אני אדם חלש.לוויסלבסקי היה תרוץ,שחדרו הוא חדר מעבר,שבו אי אפשר לחפור.ליעקב ליפשיץ היה תרוץ ,על זה שחדרו קטן,איך ומי יעבוד אצלו.

הייתה עוד בעיה שהיא,ווסילבסקי היה חבר ביודנראט והוא החל לשתות,שאפילו אשתו אמרה "אני לא מכירה את יוסף,הוא כה השתנה".ווסילבסקי הצהיר בפני שבלי בקבוק השכר,לא יחזיק כלל מעמד.

הויכוח על חפירת המחבוא נמשך זמן רב מדי.לאנדע ואסתר לא יכלו לחפור,מקום החפירה עדין לא ברור,לעבודה צריך היה להזמין זרים.הצעתי להם את עזרתי,בשעה טובה החלנו ליפשיץ ואני בחפירת הבונקר.תוך כדי עבודתנו בחפירה,סיפרתי לו שגם לי בונקר כזה.אבל את העבודה אצלו לא הצלחנו לגמור,הצרה הקדימה אותנו.התחיל חיסול גטו נייסוויז'.אני מאד מאושר שסיפרתי לליפשיץ על סוד המחבוא שלי,כי הוא נשאר בחיים,היום הוא בדרכו לקנדה אל אחיו,עכשיו הוא נמצא בלונדון.

פה בעבודה,הייתה לי עוגמת נפש רבה,תמיד נכונה לי עצבות בכי,וכאב לב.פחד מפני המוות היה מנת חלקי כל זמן היותי בגטו.תמיד עמד השטן לצדי,כנראה שנלחש לשטן עלי,כמו על איוב "הינו בידך,אך על נפשו שמור".

פעם שהלכתי אל ליפשיץ לחפירת מקלטו,כבר הרחנו והרגשנו שהצרה הצרורה עומדת בפתח ביתנו.לעבודה בסדנאות החלו לשלוח שקצות ושקצים.לנו אמרו שנצטרך תוך חודשים,ללמדם את המלאכה,גזירה ותפירה,שיהיו עצמאים במלאכתם.

גם למהנדס מילשטיין מנהל בית החרושת הודיעו,שעליו ללמד את העובדים הנוצרים את מלאכת האריגה.

נוסף לאזהרות האלו מבית,ספרו לנו הגויים,על ידיעות ושמועות על ממקומות אחרים,שבהם הנאצים החלו בשחיטות ובחיסול גטאות.מזה הבנו ששעתנו מתקרבת ויש להזדרז בחפירת הבונקר.העבודה הייתה עוד רבה לפנינו,לחפור ולסלק את האדמה, מעין לא קרואה.יום אחד בגומרי את עבודתי בסדנא,רצתי לביתו של ליפשיץ לעבודת החפירה,הבית היה ליד גדר הגטו.כל אדם שהגיע לבית,נראה מעבר לגדר.נמצאתי בחצר הבית כאשר אחת הגויות קראה לעברי."לכוביצקי הבאתי מכתב מאחיך".ידעתי מה מחיר הסכנה בהתקרבות לגדר,אבל קבלת מכתב מאחי,שלא שמעתי ממנו,ולא ידעתי מה עלה בגורלו מספר חודשים,עלה על כול הסכנות.אחי גר בהורודזיי,לא רחוק מעירנו.חיש רצתי ולקחתי ממנה את המכתב.(הספור כיצד הגיעה הגויה אלי היה כך,היא הסתובבה ליד גדר הגטו ושאלה על לכוביצקי.נוצרי שעבר במקרה לידה הצביע לעברי ואמר הנה האיש). שוטר שראה את הגויה מוסרת דבר מה,ומתרחקת מיד מהמקום, הצליח לעצרה ודרש ממנה לספר,מה היא מסרה ומי הוא היהודי שלו מסרה.עם מעצר האישה הרגשתי שקיצי קרב,למרות העינויים שאישה סבלה מהשוטר היא שמרה על פיה.הנס שקרה לשנינו היה,תוך כדי העינויים של האישה,ניגש שוטר מהכפר ליפקה, כנראה שהוא הכיר את האישה שהייתה מכפרו.גם הגיע עוד איש מכובד ושאל את אישה למעשיה ליד גדר הגטו,היא ענתה להם שבאה לראות מה זה גטו.לאחר שמיעת דברי הגויה,שאל האיש המכובד את השוטר המקומי, מדוע לא ישחרר את הגויה,ויבוא איתו לשתות כוסית.כך ניצלנו שנינו הגויה ואני.רק המחשבה שבגלל קבלת מכתב,היו עלולים לאבד את חייהם שלושה בני אדם זה איום ונורא,הגויה,אחי ואני.איזה חיים איומים ונוראים היו לנו בזמנים האלה.האיש שהציל את חיינו,עבד באותו מקום עבודה אצל אותו מהנדס,שאני עבדתי.את ספור האישה,שמעתי מפיו של האיש שהציל את חיינו.

במכתב שקבלתי בקשני אחי שאמסור לעלמה ג'ניה זכוביצקי חמש מאות רובל.הלכתי מיד אל ג'ניה ומסרתי לה את הכסף.גם בקשתי ממנה שתכתוב לאחיה בהורודזיי,שייתן לאחי כל סכום כסף שיבקש.ברגע שאשמע מג'ניה שאחי קיבל כסף.אני אחזיר לה כסף בחזרה,כי בידי היה כסף של בן אחי שנרצח.שמחתי שניתנה בידי אפשרות לעזור לאחי,אבל השמחה לא ארכה זמן רב.זמן קצר אחר קבלת המכתב מאחי,נערכה שחיטה בהורודזיי,אחי ובני משפחתו נרצחו ת.נ.צ.ב".ה.

אם מישהו מתעניין כיצד הגיעה העלמה גניה זכוביצקי לנייסוויז,כאן המקום לספר.כאשר החלה המלחמה באזורנו,הגרמנים הפציצו את הערים שבסביבתנו,אחת הפצצות נפלה על תחנת הרכבת בהורודזיי.העלמה גניה נפצעה והובאה לבית חולים בניישטאט (פרבר של נייסוויז').יחד עם גניה שכבה עוד אישה יולדת מקלצק.אחרי השחיטה הראשונה שנערכה בעירנו,הגרמנים לא חיפשו יהודים בבית החולים הזה.כך נשארו שתי הנשים האלה בחיים.

ברצוני לספר על מעשיה חדשה,זמן קצר אחרי השחיטה הראשונה,בא אלי פייבל דוקר הטייח ומסר לי,שמריה אנישציק בעלת בית המרקחת מבקשת אותי,שאבוא אליה למען השם.פייבל עבד איתי באותה מחלקה טכנית,שבה גם אני עבדתי.הוא היה עובר בעיר ומתקן תנורים.את ההזמנות לבצוע העבודות,סוג העבודה והכתובת,ההינו מקבלים ממנהלת העירייה המגיסטראט.המחלקה הטכנית הייתה שולחת מומחה לבדיקת העבודה ומה נחוץ לביצועה.כאשר העבודה בוצעה,היינו

מדווחים מה עשינו וכמה זמן עבדנו.העירייה הייתה גובה את התשלום.80 אחוז קבלו הגרמנים 20 אחוז העירייה,לנו הפועלים נתנו כמעט אפס לפעמים פחות מזה.השכר היה מצרכים שאותם לקחנו לגטו.אחרי שקבלתי את ההודעה מפייבל,על קריאתה של מריה,החלו לעלות בראשי כל מיני רעיונות.אולי יש לה מה למסור לי על גיסתי ליבה,שעבדה שנים בבית המרקחת.אולי ראתה מחלון בית המרקחת,לאן הובילו את גיסתי ומשפחתי,היכן נמצא קברם בפארק או בוויטעשזינה.הרי גיסתי הלכה למוות יחד עם אשתי ,בתי וחותנתי חשבתי.אבל איך יוצאים מהגטו,עוברים בכיכר השוק ונכנסים לבית המרקחת.לשמוע ממנה מה יש לה להגיד לי.בגטו אמנם יש בית מרקחת ,אבל אם מספר אפסי

של תרופות.אם יתפוס אותי שוטר ואומר לו,שבאתי להשיג תרופות בבית מרקחת זה דמי יהיה בראשי.

אמרתי לעצמי אני הולך "כי פחדן לא משחק בקלפים".חיינו היו כמשחק בידיי הגרמנים. לקחתי את ארגז מכשירי העבודה שלי והלכתי לביתה.דפקתי בדלת ואם פתיחתה,אני רואה את מלאך המוות יושב בכבודו ובעצמו, ליד השולחן,ברגליים כושלות אני מתקרב לשולחן,שלידו יושב הביאלורוסי הסגן של התליין גרין.סדיסט לא קטן ממפקדו גרין.לא אבדתי את הכרתי,פניתי לגברת אנישציק ,"גברתי איזו דלת צריך לבדוק".היא מיד הבינה מה העניין,היא השיבה לי "איזו אדיבות יש למהנדס שלך,רק בקשתי וכבר שלח פועל".בינתיים הגזלן הרוצח הלך לו,אני מסתובב סביב הדלת כאילו בודק מה נחוץ לתיקונה.כך ניצלו גם הפעם חיי,אסור היה ליהודים להיכנס לבתי הנוצרים.הנתפס במעשה כזה היה משלם בחייו.

כל ההליכה אל הרוקחת הייתה לשווא,שום מידע חדש על גיסתי ומשפחתי לא קבלתי,הרוקחת לא ידעה דבר.לבסוף היא נתנה לי כיכר לחם,שמאד פחדתי להכניסו לגטו.הרבה מקרים דומים לזה,קרו בתשעת החודשים שהיינו בגטו.למרות שהתרגלנו למחשבה,שכל רגע המוות יכול להשיגנו,פחדנו לפעמים להכניס מזון לגטו,למרות שרעבנו.חיינו היו קשים מנשוא בגטו,מאז השחיטה הגדולה.לגטו הגיעו שמועות וסיפורים נוראים (בייחוד מפי גויים),על הקורה בברנוביץ,סלונים והסביבה.הם סיפרו לנו ששמח שם,לנו היה ידוע מה פשר השמחה הזו.

שרה מלבסקה הגיעה לגטו,אחרי הבריחה שלה מפני הרוסים,מפחד ההגליה לתוך רוסיה.את שרה הביאו גויים עבור כסף רב.היא סיפרה לנו שלברנוביץ הגיע סלונימסקי,גם הוא ברח מנייסוויז' מפני הסובייטים.המפקד הנאצי העביר את יהודי לניה ,לגטו שלנו,זה כבר היה סימן רע עבורנו.בגטו התלחשו ועפו כל מיני שמועות,אחד שמע משיקסה,אחר שמע מגרמני שאמר "בקרוב נשחט את כולכם".אחר סיפר כאשר דיבר אם גוי אחד,אמר לו הגוי "תמכור לי את חליפתך בין כך יגמרו אותך".

כאשר שמע ראש היודנראט,על הדבורים והספורים האלה. התרעם מאד ושאל, מי הם האנשים שמביאים ומספרים שמועות כאלה,כדי לזרוע בהלה ופאניקה בתוך הגטו.הוא רצה ללכת אל המפקד הנאצי ולספר לו על השמועות האלה.                           

בעקבות השמועות והסיפורים הזוועתיים, החלו האנשים להרכין ראשיהם עמוק באדמה,שתי גבירות,מהראשונות בגטו,התהלכו כמו טרופות דעת.כל הזמן שאלו מה נשמע,איזה ידיעות חדשות הגיעו.הן סיפרו על חלומותיהן.שתי הגבירות היו רוזה קאסל בתו של וולוול מלבסקי.הגבירה השנייה הייתה אשת המהנדס פאפ.לי לא נתנו לעבור ברחוב,מבלי שיעצרוני כל הזמן וישאלו על חדשות ששמעתי.כיוון שהיו לי מכרים נוצרים רבים,שאצלם עבדתי גם לפני המלחמה וגם עתה.הם היו סוחבים אותי לעבודה בכל המוסדות.לכן אנשי הגטו חשבו,שאני שומע כל מיני שמועות ודיבורים,על עתיד הגטו.כל זה התווסף לצרותי הרבים.אני לא פעם שמתי את נפשי בכפי,גם לא פעם שאלתי את עצמי, מה יוצא ליהודי שעמל כל חייו תחת השמש,כאשר בתקופה הזו הבנדיט מרוויח והיהודי מקבל כדור בראש.כל יום הגיעו ידיעות על המצב שהולך ומחמיר.

ב- ג' באב 1942 נעשתה השחיטה הגדולה בהורודזיי,הרגשנו שהצרה מתקרבת לעירנו.מעולם לפני זה לא ראינו את ראש היודנראט עצוב או בוכה.תמיד כשהתלוננו שלוקחים מאתנו,את הכר מתחת לראשנו,גם את החליפה האחרונה.הוא היה צועק עלינו,"אתם תלכו ערומים ויחפים.אבל על ראשכם אשמור".אצלנו לא יקרו דברים כמו בערים אחרות.כשאמרנו לו שקשה לנו,תשובתו הייתה מה חשבתם שבגטו החיים קלים.כאשר חיסלו את הגטו בהורודזיי,בין מחוסלי הגטו,היה אחיו הרופא ומשפחתו של ראש היודנראט.כאשר הוא הרגיש את האסון על בשרו,נעשה חברי כי גם אני אבדתי בשחיטה הזו,את אחי,אשתו,בתו חתנו ושני ילדיהם.שינוחו בשלום נשמותיהם,בגן עדן יחד עם נשמות הרוגי העיר.ת.נ.צ.ב"ה. שנינו עמדנו ואמרנו קדיש על הנרצחים.אנשים פנו אליו ובקשו ממנו עצה,אולי ישנה אפשרות למצוא נוצרים מוסריים והגונים,שירצו להסתיר יהודים עד יעבור זעם.למרות הסכנות העורבות להם.או אפשרות אחרת של חיפוש דרך להצטרף לפרטיזנים.

על הפרטיזנים הנלחמים בגרמנים,שמענו בשנת 1942,התהלכו אגדות על לחימת הפרטיזנים,אל נייסוויז' הביאו שוטרים נאצים ומפקדם,שני פרטיזנים שתפסו והרגו אותם.בשנת 1941 לא שמענו עדיין על פעילות פרטיזנים,כנראה שלא היו אז בסביבתנו פרטיזנים.

לראש הועד "הפרעזנט" מותר היה להסתובב בעיר,לא כמו לכולנו.הוא גם היה משחק בקלפים ושותה עם הרוצחים,את הוצאותיו שילם כמובן הועד.כל זה היה בשביל לקנות את לב הנאצים.רצינו גם שישמע מהנאצים  השתויים,פליטות פה על עתידנו.הוא אמר לנו באחת הפעמים,ששמע שנייסוויז' היא לא כאחת הערים אחרות.היא עיר של עובדים נחוצים בזמן המלחמה,העוזרים למגר את האויב הסובייטי.לא כמו יהודי הורודזיי הגרים ליד תחנת הרכבת,ומוסרים לרוסים על תנועות הגרמנים.אותם צריך היה להשמיד.בנוגע לפרטיזנים מסר ראש הועד,שהוא יצר קשר עם אדם מסוים,שהבטיח לברר את העניין.הוא גם ביקש שלא נעורר מהומות,כי שקט ישמור על "חיינו התקינים".

אני שמעתי על הענייניים שמתקרבים,גם מבתי שעבדה ביודנראט.בחמישי באב הוציאו הנאצים פקודות חדשות,שעל הפועלים היהודים,לגמור את העבודות שהם עושים תוך 3-4 ימים.הסיבה לפקודה הייתה,שהעבודה נחוצה להם,בגלל עזיבתם את המקום.בערב כשחזרנו לגטו ולכולנו אותה פקודה,אותו תרוץ הבנו שעומד להתרחש משהו נורא,לא יתכן שכל הנאצים יעזבו בבת אחת את נייסוויז'.

רצנו אל ראש הועד האם הוא יודע משהו,הוא בשלו "אולי באמת הם עוזבים,ואחרים יבואו במקומם".בגטו המצב נעשה מרגע לרגע עצוב יותר ויותר.אחד מפרש כך,שני מפרש אחרת,שלישי מייעץ לחכות.הרי כולנו עם למדנים שיודע ומבין הכול.כך עובר יום ועוד יום,למחרת בבוקר קמים ורצים להביא מים,שוב רצים לעבודה.הערב הוא למחשבות על העלול לקרות לנו.הבוקר הוא לריצה לעבודה,כאילו אנו מרוויחים הון עתק.בלכתי לעבודה בבוקר בהגיעי לבית שלמה חרלפ בקוזמיר,היכן ששיפצתי בית למהנדס.נכנסת אל הבית גם המפקחת הפולנייה על בתי הספר,גברת פטרובסקה ושואלת אותי, אדון לכוביצקי מה שלומך? היא מבקשת לקחת קצת נסורת.שוב ושוב היא שואלת מה נשמע בגטו,על תשובתי שהכול כרגיל,שאלה האם ראיתי את המהנדס,עניתי לה שלא,כאן כנראה הבינה שאני איני יודע על המצב המיוחד העומד לקרות.היא מושיטה אלי יד ואומרת לי שלום לבבי,דבר זה גרם לי לדפיקות לב מואצות.האישה בת ה-65-70 לא התגעגעה במיוחד לנשיקת יד פתאומית ממני.כנראה שמשהו עומד להתרחש.שנינו תמיד היינו ביחסים טובים,תמיד היא הציעה לי שתקנה משהו עבורי,אני תמיד השתוממתי על טוב ליבה ורצונה לעזור לי.מדי פעם הייתה מביאה דבר מה,היא הרגישה עצמה כחצי בעלת הבית.היא גרה עם המהנדס.

לאחר הסתלקותה מהבניין,התחלתי להרהר מה היו פשר דבריה ומעשיה,על בלהתראות,והושטת ידה לנשיקה.זה היה איתות אזהרה,על דבר חמור וקרוב,העומד להתבצע ביהודי נייסוויז'.המפגש בינינו היה בשעה עשר בבוקר.הרהורי לא פסקו,אמנם נמצאתי במקום העבודה,אבל ההספק שאף לאפס.בקוצר רוח חיכיתי לשעה שתיים עשרה ,שעת ההליכה לאכול ופגישה אם העובדים האחרים.רצוני היה לשמוע מהפועלים,האם נודע להם או שמעו משהו.במקום האכילה פגשתי את בתי ובפיה בשורות רעות.שאלתיה האם היא יודעת על הכנות כל שהן נגד היהודים.בתשובתה היא מספרת לי ,שראש הועד נקרא אל מפקד הגטו,זה הודיע לו שמהיום בשעה 10 ב-ו' באב,20.7.1942 ישמרו על הגטו שוטרים ביאלורוסיים ולא שוטרים יהודים.הדבר הזה נודע מיד לכל היהודים,אבל כולם חזרו לעבודתם כרגיל,לאחר האוכל בשעה אחת.כבר מספר ימים אני עובד לבדי,ידי רועדות ולבי מאיץ את פעימותיו,ראיתי דרך החלון במקום עבודתי, את ביתו היפה של אחי,את גן הפירות,את כול זה רכש אחי בשנות עמל מפרכות באמריקה.היכן הוא ומשפחתו עתה,חלקם קבורים בבורות נייסוויז'.אחי ואשתו,בתו ובעלה וילדיהם קבורים בבור בדרך "למיר".בנו המהנדס קבור בבורות "מלכיניה",היכן שקבורים יהודי ביאליסטוק.שם קבור גם המהנדס זרחין , שניהם היו נשואים לבנות דודות,נכדות של באשה.מיכאל בן אחי היה נשוי ללולה אפשטיין.זרחין היה נשוי לסופוצ'קה  אווינוביצקי הבת של נינה ויעקב.עוד בן אח שלי קבור "במולודעצ'נה".הוא היה בחיל הפרשים הפולני.כאשר פולין נפלה לידי הנאצים וצבאה נשבה.הגרמנים הוציאו אותם להורג.אשתי בתי וכל קרובי קבורים בבורות בנייסוויז',אני מרגיש כיצד זמני הולך ונגמר ובקרוב הגיע למשפחתי.רק דבר אחד מחזיק אותי בחיים,היא הדאגה לבתי הצעירה,שניצלה עד עכשיו ושתמשיך לחיות.

בכיליון עיניים אני ממשיך לחכות למהנדס שיגיע,לשמוע ממנו על חילופי השומרים בגטו,לא פעם אחת אמר לי,שלו היה בזמן השחיטה הראשונה,היה מציל הרבה יהודים.הוא היה דורש הרבה יותר יהודים לעבודות.אבל אז הוא היה במקרה בסלונים או בברנוביץ.השעה היא כבר שתיים,שעת ארוחת המהנדס אני רואה את המהנדס מתקרב ובא.לרוץ לקראתו איני יכול,לא מדובר פה על ביצוע עבודה,אלה על חיי וחיי בתי,אולי גם על עוד אנשים,שהוא יכול להציל.נתתי לו לאכול בשקט,לבסוף ניגשתי אליו,כאילו בענייני עבודה.הוא ישב עם שתי נשים לאכול,אחת הייתה זו שנפרדה ממני מוקדם יותר.ראיתיו נעשה חיוור כמת,למרות הדמעות שהיו בעיני הבנתי,שידוע לו מהנעשה בעיר.

בשלטון הרוסים בעירנו ,הושיבו את המהנדס בבית סוהר,בגלל פעילותו למען פולין.את אשתו וילדיו שלחו לתוך רוסיה.כאשר החלה  המלחמה, שלחו הרוסים את המהנדס ועוד רבים מאנשי עירנו,ברכבות לתוך רוסיה.באחת ההפצצות של הגרמנים על הרכבות,נפגעה הרכבת שבה היה המהנדס.הוא ברח מהרכבת המופצצת והגיע חזרה לנייסוויז'.איתו הגיעו עוד פולנים שהיו ברכבת זו.רובם היו שונאי ישראל.אציין שניים מהם קלצקובסקי ופנסקי.המהנדס ששמו מישצרסקי היה איש ליברלי,גם בזמן הפולנים הוא היה מהנדס העיר.  

כשהגעתי לשולחנו לא יכולתי לדבר,רק לבכות ולשאלתו על הבכי שלי,סיפרתי לו על הידוע לי,הוא שאל מי הם מקורות הידע שמסרו לי,על העומד להתרחש,מסרתי לו ובקשתי ממנו עזרה בשבילי,בתי ולכל יהודי הגטו.שיפנה וידרוש מהגרמנים רחמים עלינו.הוא ענה לי,לכוביצקי הרי אתה מכיר את הגרמנים,הם עושים את שלהם.אני ממשיך בשלי,אתה אדם נבון תן יד להצלתנו,עצה מה לעשות לאן לפנות.מיד הוא הציע לי שנברח ליער.על שאלתי ממה נחיה שם,הוא ענה לי אתה הרי אדם מאמין,תבטח באלוהים הוא יהיה בעוזרך.על שאלתי הנוספת ממה נתקיים ומה נאכל שם,לא הייתה בפיו תשובה.כאשר נפרדנו הם איחלו לי בהצלחה וכל טוב.גם ראיתי שעיני הזקנה שנפרדתי קודם מלאו דמעות.הייתי אומר שברכתו התמלאה,אני באמונתי הרבה עברתי באש ובמים וניצלתי.

לאחר הפגישה עם המהנדס והנשים,חזרתי למקום עבודתי,שעת סיום יום העבודה עדיין לא הגיע.לא הייתי מסוגל לעשות משהו,חיכיתי בקוצר רוח לשעה ארבע שתגיע,לגמר העבודה ולהגיע לגטו לשמוע על הנעשה בו.כאשר הגעתי לשער,אמר לי השוטר שבעוד עשר דקות,כולם חייבים להיות בבית הכנסת של "סנדלר",רצתי לשם,בהגיעי למקום,ראש הועד היהודי כבר החל במסירת הידיעות הידועות לו.הוא הרי נקרא אל המפקדה בשעה עשר בבוקר.הוא מסר לנו שמהערב לא תהייה יותר,שמירה של שוטרים יהודים,יחליפו אותם שומרים ביאלורוסיים.בפגישה אמרו אחדים,שיש לברוח הכי מהר שאפשר,אחרים אמרו לא ידוע מה יהיה,יתכן שהגרמנים חושדים ביהודים כאלמנט לא אמין,לכן הם שמים שוטרים משלהם.פעם כבר קרה שתפסו גוי מניישטש שהביא אווז לגטו,למסגר שומייקו.השוטרים רצו לחסל את הגוי מיד.היהודים החליטו להצילו,הם אספו שלושים אלף רובל ושתי חליפות.להצלת הגוי שהעמיד את חייו בסכנה רק כדי לעזור ליהודי.אמנם הייתה זו שטות מצד הגוי,הניסיון להיכנס לגטו,בניגוד לפקודה המפורשת שהייתה.

לא רק להיכנס אסור היה לגויים,גם להביט אל הגטו מעבר לגדר אסרו עליהם.כאשר הם היו הולכים ברחובות ליד הגטו,מבטם חייב היה להיות רק קדימה.דיירי רח' מיכאלישוק הם שסבלו הכי הרבה מזה.המפקד היה עובר אל אהובתו,שגרה מאחורי הגטו רכוב על אופנועו פעמיים ביום.היא גרה בבית צציק,אשר קנה את המגרש מר' חיים לייזר השוחט,ובנה לו עליו בית. שהיה עתה בעוכרינו.סופה של אהובת המפקד היה,כסופם של יהודי נייסוויז',היא ידעה יותר מדי סודות ,לכן חיסלוה. 

בכנס אלה שהיו נגד הבריחה טענו,שלא כולם יכלו לברוח,אם חלק יצליח לברוח,החלק שיישאר ישלם את מחיר הבריחה בחייו.לפי דעתם כולם צריכים לעמוד ולהתגונן,לשמור על כבודנו,שהגויים לא יגידו עלינו שהלכנו כצאן לטבח,כמו בשחיטה הראשונה.השאלה שנשאלה במה נעמוד מול הגרמנים.אנשים סיפרו שיש תותח,אני לא ראיתיו.הגויים גם סיפרו שהמהנדס פאפ לפני שנפל חלל ירה בתותח,לאחר שנפל חלל,ווסילבסקי לקח את התותח וברח איתו.סיפור זה לא אמין ביותר בעיני,גם אני מבין קצת בענייני צבא.

אם תשאלו מהיכן הגיע נשק לגטו,הספור הוא זה.במפקדה עבדו שתי בנות יהודיות,הבת של פייבל דוקר והבת של כהן.אביה גר במיכאלישוק,מול ביתו של מאיר בשינקביץ,הבן של לייבע.האיש היה נפח בקלצק,אבל בנייסוויז' סחר בסוסים.שתי הבנות האלה היו מעבירות נשק מהמפקדה לגטו.זה היה כל כמות הנשק שאנשי הגטו נלחמו בגרמנים.

הדבר החשוב ביותר הוא שגטו נייסוויז',היה הגטו הראשון שמרד בגרמנים.אפילו אחרי מרד גטו וורשה וחיסולו,כתוב בספר פולני על הגנת היהודים בגטו נייסוויז'.בו כתוב שהיהודים נלחמו ביצולים,ברזלים ובכל מה שהשיגה ידם,על שימוש בנשק לא מוזכר בספר.לא מובן לי למה העיתונאי, שכתב על גבורת עירנו,לא הזכיר שהיהודים השתמשו גם בנשק.את הספר הזה קראתי באוניברסיטה העברית בירושלים.כשבאתי לבכות את בני עירנו,יחד עם בנימין יוועלבסקי בן עירנו,בביקור שערכנו בירושלים.

אחזור שוב אל הכנס שהיה בבית הכנסת,לאחר הוויכוחים איך וכיצד יש להתגונן או לעשות,מול הצורר הנאצי.ההמולה שחכה והאנשים התפזרו.כל אחד הלך לביתו,למחשבותיו והרהוריו מה אפשר לעשות במצב החדש שנוצר.מי שניסה לאכול דבר מה האוכל ממש נתקע בגרונו.

ראש היודנראט רץ העירה לברר מה המצב,כעבור שלושים דקות הוא חזר וקרא לאנשים לפגישה שנייה,הפעם הוא מסר שהמצב הולך ומתדרדר,צריך לעמוד על המשמר.החלטנו להתחלק לקבוצות שיהיה יותר קל להתגונן.גם במחשבה שבקבוצה יותר קל להבקיע דרך,בין שרשרת השוטרים ולברוח ליער.כך עשינו.הייתה גם קריאה, לתמות נפשי עם הפלשתים.

ראש היודנראט אמר לנו שאם נראה,שהשוטרים מקיפים את הגטו זהו הסימן לשחיטה,כל אחד ואחד יעשה את כל המאמצים שיש לו כדי להינצל מהרוצחים.ובמגביל לסמן גם לאחרים שאינם יודעים עדיין על המתקרב לבוא.סימן האזעקה היה עשן,הלכנו ואספנו את הקש ממרבץ הפרות,שהיו פעם בגטו,לערימה כדי להציתה,כסימן לתחילת ההתגוננות בפני הנאצים המרצחים.גם כל איש שימצא דרך להינצל שהשתמש בה.את כול זה יש לעשות רק כשידליקו את ערימת הקש,אחרת עלולים המעשים האלה,להוות סיבה לשחיטה לא מתוכננת של הנאצים בגטו.אחרי כל ההכנות האלה התפזרנו לבתינו,מספר צעירים הלכו לראש היודנראט,איזה פקודות הם קיבלו ממנו לא ידוע לי.....אמנם הכנתי לי ולבתי בונקר,בבואי הביתה התיישבתי על הספה,התחלתי בעשיית חשבון נפש,יש לי מקום מסתור בבונקר,איך אצא מהבונקר ומה אעשה עם עצמי,לאחר גמר הלחימה בגטו.דבר אחד הדריך אותי כל הזמן,בתי שניצלה מהשחיטה הראשונה,חייבת להמשיך להישאר בחיים.אני נזכר שבחופרי את הבונקר,רק על בתי חשבתי,איך אני יכול להצילה.בתי טרם שבה מעבודתה ביודנראט,החלה לעלות בראשי מחשבה,אולי לשלוח אותה עם הצעירים.אני יהודי בן שישים לא יכול לברוח,כי מה אני טוב יותר מכל יהודי נייסוויז'.למה שעצמותיי תשכבנה היכן שהוא במקום לא ידוע,רחוק מקבר משפחתי.

פתאום נזכרתי בהרבה נוצרים,אשר גילו כלפי יחס טוב בהיותי בגטו.אפילו אחדים מאנשי החברה הגבוהה.כמו המהנדס ברניצקי החתן של פיוואניה, שעבדתי אצלו.גם את אשתו הכרתי והיא עשתה למעני הרבה,בזמן היותי בגטו,היא הייתה מביאה לי לחם,גריסים ועוד מצרכי מזון.תמיד הזכירה לי את הטובות שעשיתי לה בשנת  1922 . חיילים פולנים בזזו את בית בתה,שהייתה היפה ביותר מבנות נייסוויז'.אשת המהנדס באישור ראש העיר,אספה ועדה שתקבע מה גודל הנזק שנגרם לבתה.בוועדה היו חברים: ד"ר צווירקו,המהנדס קרופסי,ראש העיר בעת ההיא בכבודו ובעצמו,המסגר פניץ ואני בתור נגר.הוועדה קבעה את גודל הנזק שנגרם לבית,ושווי ערך הנדוניה שקבלה מאביה,הועדה גם קבעה מה יהיה גובה הפיצויים שתקבל.הפיצויים שהיא ובעלה קבלו,לשיפוץ הבית היו נכבדים ביותר.מאז המקרה היא שמרה איתי על ידידות אמיצה.לאחר שבעלה גמר את עבודתו,כאחראי על היערות של הגרף אנדזיל מהעיירה בקוסוב.היה מזמין אותי אליו,וגם נותן לי כל מיני עבודות.כאשר היו עבודות שיפוץ היו קוראים ללכוביצקי לבצעם.גם זכור לי מקרה אחד שקרה,לפני כניסתנו לגטו.כאשר הסובייטים נסוגו מפני הגרמנים.הם פתחו את מרתפי המנזר ,שבו אוכסנו תפוחי אדמה ע"י הרוסים.כולם באו לקחת תפוחי אדמה,גם יהודים.כאשר אשתי הגיעה אם שק לקחת תפוחי אדמה,כבר היה אסור על יהודים לקחת.אשתי חזרה ריקם הביתה,אשת המהנדס פגשה בה,ושאלה למה לא הצטיידה בתפוחי אדמה.אשתי הסבירה לה שנאסר על היהודים לקחת תפוחי אדמה.היא לקחה את השק מידי אשתי,הלכה והביאה לביתנו שק תפוחי אדמה.תתארו לכם את גב' ברניצקי,הגברת הנכבדה ביותר בעירנו,צועדת בעיר כאשר שק תפוחי אדמה על גבה.בעלה המהנדס עבד בתרגום לגרמנית,בין השנים 1914-1918 .מחשבות עלו בראשי אולי ללכת לביתה של גב' ברניצקי,לבקש ממנה מקום מחבוא עבורי מפני הגרמנים.אמנם היו לי הרבה ידידים גויים,אבל כולם גרו הרחק מביתי ולהגיע אליהם היה מסוכן.להגיע לביתה של גב' ברניצקי,היה צריך רק לעבור את גדר הגטו,ללכת בסמטה מול ביתי עד למנזר,שם לחצות את הגן ולהגיע לבנין הגימנסיה,מפה לבית קספרוביץ.הבית שהם קיבלו בירושה.אם המחשבות האלו שעלו בראשי,מה אני עושה להצלתנו של בתי ושלי.הגיעה בתי הביתה ואומרת שהמצב הולך ונהיה גרוע.אני מציע לה שתלך לאיזה גוי להסתתר,היא בשלה שהדבר מסוכן ואין לסמוך על הגויים.אני מציע אולי נלך אל גב' ברניצקי,היא פוסלת את ההצעה הזו על הסף,מכיוון שאל ביתה מגיעים גרמנים,בגלל השפה הגרמנית הרהוטה שבפיהם.שם הם גם מבלים יחד עם הגרמנים.

אני אומר לבתי שדווקא במקום כזה, יהיה ביטחוננו רב יותר,השאלה היחידה שנשארה,האם יסכימו לקבלנו לביתם.תוך כדי השיחה אם בתי,החליטה בתי לרוץ שוב למשרד היודנראט.לפני יציאתה הצעתי לה, להתקשר עם הצעירים וללכת איתם.אני כבר אשאר היכן שאשאר,קבלתי ממנה מנה הגונה על דברי אלה.המשכתי לשבת ולחפש עצות,את עמדתי ליד החלון לא נטשתי.המבט דרך החלון החוצה החזיק אותי כמו מגנט.דרך החלון ראיתי את הגויים,עוברים שקטים,אני חושב לעצמי ואומר בלבי,ריבון העולמים במה חטאנו,שאנו גרועים מכולם שכך מתנהגים אלינו.הערב יורד מתחיל להחשיך, אני ממשיך במחשבותיי,האם ירו בי או אצליח להיכנס לבונקר חי.לפתע ראיתי את הלקה בתה של סופיה מתקרבת,פתחתי את האשנב היחידי שהיה,קראתי לה לגשת אלי,היא נגשה אלי מיד,בקשתי ממנה שתקרא לגב' ברנצקה.הלקה רצה תכף ומיד אליה,לא עברו דקות מספר וגב' ברנצקה הגיעה.סיפרתי לה שכנראה עומדת להיות שוב שחיטת יהודים,אני רוצה להסתתר אצלם יחד עם בתי.היא ענתה לי שהדבר הוא בלתי אפשרי.היא שואלת אותי האם אני יודע על מקרה,שהיה בברנוביץ שיהודי נכנס לביתו של גוי,הגרמנים רצחו את היהודי וגם את משפחת הגוי,והעלו באש את הבית.

ראיתי בעיניה שהיא פוחדת,אמרתי לה שלום ושתלך מהחלון,שמא יראו אותה ויבולע לה.היא הלכה מספר צעדים,חזרה ואמרה לי "בגורן שלי הדלת תהייה פתוחה".היה לי מובן שאם ימצאו אותנו בגורן,היא לא יכולה להיות אחראית.היא פשוט תגיד,שלא ידעה שיהודים נכנסו לרפת.הרפת הייתה רחוקה מביתה,היא לעולם לא נעלה את הדלת במנעול.היא רק הלכה מביתי,הגיע רכוב על אופנוע המפקד הגרמני.למזל שנינו המפקד לא ראה אותה,ליד ביתי.איני רוצה לחשוב מה היה קורה לשנינו,אם המפקד כן היה רואה אותה.שנינו היינו משלמים בראשנו.כך נגוזה תקוותי האחרונה,לקבל עזרה ממכירי וידידי הגויים.זה שלא הגעתי אל הגורן שלה היה רק לטובה.ראשית היא לא הייתה יכולה להחזיק אותנו שנתיים.שנית לאחר תקופה מסוימת הייתה במשקה שריפה גדולה שכל בתיה עלו באש.הערב ירד,שכני מתרוצצים בחוץ ואני ממשיך לעמוד על משמרתי ליד החלון,שומר ועוקב על הנעשה מאחורי הגדר.20 דקות לאחר רדת החשכה,החלו שוטרים להגיע ולהקיף את הגטו.השוטרים

עמדו במרחק של חמישים צעד אחד מהשני.אני ממשיך לעמוד בעמדתי,מתפלל שבתי תחזור כבר.אם עלה בגורלנו למות,שנמות שנינו יחדיו.בשעה עשר סגרתי את וילון החלון במקצת,כדי שאוכל להמשיך להשקיף על הנעשה בחוץ,למרות האור הקלוש בחוץ של תחילת החודש.ראיתי שיש נוסף לשוטרים בעמדות ,עוד 2-3 שוטרים מסיירים ליד הגדר,בודקים אם הכול בסדר.כנראה שגם לא האמינו ובטחו באנשיהם.האם באמת יחסם של השוטרים,מספיק רצחני כלפי היהודים.או שחס וחלילה יאפשרו ליהודים לברוח מהגטו.כשאני עדין יושב על משמרתי,פתאום נשמעת ירייה,הכדור פולח את הקיר חודר לחדר ופוגע בארון.בנס ניצלתי,אני ישבתי כאשר צדי נשען על הקיר.רגע לפני זה עמדה בתם של השכנים,ליד הארון שהכדור פגע בו.אם שמיעת הירייה,נכנס מוריס גולדברג לבית ובשורה בפיו.לכוביצקי נכנסים לבונקר יורים בגטו.באותה דקה נכנסה גם בתי הביתה,אותה בשורה מרה בפיה.לא רק על ביתנו ירו,בכל פינות הגטו ירו.

חיסול הגטו צריך היה להתחיל בשעה שש בבוקר למחרת,אבל השוטרים הביאלורוסים,הנאמנים לצורר הנאצי ושונאי יהודים,התחילו במבצע החיסול מוקדם מהתכנון.לבונקר ירדנו שבע נפשות,גולדברג אשתו ושני בניו (אחד בן 16 שני בן 8 ),ידידה של גולדברג גב' ליטבק שהייתה מורה,גם בעלה היה פעם מורה בבית- הספר הפולני הגבוה "ושכניצה פולסקה".בתי ואני.הבונקר היה קטן להכיל את כולנו,הרגשנו את עצמנו כמו דגים בחבית.בבונקר היה לנו מעט אוכל,חבית קטנה עם מים ודלי לעשיית צרכים.דבר אחד שחכנו להכין,דבר מה לפרוס על האדמה,שאפשר יהיה לשבת ללא נגיעה ברטיבות.כך נסגרנו מתחת לאדמה כאשר חדרינו מגנים עלינו ממעל.השעה הייתה קרובה לחצות,לפתע קול קורא לעזרה,ר' משה לכוביצקי הצילו תכניס אותי לבונקר,תחילה נבהלנו אך מיד זיהיתי את קולו של ידידי יעקב ליפשיץ,הכנסנו אותו פנימה.לאחר שהוא נכנס פנימה,שאל אותו גולדברג מאין ידידי ידע על המחבוא.מזלי הרב היה שיעקב לא סיפר אמת,אחרת היה נגמר רע ביני ובין גולדברג.הספור של יעקב היה, כבר זמן רב הוא חשד שאנחנו בונים משהו,בעקבות בקשותי ממנו להשיג עצים ודברים שונים.לא השתוממתי על חשדנותו של גולדברג,שישנם עוד אנשים שיודעים את סוד הבונקר.בינתיים החלה לנו צרה חדשה,הבן הקטן של גולדברג והמורה החלו להיחנק מחוסר אויר.גולדברג עמד ונפנף במטפחת כדי להקל על הסובלים.גם חשב לעשות חור במקל כלפי מעלה,כדי שיכנס אויר.המורה בקשה שניתן לה לצאת,היא תחפש לעצמה מקום מחבוא אצל הגויים.פחדנו לתת לה לצאת,שמא יתפוס אותה אחד השוטרים,תקבל מכות ותספר להם על הבונקר,כך עלולה היא להביא כליה על כולנו.לבסוף הוכרחנו לפתוח לה את הבונקר,בגלל צעקותיה.מזלה לא שפר עליה,בהגיעה אל הגדר נורתה ונהרגה.

ביתנו התרוקן,שכנינו האחרים הלכו לחפש מחבוא אצל מכרים.אבל חוץ מעלקה בתם הבכורה,אף אחד לא נשאר בחיים.אלקה נישאה לדוד בן גרשון פרפל,נכדו של שמואל לייב הקצב.בשעה שלוש לפנות בוקר,כאשר פתחנו למורה את הבונקר ליציאה,ראינו שישנן שרפות בגטו.את השרפות האלה הדליקו היהודים כהקלה על הבריחה ליער.אבל בצורת הבריחה הזו,איש לא נשאר בחיים.הגויים סיפרו שבשדות הקמה בדרך "להאלרע",מצאו גוויות של יהודים.בדרך "לסיעלוביץ" הגרמנים רצחו את גבריאל דוד גרינבלט הטיח,הנכד של ליפקה. למחרת בשש בבוקר,צוו על שלושים מעובדי הטקסטיל להתייצב,ולא הם  ישאירו אותם כעובדים,ואת משפחותיהם יוציאו להורג.איש מהעובדים לא התייצב כי היה ברור להם,שגם הם יוצאו להורג לאחר שילמדו את הגויים את המלאכה.הם רצו להישאר אם משפחתם לגורל אחד.לכן הם הפרו את צו הגרמנים ולא יצאו לעבודה..על הדבר הזה נודע לי מפיו של המהנדס מילשטיין, כאשר פגשתיו בלודז' לאחר המלחמה.האנשים התבצרו בבית הכנסת הגדול,בעזרת הנשים כי שם היו חלונות שפנו לגטו.ליד החלונות הוצבו האנשים אם הנשק, הקבוצה שהייתה בבית הכנסת,הייתה ברובה צעירים ורווקים,ביניהם היה המהנדס מילשטיין הרווק.לפתע נפתחה אש על ידי הגרמנים,מכוון השער אל ההמון הרב של יהודים שהיו שם,באותה דקה ממש ירו מכוון בית הכנסת על הגרמנים.איני יודע בדיוק מי היו הלוחמים היהודים שם.רק ידוע לי שמבני נייסוויז' היה הבן של ידידיה שוסטרמן,הנודע בשם "טראליק" הוא היה תלמידי,עבדנו יחדיו ארבע שנים.אזכור גם את בנו של חנן מזולקעס,יתר האנשים הידועים לי היו פליטים שהגיעו לנייסוויז'.המהנדס פאפ,אחד בשם לאנגמן שיחד עם שוסטרמן הדליקו את הגטו.שוב הספור על התותח שפאפ ירה בו ולאחר נופלו חלל,לקח את התותח ווסילבסקי וברח איתו ליער.אחרים סיפרו שראו אותו בניישטאט.שוב איני מאמין לסיפור הזה.אם היה יוצא לפרטיזנים ,בטוח שהייתי פוגש בו,אבל לא פגשתיו בשום מקום.הגויים התעקשו לספר שהוא זה שברח עם התותח,לאחר שכלו כול הקיצין.גם קשה לי להאמין שהם עשו גדולות,הסיפורים הם על חמישה שוטרים ביאלורוסיים פצועים וגרמני אחד.או על שני שוטרים הרוגים,עד היום אין פרטים רבים על הגנת גטו נייסוויז',כי נשארו מעטים בחיים.הדבר היחידי הבטוח,שהיהודים התגוננו בגטו, היו אנשים ששמעו יריות מכוון בית הכנסת.היה עיתונאי פולני שכתב על גבורת יהודי נייסוויז'.כאשר חזרנו אחרי שנתיים ביער העירה,נייסוויז' לא הייתה אותה עיר שעזבנו,רבים מתושביה יצאו למלחמה,רבים לא נשארו בחיים,הגויים שהיו נאמנים לנו,סיפרו שלא יצאו מבתיהם בזמן חיסול הגטו.לפי דבריהם הם ישבו בביתם ובכו על ידידיהם היהודים שנרצחו.בסופה של ההתנגדות רובם נרצחו או נהרגו,כי כוחותינו היו דלים לעומת עוצמת האויב האכזר.מהמהומה ליד השער הצליחו מספר נפשות,להציל את חייהן ולהסתתר בבית הכנסת של הקצבים.המהנדס מילשטיין עם בן,אלקה אפיצינר שכנתנו,עכשיו אשתו של דוד פרפל,שני פליטים מלודז',גולדשטיין מסובלק קרמסקי עם שלושה ילדים חכמים מאד,הבת של יהושע פולנקר ריווה לה היה ילדה,נכדה אחת של קלאצ'קו וילדה של פליט.על מה שקרה בבית הכנסת אכתוב אחר כך.              

ברצוני לחזור ולספר על המחבוא שלנו,לאחר שהוצאנו את גב.ליטבק מהמחבוא וראינו את השרפה שפושטת אל בניני הגטו.חזרנו אל הבונקר שלנו,בהיותנו בפנים הבונקר,שמענו ירייה של רובה(אולי זו הירייה שרצחה את גב' ליטבק),גם שמענו צעדים ודבורים של גויים מעלינו.אשר באו לבוז מכל הבא ליד.שמענו אותם אומרים אחד לשני,ניקח את הדברים מהר ונסתלק,שהשוטרים לא יראו אותנו ולא ירו בנו.מדברי הגויים הבנו שהשמחה אצל הנאצים החלה.שמענו גוי אחר אומר,שהנאצים עסוקים בשעה זו ליד השער,מכיוון השער באמת שמענו יריות.הגויים הלכו אם שללם,לפתע שמענו קולות ירי מתותחים.גם קולות של שוטרים מביתנו,הם מחפשים בבית ובסוכת הפרודוקטים,הבנויה ליד הכניסה לבית.בסוכה הם מצאו ארגז,אם כלים מלאים בריבת בית ובקבוק יין ששמרנו שנים.הם החלו בשתיית היין,ירדו אל המרתף,עלו אל העלייה להמשיך בחיפושים.מאחר ולא מצאו יותר דברים,הם התייאשו ועזבו את הבית.לא לפני שאנו רעדנו מפחד נוראי,בזמן החיפוש הבן הקטן של הגולדברגים,שוב החל להיחנק ואביו מנשב אליו רוח במטפחת,כדי להחיות את נפשו.כל הלילה שמענו יריות בגטו,אנחנו יודעים שגורלנו המר ילך איתנו עד הסוף.שוב נשמעים מעלינו צעדים בבית,של מחפשים דברי ביזה,אחד רוצה דבר מה,שני רוצה לקחת מתנה לאהובתו.אנחנו מתחת לרצפה יושבים בשניים נוקשות.כל אחד ומחשבותיו,על הסוף המתקרב לכל אחד,על תמונת חיסול הגטו העומדת לעיניו.האוויר כמעט ונגמר לנו,פתאום מתחילה רגלי לכאוב מהלחות באוויר.כל הזמן נשמעים צעדים מעלינו,אנו רעבים אבל במצב סכנה,מי יכול לקחת דבר מה לפה ולאכול.תושייתה של גב' גולדברג עומדת לנו הפעם,היא מגישה לכל אחד סוכריית מציצה,זה כל מה שנשאר לה מבית החרושת.למעלה ממשיכים להישמע הצעדים,זה בא באור וזה בחושך.הדלקנו לנו גפרור כדי שבאורו,נוכל לדעת מה השעה,השעון הראה שבע.כל המהומה החלה בבוקר,זה אומר שאנו יושבים בבונקר כבר יום שלם,עכשיו ערב.להדליק אור אסור עלולים לראותו,גם אש דולקת צורכת חמצן,לנו יש מזה בצמצום.שוב אנו שומעים מעלינו צעדים,נאצים נכנסו לבית הקטן מצד הגטו,ראשית רצונם מכאן להשגיח על הנעשה בגטו,שנית מתוך הבית הם יכולים לשמור על הרכוש טוב יותר.תמיד הנאצים לקחו לעצמם את השמנת,לאחרים את הבררה.לו היו פוגשים אחד מהבוזזים בטוח היו יורים בו.הם התחילו לרקוע ברגליהם על הרצפה,שמע יגלו מקום מחבוא שהו.לרצפה הנמצאת על האדמה,יש צליל שונה מרצפה שחלל מתחתיה,על הדבר הזה חשבנו בתחילת החפירה.כמו שנאמר " סוף מעשה במחשבה תחילה ".העמדנו שולחן גדול וכסאות,במקום שהרצפה התרוממה וקצותיה,הגיעו עד תחת היסוד של ביתי,שהוביל לגן הירק.השולחן והכיסאות היו היכן שהיה החלל,כאשר השוטרים דפקו ברצפה,הקול היה רגיל כאילו יש אדמה מתחת.הם גם חיפשו בתנור ועליו,בארון הקטן,היכן שגולדברג טמן כמה חפצים שהביא מפוייזן.כשלא מצאו דבר לקחת,עזבו את הבית הקטן ועברו לבית הגדול שלי.לאחר שגם בבית הגדול לא מצאו דבר,הם עזבו את המקום.לאחר חיפוש הגרמנים בשני הבתים,הבנו שעלינו לעזוב את המחבוא הלילה.היה לנו ברור שלאחר החיפוש השטחי,שהם ביצעו היום,הם יבואו מחר ויעשו חיפוש יותר רציני.על ידי פירוק הקירות והרצפה. יזיזו את השולחן והכיסאות,ימצאו את החלל המוביל אל המחבוא,אחד יהיה גורלנו אבדון.התחלנו לתכנן את דרך בריחתנו אל היער,ללכת ליער באלבה זה טוב.אבל יותר טוב וכדאי היה ללכת ליער הצלבנים "לאס קשיז'אצקי".ומשם לפולסיה,כי מוצאי מפוליסה,גם נמצאים שם הרבה פרטיזנים.יעקב ליפשיץ אינו מכיר את פוליסה,לכן הציע ללכת דרך אמלינצה,פוגורלה ויער שסקי באזורים האלה הוא מכיר הרבה שומרי יערות.אם אנו מסכימים לעצתו,הוא ייקח אותנו דרך היער העירוני " מישצ'ינסקי " ,אל אמלינצה ומשם הלאה.חשבתי שהצדק איתו,אמנם באזור הזה יער עבות,אבל הסביבה אינה מוכרת לנו.היכן נשיג אוכל למחייתנו,מה יהיה אם לא נפגוש בפרטיזנים.או שלא ירצו לקבל אותנו,התהלכה שמועה שהפרטיזנים מקבלים רק צעירים,אנחנו לא היינו כאלה,היינו שלושה מבוגרים,שתי נשים ושני ילדים,האם ירצו להאכיל כה הרבה פיות.ההצעה של ליפשיץ התקבלה,ללכת ליער העירוני,ומשם דרך העיירות רווינקלרובשיצינזע,אמילנאי,נובושולקי,פאדאריץ וקנאטובשזיצנע,באזור הזה עבדתי בזמן מלחמת העולם הראשונה.עשיתי חשבון שגויים מכרים,אחד ייתן פרוסת לחם שני אולי כיכר לחם,כך אולי נוכל להתקיים איך שהוא.גם לליפשיץ יש מכרים באזור הזה,כבן של סוחר עצים וידען בענייני יערות.הרי הוא ואביו היו במרחבי היערות האלה. גולדברג אמנם היה זר בסביבתנו,אבל כל ביילורוסיה זרה לו.הוא סמך על החלטתנו,החלטנו לצאת לדרך,כל אחד עשה את הכנותיו בשקט,עדיין אנו מפקפקים האם נצליח לצאת בשלום או שאנו מקריבים את חיינו.אבל דרך אחרת אין לנו רק זו וקדימה ליער.ליפשיץ החל לבכות על אשתו וילדו,שנפרד מהם אתמול בעשר בבוקר,האם הם עדיין בחיים,או מסרו נפשם על קדוש השם.או שגם הם מצאו מקום מסתור,או יצאו לשדות.פצעו עדיין טרי,לא כמו פצעי שאני מבכה אותם כבר תשעה חודשים.לליפשיץ היה הכי גרוע,לא חסרו לנו דמעות לשפוך.דבר אחד ידענו " כאשר אבדנו אבדנו,אבל מהבור צריך לצאת מהר ".יצאנו מהמסתור שהיה יכול להיות גם קבר עבורנו.הראשון יצא גולדברג אחריו בנו,ליפשיץ,בתי פריידל,אשת גולדברג עם הבן השני,אחרון יצאתי אני סגרתי את פתח הבונקר,כדי שמי שיכנס לביתי לא יראה לפני עיניו,את פתח המסתור.הם בסופו ימצאו את הבור,אבל זה ייקח להם זמן,לנו זה ייתן אפשרות להתרחק מהאזור כמה שיותר.יצאתי ושמתי את הכול במקומו,שלא ירגישו על כול שינוי שהיה במקום.במידה ומגלים מחבוא אחד,מתהווה סכנה ממשית לכל יושבי המחבואים האחרים.מלמעלה אי אפשר היה לראות כלום,גם מתוך הבית לא,הרי עבדנו בבונקר כאשר אנשים נכנסו ויצאו מהבית.את ביתי הקטן עזבתי,ביציאה דרך החלון ולא דרך הדלת.לא רצינו לפגוש את אנשי הרשע (שוטרים).הם הסתובבו וחיפשו אנשים אשר חסרו להם,אחרי ספירת ההרוגים.ביציאה הייתה לנו עוגמת נפש שהיא,אבל הסוף היה טוב.בתוכנית היה לעבור את גן הירק שלי בזחילה,הגן היה מעובד כולו וירוק,היו בו תלמים באמצע הגן עבר רח' הגטו,הלאה ממנו שוב היו תלמים.בין ערוגה לערוגה היה מעבר צר,עברת את המעבר הצר,אתה נמצא ליד גדר התיל.ליד גדר התיל חפרו תעלה צרה מאד שנכנסה לגנו של שכני סקרציקי.דרך תעלה זו הוא היה סוחר עם אנשי הגטו.מבריח דברי מאכל,הוא לא הפסיד מזה,במיוחד סחר איתו מיכאל פיש,בנו של ירמיה הנפח,זאת הייתה הסיבה שסקרציקי הסכים,שהתעלה תעבור בתוך גן הפרות שלו.דרך חפירה כזאת אדם בקושי השחיל את עצמו.גם במקום הזה שחקנו באש,החפירה הייתה מוסתרת מהצד שלנו ומצד גנו של סקרציקי,משימתנו הייתה עכשיו לעבור את התעלה,לחצות את גנו של סקרציקי,לזחול ברח' שהוביל לבית קברות,לעבור את גן הירק של אברמקה .משם דרך מיבסקי לשדות,לחצות את בית הקברות היהודי,לדרך סנוב ורודובקה ולהגיע ליער העירוני.קל מאד לתאר את הדרך שיש לעבור,מאשר לעשותה בלילה חשוך ובשקט מוחלט.אספר כיצד עשינו את דרכנו הלא קלה,הגענו אל התעלה,התברר לנו שגולדברג ובנו לא זחלו בתעלה,אני ובתי,ליפשיץ ,אשת גולדברג ובנה הצעיר,הגענו בזחילה אל גנו של סקרציקי,אווי גולדברג ובנו אינם.לצעוק איננו יכולים פן נעיר את כל הסביבה.החלטנו להתקדם ולעבור את הגן,חשבנו שהוא חצה את הגן מכיוון אחר,הגיע למקום המפגש שקבענו ומחכה.לפתע אני שומע את סקרציקי אומר לאשתו,"מישהו מסתובב בחצרנו",נבהלתי ,חשבתי שהוא יקרא לעזרה.עזרתי אומץ ניגשתי לחלונו ואמרתי לו,"אדון סקרציקי זה אני ר' משה לכוביצקי,אומר לך שלום ולהתראות,אני עוזב את העיר".במחסני ישנם חלקי עור לשלושה זוגות מגפים,ועוד כמה דברים.תאסוף את הדברים בשבילך,מחר, לפני שהם יפלו בידי הנאצים.לאחר הדברים האלה שאמרתי לו,הייתי בטוח שיישאר בשקט וישמור על סוד בריחתנו.לו הוא היה עושה רעש,המשטרה בטוח הייתה יורה בנו.אנו ממשיכים הלאה בדרכנו,עברנו כבר את הסמטא,נמצאים בגנו של אברהם גרינפלד,בגן גדלה חיטה וכול אחד יודע מה גובה החיטה.עדיין לא מצאנו את גולדברג ובנו,אשתו המומה יחד איתנו,לקרוא לו עדיין איננו יכולים לאן נעלם בעלה הכה פיקח.לאן יכול היה לפנות.מגן גרינפלד עברנו למיבסקי,הכלבים התחילו לנבוח,אליהם הצטרפו כלבי האחוזה.הגענו לשטח בית הקברות,משתטחים על הקברים ואין דמעות בעיננו,לבכות את נשמות קרובינו הטהורות שאיבדנו.הרגשנו שאנחנו בסכנה,הבטנו לכל הצדדים בפחד,פתאום ראינו שתי דמויות מסתובבות בשטח,צעירנו שראיתם חדה אומרים,אלה שוטרים.אנו שוכבים צמוד לקרקע שלא ירגשו בנו.לאחר זמן מה הם התרחקו לרח' אליבנסקה.  

מיד קמנו ועזבנו את קברי קרובנו,נפרדים מהם בלב דואב,היכן ששכבתי היו קברו של אבי יקירי ז"ל,קברו של יצחק בן דוד אנדרומיער וקברו של משה ברזין,כל אלה היו קרובים ויקרים ללבי.מקבר חותני הייתי רחוק,הוא שוכב בשורת הקברים של חברה קדישא,שהיה חבר בה.היכן קברי יקירנו ידוע אבל היכן ינוחו עצמותינו? הרי אדם לא יטרוף נפשו בכפו,כמו שעשה זאת יוסף ליפובסקי.לאחר שראה שאשתו ומשפחתו,נלקחים מהבית ואין תקווה ואפשרות להצילם,עלה אל עלית גג ביתו ותלה את עצמו.היכן לוקחים אומץ לב כזה,אנו יוצאים לדרך סנוב,עוברים ליד קבר קדושינו,שבו קבורים אלפיים קדושים  ת.נ.צ.ב"ה .אנו שולחים מבטנו לעבר קבר האחים,אין זמן להתעכב כאן,עוד מעט יפציע השחר,צריך למהר ולהגיע אל היער העירוני.אנו צועדים במלוא המרץ,אחרינו צועדים גב' גולדברג ובנה,בתקווה שתפגוש את בעלה ובנה הבכור ביער.אולי על יד בית הייבוש,ששם היה מנהל.

חצינו את הכביש להורודזיי,נכנסנו לתוך שדות הדגן הגבוה,הנותן לנו מסתור, כאשר אנחנו רואים בני אדם לא מזוהים.ליד בית הייבוש ראינו שוטר נושא נשק,הבנו שגולדברג אינו שם,קודם רצינו לגשת ולבדוק,כאשר ראינו את השוטר ויתרנו על הבדיקה.המשכנו לחדור יותר עמוק ביער,גם נודע לנו לאחר מכן,שבבית הייבוש היו ששה רוצחים נאצים.המשכנו בהליכתנו לתוך היער,התקרבנו לבית ההבראה "טאז" ולביתו של דר' גינזבורג,שבנה ביער,כשהתקרבנו למקום ראיתי,שלא נשאר כל זכר מהמבנים, נזכרתי בקייטנות של ילדי נייסוויז'(שקבורים עתה),שהתקיימו במקום הזה,איך ילדי היו רצים אלי כשבאתי לבקרם. " אלוהים איך ראית את כל זה ושתקת".הרי היו ילדים שאמרו אחרי המתים." אמן יהא שמא רבא".מי יגיד את זה עליהם היום.הבוקר עולה והחשש שלנו,הוא מהרועים שעלולים להגיע אם עדריהם מכול האזור,לגלות אותנו ולמסורנו לנאצים.המשכנו בכניסתנו לתוך עובי היער,פונה אלי ליפשיץ,ר' משה, גב' גולדברג עייפה ומודאגת,גם בנה הקטן עייף,גם אנו נשארנו ללא כוחות.לא יודעים לאן ללכת,היום מתחיל להאיר,הרועים עלולים להגיע,מה אנו עושים? החלטנו שצריך להכין מהר מחבוא להסתתר בו כמו בקבר,שלא ימצאו אותנו.להסתתר במחבוא עד רדת החשכה.גב' גולדברג עומדת להתעלף,היא חלשה מאד ואפילו טיפת מים אין לנו לתת לה.אנו מסבירים לה שאנחנו מחפשים מקום מסתור למשך היום,שנדאג לה ולבנה, כמו שאנו דואגים לעצמנו,מה שיקרה לנו יקרה גם להם.אנו ממשיכים בחיפוש אחרי מסתור,לפתע אנחנו רואים מישהו מתרומם מתחת לשיח,נשמתנו נעצרה,חשבנו שנתקלנו במארב נאצי וכולנו אבודים.האדם שהתרומם היה לבוש כולו שחורים.את מי אני מזהה,האדם בשחורים היה ברל בן מרדכי אלפרוביץ,בחור צעיר,טכנאי שיניים.שמחנו ללא גבול,התנשקנו מרוב שמחה.סיפרנו לו מה נשמע בעירנו ואתנו.הוא סיפר לנו כיצד הוא ניצל,גם לו היה בור למסתור בגטו.הוא נמצא במקום המסתור כאן מיום אתמול,גם הוא לא יודע לאן הולכים.נעשה לנו קצת שמח,על עוד יהודי שניצל מציפורני הרוצח הנאצי.גם על היותו צעיר בן עשרים וארבע,שהיה חייל בצבא הפולני.השמחה בלבד כנראה לא תשאיר אותנו בחיים,אנו שומעים ורואים את הרועים ועדריהם מתקרבים.כדי להישאר בחיים צריך למצוא מסתור,המשכנו ללכת אל תוך היער.אמרתי להולכים,ילדים צריך להשיג משהו לסעוד את לבנו,עוד מעט לא נוכל להראות את עצמנו באור היום.

ליפשיץ אומר לנו,שבקרבת מקום להמצאתנו יש לו מכר גוי,לדבריו הגוי אמין והוא לוקח על עצמו, להשיג לנו מזון.בתקופה הזו אמינות האדם,הייתה החשובה מכול.שלא ימסור אותך לנאצים לאחר שפגשת בו.הרי אין כמצווה להרוג יהודים. אלפרוביץ מודיע לנו שגם הוא הולך להשיג מזון.יש לו פה מכירה,שבקר אצלה הרבה פעמים,כאשר עבד אצל בומשטיין,עשה לה שניים ומאז היא אסירת תודה לו.עכשיו הגיע הזמן לגבות את חוב הידידות. נתנו להם כסף שהיה ברשותנו,כדי שיוכלו להצטייד בכמות רבה של פרודוקטים.אין אנו יודעים כמה זמן נצטרך לשהות ביער.שני הבחורים יצאו למשימתם,אני,בתי,גב' גולדברג ובנה ממשיכים להיכנס לתוך היער, אנו מחכים שם לבוא שליחנו עם אוכל.שוב הרועים מתקרבים למקום מחבואנו,שוב אנחנו מעמיקים לתוך היער,כשפחד בלבנו שלא נעשה מעשה פזיז,שירחיק אותנו משליחנו.לפתע ראינו חבורת אנשים מתקרבת לעברנו,אלה היו ליפשיץ ואלפרוביץ ואיתם עוד ארבע נפשות שהכרתי, ארבעת ילדיו של רפאל דמשק.שניצלו והצליחו להגיע ליער.פגשנו אותם בהתרגשות רבה,בחיבוקים,נשיקות ובבכי. סיפור הצלתם הוא כך,הם ישבו בבית זייעץ,בשעה אחת עשרה בערב ירו הנאצים על ביתם,כדור אחד פגע באם,שהוריד לה את ידה והכתף.בראות האבא שהאם לא תחזיק מעמד עד הבוקר, ביקש מבניו שיברחו מהבית ויחפשו להם מקום מסתור,הוא יישאר אם האם,הוא גם יודע שהוא אבוד.הם רצו אל המחבוא שבנה חישין מברנוביץ,שם אביו הוא חישין אפולונצקה גצל,אשר גר במלחמת העולם הראשונה בנייסוויז'.המחבוא היה לעשרים איש,בבנייתו עזרו גם בניו של דמשק.הבן הגדול היה בן  23- 24 ,בת אחת בת 19 ,בת שנייה בת 17 ונער בן 14 נמוך קומה.אבל בפארטיזנקה הוא היה יעיל מאד.יחד אם ארבעת בניו של דמשק,היו עשרים וחמשה איש במחבוא.מהם ניצלו רק חמישה.היו שם חישין אשתו ושלושת ילדיהם,אדם מרשים במיוחד,כישרוני ובעל מרץ בלתי נדלה.מעטים היו כמוהו בגטו.היה ספקלסקי עם כלה,רוזה גורביץ עם ילד קטן,שהיה הכרח לחונקו,בגלל בכיו ללא הרף וסיכון חיי כולם.האם רוזה לא יכלה להמשיך לחיות,בכאב לב גדול כזה היא הרעילה את עצמה.היה שם קופל פולצעק עם שני ילדים,אחת מהם הילדה שעל הצלתה סיפרתי כבר אחרי השחיטה הגדולה.היו שם הנכד של מנחם מנדל ז"ל,הבן של זלדה פונטוס ועוד ארבע נפשות.גם היו שם קאפל ברקוביץ,עם בן וכלה ונדמה לי שהיו להם גם ילד, מכל אלה שהיו במחבוא ניצלו חמישה אנשים,ארבעת בניו של רפאל דמשק ובן של חישין בחור בן 18 שנים.   

אני רוצה להדגיש במיוחד, שאחינו בני ישראל סבלו מהרג שריפות וחנק.הגויים ספרו שהם מצאו הרבה גוויות,של הרוגים,שרופים וחנוקים.היו גם כאלה שכל המיתות האלה באו אליהם,נורו,נחנקו ולבסוף שרפו אותם.היו גם כאלה שהדליקו את רכוש ביתם,תוך שהותם במחבוא,סופם היה כאשר האש הגיעה אליהם ושרפם,או העשן שחנקם.בזמן בנית הבונקר שלנו,לקחנו את כל הדברים האלה בחשבון,לכן רק הכניסה למחבוא הייתה מהבית,רוב המחבוא היה בגן הירק.הבאים הביאו איתם לחם וגבינה אכלנו והתחזקנו מעט.למרות הכאב הגדול מסיפורי הבאים,כאשר יצאו מהמחבוא נורו יריות מכל עבר.הם התפזרו ונכנסו אל שדות הקמה,לא ידוע להם אם יש ניצולים נוספים מהמחבוא.הם התפזרו לקבוצות של שני אנשים ונפגשו רק ביער.הנער חישין הלך מאיתנו ליערות פוליסה,הוא הכיר את הסביבה שם,גם פגש פרטיזנים והצטרף אליהם.הוא דמה לאביו מוכשר וגיבור גדול.אנחנו נשארנו ביער העירוני,היער שכולנו הכרנו.ההינו עכשיו ארבעה גברים,ארבע נשים,שני ילדים ונער בן ארבע עשר שנים.הוא נראה כמו ילד קטן.היה לנו קצת יותר "שמח",יותר הרבה דאגות לכלכלה,יותר מסובך למצוא מסתור לכמות האנשים שהיינו.כפי שנאמר "מרבה נשים מרבה דאגה".השמש חייכה וזרחה אלינו לרגע,אך מיד קדרו עלינו השמים שוב,הספורים ששומעים מפי הניצולים,מעלים בנו כאבים מרים ואיומים.הילדים בוכים על הוריהם שנרצחו,המבוגרים בוכים על יקירים שאבדו,גב' גולדברג מלאת דאגות על בעלה שלא הגיע עדיין.אני מבכה את אשתי ובתי בת החמש עשרה.אלפרוביץ את אמו,אחיו ואחותו.כך נפתחים לנו הפצעים מחדש,על ידי הספורים מסמרי השער שאנחנו שומעים.הבכי והצער לא יעזור לנו להישאר בחיים,הדבר היחיד שיעזור לנו הוא,כיצד אנו מתקדמים למטרתנו,פגישה עם הפרטיזנים.

אני הזקן בחבורה התמלאתי במרץ רב,אמרתי לכולם בואו נתחיל ללחום על חיינו,כי בחוסר מעש פה יהיה קברנו.לי יש קצת כסף,אנו יכולים להתפזר בכפרים ולקנות מזון.כאשר רעבים הספק המכרסם בלב גדול יותר.אמרתי גם שאת הכאבים יש לקבור עמוק בלב ולהתאושש.החבורה בשלה נשארת,כל אחד בדבריו מביע,את צרותיו,ספקותיו,עייפותו,רגליו הכושלות ואת צורכו במנוחה.דרכי היא דרך ההרגעה,אני מבקש מכולם להירגע,להפסיק את הבכי והדיבורים,שמא אוזן לא רצויה תשמע,תרוץ העירה ותמסור לגרמנים,אשר יעשו מצוד עלינו ואנחנו נושמד.עכשיו זה לא הזמן לבכי,עוד יהיו לנו הרבה הזדמנויות לבכות.הרועים לקחו את עדריהם,היער ריק מאדם,צריך להכין מחבוא ללילה.ליפשיץ מציע שנחפש מקום יותר בטוח,לפי דעתו אנו קרובים מדי לדרך,ישנה אפשרות שיגלו אותנו.החלטת כולם הייתה שאנחנו נשארים במקום ומחכים,עד שליפשיץ שהלך לכוון אחד,ואלפרוביץ לכוון שני,יחזרו מחיפושם אחרי מקום מסתור טוב יותר.שם נקבע את מקום מסתורנו.כאשר הם יחזרו,נשלח את בני דמשק להשיג לנו אוכל,אצל הכפריים המוכרים להם .משפחת דמשק גרה בפרבר העיר,הם גרו בטווירז'נסקה ,הייתה להם נפחיה שבה הם עשו עבודות לכפריים.אלפרוביץ הספיק ללכת כמאתיים מטר,כאשר מצא תותח חדש ללא פגזים נשען על עץ.ממש ישר מבית חרושת.הוא העמיס את התותח על גבו וחזר אלינו.ליפשיץ ראה ממרחק איש מזוין ברובה (כך היה נדמה לו)הולך,הוא הבין שצריך לברוח מהמקום במהירות,אנחנו חשבנו שליפשיץ ראה,את אלפרוביץ וחשב שזה שוטר לכן החל לברוח.שלחנו את אחד מבני דמשק,להשיג את ליפשיץ שיסביר לו את טעותו.בן דמשק רץ להשיג את ליפשיץ,זה חושב שכולם בורחים מפני השוטר,שינס את מותניו הגביר את מהירותו ונעלם לנו לשנתיים תמימות.כך איבדנו את מורה הדרך שלנו ביער.התחלנו לחשוב כיצד הגיע התותח החדש ליער,לו היה של הרוסים,הרועים בוואדי היו מוצאים אותו מזמן,שנית הגשמים שירדו מאז שהרוסים עזבו,היה התותח מתכסה כולו בחלודה.התותח הזה חדש כביום היוולדו.החלטנו שהתותח היה אצל מישהו, ומתוך פחד שיגלו אותו אצלו,הוא זרק אותו ביער.איך הגיע התותח החדש ליער נשארה תעלומה בשבילי עד היום.אלפרוביץ והמציאה נמצאים איתנו.אנו שמחנו,כי ידענו שהפרטיזנים מקבלים אנשים שיש להם נשק.לנו הזדמן להשיג נשק ועוד איזה נשק רציני.אבל איננו קבוצה לוחמת כל כך,בעיקר חברי הקבוצה נשים וילדים.אמנם יש גם שני לוחמים טובים פלוס תותח.האם הם יסכימו לקבל את כולנו,מבלי שנהיה עול על צווארם.היכן מוצאים את הפרטיזנים? שוב מצב רוחנו רע,מה אנו עושים בלי ליפשיץ שהיה כל תקוותנו,כיצד אנחנו מתקדמים,מי יובילנו ביער.הרי הוא הכיר את היער.הכול רע כאילו משמים מתנכלים לנו.אנו בנבכי היער מחפשים ומוצאים לנו מסתור,בור כשמסביבו יער סבוך.נכנסו לבור לחנות בו את הלילה,לא רצינו ללכת בלילה,כי לא הכרנו את הדרך ביער.על אוכל להשביע את רעבוננו שכחנו.מה שנשאר לנו זה לחכות לבוקר.מובן לנו שאם היה מורה דרך, ההינו מזמן כבר מרחיקים ליערות עבותים וגדולים.להישאר ביער העירוני סיכויינו להישאר בחיים עומדים על אפס.ידענו בהיוודע לגרמנים ,שיהודים ברחו ליער העירוני,הם יערכו בו חיפוש ויתפסו אותנו.אז מה עושים? אנו שומעים צעדים של אדם מתקרב אלינו,אנו מתייעצים בייננו,כיצד מתנהגים אם האדם המתקרב.אנו אומרים אם הוא האדם  ידידותי הוא לא יזיק לנו,אולי עוד נוכל להיעזר בו.אם אלה שוטרים לבטח יגלו אותנו.האיש ניגש אלינו ואומר לנו בוקר טוב,מספר לנו שאחת הפרות שלו הלכה לאיבוד.הוא מהכפר זביטוי ומחפש את פרתו.הוא הבין שאנחנו מנייסוויז' ומרגיע אותנו.לפני שהלך לדרכו הבטיח שלא יעשה לנו כל רע.אנחנו מיהרנו להחליף את מקום המחבוא,נכנסנו לפינה יותר עבותה ביער.פשוט לא רצינו לסמוך, על דבריו וחסדיו של הגוי.שוב הגענו למחבוא חדש,אבל הדאגות

הישנות לא עזבונו,מה יהיה,אל מי אנו פונים להשיג אוכל,עוד מעט הלילה מתחיל לרדת ושוב להישאר רעבים. הגוי שנתן לנו אוכל יום קודם ביקש שלא נבוא אליו שוב.גם הוא פחד מהנאצים הארורים,מחשבתו הייתה שאפשר,לספר עליו שהוא משתף פעולה אם הפרטיזנים,או יותר גרוע עוזר ליהודים,אז דינו הוא אחד כדור בראש.נזכרנו ש"בפוהולנקה" גר גוי שהיה פעיל בזמן הרוסים,כאשר הם לקחו מגרינולד את בית החורשת ללבנים.לגוי הזה יש יותר מזל מאשר ליהודים.למרות שידעו שהוא היה תומך ופעיל אצל הרוסים,הגרמנים נתנו לו משרה.אף אחד לא סיפר על עברו לגרמנים.הוא אינו איש רע,חשבנו לכן אפשר להשיג אצלו אוכל.אחרת נחלש ונשאר ללא כוח כשיתחיל המצוד.אל הגוי הזה הלכו אלפרוביץ ודמשק,להשיג אוכל,הם הצליחו להביא ממנו כמה ככרות לחם בתשלום.דרך אגב הם שאלו אותו על הפרטיזנים,האיש ענה להם,שהפרטיזנים עוברים ביער מדי פעם לפעם,בזמן האחרון הוא לא ראה אותם.הגוי גם בקש מהם שיגידו לו,היכן המחבוא שלנו ועל דברתו לא ימסור אותנו לנאצים,אבל ימסור לפרטיזנים על מקומנו,לנו ימסור על הימצאות הפרטיזנים בסביבה.גם אם תרצו לקנות אוכל בכסף כמובן אקנה לכם.הם לא ספרו לגוי היכן מקומנו,חשבנו שרצון הגוי לעזור לנו,שזו מתנת האלוהים לעמו שנענש דיו.הם עזבו את בית האיכר,לקראתם באים שבעה פרטיזנים חמושים ברובים ופצצות.מפקדם הוא מכר של אלפרוביץ,שניהם עבדו יחדיו במשרד עירוני.המפקד היה אחראי על בית המרחץ,שנבנה ליד בית הספר העממי.גם אני עבדתי שם.הוא גם היה שכן שלנו.הוא גר בבית לבקוביץ,באחד מבתי סופיה המשומדת.המפקד היה מלודז' הוא גר בה,עד כיבושה על ידי הגרמנים.כשנכבשה לודז'' הוא ברח מזרחה והגיע לנייסוויז'.הוא היה קומוניסט ומדי פעם לפעם היה נקלע לצרות.אלפרוביץ היה מלווה לו כסף,גם אני נתתי לו מדי פעם כמה רובלים.הייתה לו אישה יהודיה וילד בן ארבע.הפגישה איתו הייתה שמחה ומלווה בנשיקות רבות.הוא שאל למעשנו ביער,אלפרוביץ סיפר לו על השחיטה השנייה שנעשתה.בשחיטה הראשונה המפקד היה עדין בנייסוויז',בשחיטה הזו אשתו נרצחה,הוא הסתובב עם ילדו הקטן כסהרורי בעיר,אחרי שבנו חלה ונפטר,הוא הצטרף לפרטיזנים ונהייה מפקד פלוגה.הוא היה פועל תעשיה, קומוניסט היודע מהי אות כתובה.הוא שאל אותנו האם יש עוד אנשים ביער.מסרנו לו את שמותינו,לכוביצקי עם הבת,אלפרוביץ,גב' גולדברג עם בן,וארבעת ילדי דמשק.לאחר השמות ספרנו לו גם על התותח.שהיה לאחר מכן מלאך המוות שלו.המפקד קרא לפרטיזנים שילכו לראות את התותח,השווה יותר מעשרה רובים.הבחורים סיפרו לו גם על ליפשיץ שנעלם לנו.הפרטיזנים הלכו עם אלפרוביץ,בינתיים אנו מחכים ולא יודעים,מה מעכב את ההולכים,למה הם לא חזרו,האם תפסו אותם.החלטנו לגשת לשפת היער ולצפות על הנעשה.לפתע אנחנו רואים פלוגת אנשים מתקרבת,פחד איום נפל עלינו,קיצנו מתקרב.צעירנו חדי המבט ראו שאלה אנשים נושאי נשק,מי הם יכולים להיות זולת שוטרים.מה אנחנו עושים במצב כזה.שוב לקחתי את הפיקוד,בתור המבוגר שבחבורה.אמרתי הלילה יורד וחשוך קצת,זה שאנחנו רואים אותם,לא אומר שגם הם רואים אותנו.הצעתי שנחכה זמן מה והיה והם יתקרבו אלינו,נברח אל מעמקי היער,כולם יחדיו שלא יקרה מעשה גולדברג פעם שנייה.שעד עתה איננו יודעים מה עלה בגורלו.לפתע שמענו את קולותיהם של אלפרוביץ ודמשק וחשים שיש שמחה בקולם.אני גם שומע את אלפרוביץ קורא לאחד בשם יוזף לבוא,כשראיתי את האדם המתקרב ושמעתי את קולו,ידעתי שהאדם הוא יוזף פרפימנסקי שכני.קשה לתאר את גודל שמחתי.האנשים שהגיעו היו חמושים ברובים כדורים ורימונים.התנשקנו כאחים.אלפרוביץ ספר שהם אמרו,שאסור לעזוב אנשים לבדם ביער,כאשר הם מכרים שלהם,עוד גם שעמדנו להם בצרתם.הם באו לקחת אותנו אל הפרטיזנים.נזכרתי בפסוק מקוהלת " שלח לחמך על פני המים כי ברבות הימים תמצאנו" .הם ביקשו שנשאר במקומנו בשקט,להיזהר מעין זרה,כי ביער מסתובבים אנשים מהכפרים בסביבה.הם הולכים בשליחות " לטימקוביץ 22 ",בתקווה שיחזרו בשלום מהשליחות,יעברו דרכנו וייקחו אותנו איתם,ליער עבות לא כמו במקום הזה.שמחנו על הבטחתם כי ידענו שיקימו אותה.הבטחתם הייתה תקוותנו,גם ידענו שלאן שהם ייקחו אותנו,במקום ההוא לא נלקק דבש,עד שנתרגל לחיי היער.על חייו הקשים של הפרטיזן,שמענו עוד בהיותנו בנייסוויז'.לפני הליכתם הם נותנים לנו לחמים וכד דבש,אני שוב מזכיר ליוזף שלא ישכח אותנו.הוא עונה לי שאנשים כמונו לעולם יזכור.הם הלכו ואנחנו נשארנו במחשבותינו,איך נעבור את היומיים האלה שלפנינו,עד חזרתם בשלום.הפרטיזנים שהיו יחד עם יוזף, היו חילי הצבא האדום,שהתפזרו ביערות אחרי תבוסת צבאם.בהיותם איתנו הם השרו אוירה נעימה וטובה.לאחר לכתם השאירו אותנו בדאגותינו. 

בדרך "למוטלבצע" יורים,הנוסעים בדרך "סלביץ" יורים לתוך היער,גם מכוון נייסוויז' יורים לתוך היער.הכדורים עפים לכל הכוונים ויש להיזהר.היריות הבאות מכיוון נייסוויז',הם של הגרמנים הבטוחים, שבתוך היער נמצאים יהודים,שברחו מהגטו ומסתתרים שם.כאשר שמענו את היריות,חיפשנו לנו מקום מסתור יותר סבוך.מצאנו מקום כזה,כשסביבו הירק שרוף ובור באמצע.היינו בטוחים שהמקום הזה,אינו טוב למרעה ורועים לא יגיעו אליו.נכנסו לבור וכסנו עצמנו איך שהוא,בינתיים אוכל היה לנו.אם יחסר לנו אוכל,חשבנו שנוכל ללכת אל הגוי המכר,הרי אנחנו כמעט מחותנים,ידענו גם שהוא מארח פרטיזנים,והם יודעים על קיומנו.כך שלא יספר על היהודים ביער,מפחד זרועם של הפרטיזנים.בינתיים עבר יום ועוד יום,ביער נשמעות כל הזמן יריות,היורים הם שוטרים מגויסים,שקצים מפשוטי העם,בשבילם לירות זה משחק ילדים,הם גם אינם חייבים בדיווח,על כמות הכדורים שירו.הם קיבלו מהנאצים מספיק כדורים.יורד כבר הערב שבו הפרטיזנים אמורים לחזור,אין שום סימן מהם,עברה שעת חצות,כבר שעה שתיים ועדיין הפרטיזנים לא הגיעו.בשעה שלוש לפנות בוקר,יצאנו לדרך לפגשם,השחר עומד להפציע כל רגע,אין איש.החלטנו שאלפרוביץ ודמשק ילכו אל הגוי המכר,לברר מה קורה.אצל הגוי נודע להם,שהגרמנים מכינים מצוד אחרי הבורחים,הנמצאים ביער העירוני.שעת צהריים הגיעה,ידענו שבשעות האלה הפרטיזנים,אינם מסתובבים.היריות נמשכות ביער ללא סוף.גם חשבנו שאולי הם לא עמדו בהבטחתם,למרות שידענו שיוזף הוא איש אמין מאד.או שהם נשלחו למקום אחר,שאין הדרך חזרה עוברת ליד נייסוויז',הרי הם פרטיזנים.שוטרים עוברים דרך "ווינקעראושציזנע", מי מבני נייסוויז' לא יודע שהמקום הזה,נמצא קרוב למקום המחבוא שלנו.קול היריות ממשיך להישמע ביער.סוף סוף השוטרים הסתלקו מהיער.יצאנו ממחבואנו והחלנו לחפש את הפרטיזנים,חשבנו שאולי הם מסתתרים,ולאחר שהיער יהיה ריק מאנשי בלייעל,הם ייקחו אותנו.תוך חיפושנו הגענו למקום סבוך,אשר ממנו עולים קולות.אנו מקשיבים היטב לקולות,זיהינו את הקולות של שפת האידיש,שמענו גם שהם לוחשים ביניהם,על מישהו המסתובב בקרבתם.קראתי אליהם והזדהינו כיהודים.את קולו של אחד המסתתרים,זיהיתי כקולו של קרמרסקי,קראתי בשמו ויחד איתו, יצאו מהמסתור עוד ניצולים מנייסוויז'.מיד התחלנו בחיבוקים,נשיקות ובכי.הניצולים היו,קרמרסקי,דוד פרפל ואשתו,אביו גרשון,יהודי מסובלק ופליט מלודז',כולם היו בגטו.לקחנו אותם איתנו.מצבם היה גרוע משלנו.בקבוצתנו היו עכשיו חמישה בחורים צעירים,חמש נשים,שני ילדים ושני מבוגרים.קבוצה יותר גדולה,יותר שמחה,אבל גם צריך להשיג יותר אוכל.צריך גם מחבוא יותר גדול.גם ברור לנו שאנו חייבים,להגיע ליער יותר גדול וסבוך,שצריך לפגוש את הפרטיזנים.הנשק שיש לנו הוא לא נשק (בלי כדורים גם מכונת ירייה לא פועלת).הדרך לא מוכרת וידועה לנו,אוכל לכולנו אין לנו,אנחנו מחפשים ביער דבר מה שאפשר להכניס לפה,אפילו את הרועים ועדריהם איננו פוגשים,במידה ולא נשיג דחוף דבר מה לאכול,עלולים אנשים מקבוצת פרפל,לגווע ברעב.הארוחה האחרונה של הקבוצה הזו,הייתה לפני חמישה ימים,מאז הארוחה הם מרטיבים את שפתותיהם,במקצת וודקה שהייתה ברשותם,

אחרי שקבלו מאיתנו קצת מזון,הם התאוששו במקצת.אנו די מבוהלים,לא יודעים מה קרה לפרטיזנים,שצריכים היו להגיע זה מכבר,האם הם יכזיבו אותנו.אנחנו ממשיכים להתרוצץ ביער,כמו בעלי המקום.הירח עולה לו בשמים,השעה כבר עשר היכן מושיענו.פתאום נשמעת שריקה אחת,אחריה שנייה ושלישית,אנחנו משתתקים.אלפרוביץ ודמשק אומרים שצריך לענות לשריקות.מה יהיה אם השריקות הם של שוטרים,מה עושים.הפתרון לשריקות בא מהר,ע"י שמיעת קולו של יוזף.מאושרים אנו רצים אליו והוא אלינו.יוזף מתעניין כיצד עברנו את שלושת הימים,מאז שהם הלכו.אנחנו מספרים לו ומוסיפים,שנוספו עוד חמישה אנשים לקבוצה שלנו.משפחת פרפל,העיקר הוא הלודז'אי שהוא מכר ובן עירו של יוזף.בינתיים מגיעים יתר הפרטיזנים עייפים לקבוצתנו.גם הפרטיזנים איבדו את אחד מאנשיהם בדרך,הם דואגים לגורלו,למרות גילו הצעיר בן 18 ,הוא בחור אמיץ.אם השוטרים יתפסו אותו,הם יכו ויענו אותו כך,שהבחור עלול למסור,על המקום ודרך הליכתם של הפרטיזנים,מסירת פרטיים אלה,עלול להביא את הנאצים אל פלוגת הפרטיזנים.הם היו בוחרים שהבחור יהיה בן המתים,מאשר יבולע במשהו לפרטיזנים.לקבוצתנו המורחבת היה ברור,שאנו לחיים ולמות יחד עם הפרטיזנים.בינתיים עבר ליוזף החשק,לקחת את כולנו איתו,בעיקר את הנשים והילדים.את הצעירים הוא צריך,לכן היה מוכן לקחת אותם.לאחר ישיבה של הסברים וחילופי דעות,על רצונו,שנמשכה כשעתיים,הבין יוזף שאנו חטיבה אחת ויש לקחת את כולם.בסוף הדין ודברים הוא אמר לנו להתכונן ליציאה לדרך.היינו מוכנים ליציאה מיד,ציוד לא היה לנו,כי יצאנו מהגטו רק בלבוש שעלינו.הסתדרנו בטור ארוך,פקדו עלינו להיות שקטים בצעידה ולהסתכל טוב סביב.אם נראה שהפרטיזנים בורחים נרוץ גם אנו.הם פחדו שיראו אותם,שוטרים מקומיים או חיילים גרמנים שהסתובבו ביער,לחפש פרטיזנים ויהודים.הטור הסתדר כאשר עשרה פרטיזנים ראשונים,אחריהם הקבוצה שלנו,בסוף הטור עוד עשרה פרטיזנים.אלפרוביץ בתור תותחן לשעבר,קבל כדורים למכונת הירייה.יצאנו לדרך אל מחנה הפרטיזנים.כאשר התקרבנו אל פרשת הדרכים "שווערזניע- נייסוויז',עצרנו והסתתרנו בצילם של העצים,נשלחו סיירים לבדוק האם המעבר פנוי,אם אין שוטרים או חיילים.השעה חצות הסיירים חזרו והודיעו,אין נפש חיה במקום,הלכנו עוד ק"מ ושוב אנו נכנסים ליער.הגענו קרוב למסילת הרכבת הורודזיי -  מטולבצע .פקדו עלינו לשכב,כי באזור מסילת הברזל,היו הגרמנים מעמידים חיילים,במרחק של מאה מטר אחד מהשני,לשמור על המסילה מפני חבלות.הרכבות באזור הזה עברו כמעט כל דקה.לכן הגרמנים הגבירו את השמירה.שכבנו בשדה הדגן ,השתדלנו מאד מאוד שהשומרים הנמצאים ברכבת הנוסעת, לא יגלו אותנו,כי מיד הם היו יורים עלינו.הם יודעים שכל מי שמסתובב בלילות,ליד מסילת הברזל משימתו היא הרס וחבלה.בתקופה הזו הפרטיזנים כבר פוצצו לא רכבת אחת.אני שומע את המפקד שולח שלושה אנשים,לבדוק כיצד והיכן אפשר לחצות את המסילה.כאשר אדם בודד מנסה לחצות את המסילה,קבוצת שוטרים תירה בו,אבל כאשר עוברת קבוצת אנשים מזוינים בנשק,אם נמצא שומר יחיד במקום הוא ישמר לנפשו,אבל אם ישנה פלוגת חיילים גרמנים במקום צריך להיזהר ולחפש דרך אחרת.השלושה התקרבו וראו חייל בודד עומד כחולם.קבלנו פקודה לצאת מהתבואה,ובסדר הקודם להמשיך ללכת בשקט מוחלט.התקדמנו עוד ק"מ בערך,הגענו לדרך סטולפצה,הדרך במקום הזה היא רחבה,היא מובילה לדרך נבוגרודק – ווילנו."שוב אנו חוזרים על עצמנו מעבר וחצית דרך.חונים שולחים סיירים קדימה,לבדיקת המקום,מוצאים אותו פנוי,חוצים את הדרך וממשיכים ללכת קדימה".עברנו את המקום בשלום,הגענו ליער עבות,שבו שולטים הפרטיזנים הודיע לנו המפקד.יש להמשיך וללכת בשקט,למרות שליטת הפרטיזנים במקום,הנאצים פוחדים ממקומות כאלה,לכן הם באים בכוחות גדולים.עברנו כשלושים ק"מ ,אנו נופלים מעייפות,גב' גולדברג ממש נופלת מהרגליים,את הילד לקח כל פעם מישהו אחר על הידיים,לאחר  שהילד הלך דרך די ארוכה ברגליו.הגענו אל מספר בתי איכרים,דופקים בדלת,לשאלה מי שם עונים פרטיזנים פיתחו את הדלת.הכפריים פותחים מיד,הם יודעים שלא חשוב מי דופק בדלת,שוטרים,חיילים או פרטיזנים.אם הם לא יפתחו את הדלת,הם עלולים לקבל כדור בראש.התחלקנו לשלוש חבורות,כאשר כל חבורה בבית אחר.רק התיישבנו מיד הגישו לנו לחם,חלב וגבינות,שהחיה את נפשנו.זמן רב שלא אכלנו דברים כאלה,תודתנו לכפריים הייתה מעומק לבנו.לאחר שסעדנו את לבנו,המשכנו בדרכנו אל עובי היער המלא בפרטיזנים.כדי להיכנס למחנה היו צריכים את מילת הצופן.מפקדנו ניגש אמר מה שאמר,קבלנו את הרשות להיכנס לקודש הקודשים.....הפרטיזנים קיבלונו בנשיקות ובחיבוקים,אני חשבתי שאנו חדשים שזה באו,איך יהיה עשיו אח ליעקב,הן הם מגנינו.שוב נתנו לנו לאכול,חשבנו שהגענו ממש לגן עדן.אחרי הליכה של ארבעים ק"מ ,כל קבוצת נייסוויז' העייפה שכבה לישון יחדיו.את הדרך הארוכה הזו עשתה גם גב' גולדברג ובנה.

אצל הפרטיזנים לא מכירים מה זה חולשה,כל אחד חייב לעשות את הדרך,הם לא ישאירו אף אחד בדרך,כי דבר כזה מהווה סכנה בשבילם,כך שגם בעת צרה נמצא הכוח הדרוש.

מתוך שינה אנו שומעים המולה,אמנם אמרו לנו שזה התחום של הפרטיזנים,אין מה לפחד במקום הזה.אבל אנחנו הכרנו מה הכוחות של הנאציים,היה להם קל לגרש את הרוסים,מה זה בשבילם להתגבר על שלוש מאות פרטיזנים,שנמצאים ביער הזה.התברר לנו שהמולה שהייתה,היא בעקבות בואה של פלוגת פרטיזנים אחרת,אל הפרטיזנים שלנו.הם שתו קצת,כאשר הוודקה עלתה להם לראש,הם רבו והחלו להטיח אשמות ומילים לא יפות אחד בשני.לדבורים כאלה לא היינו רגילים במקומותינו.היה ידוע לנו שהקבוצה שלנו,נמצאת בשטח הפקר, שבין שתי מחנות הפרטיזנים.שמענו שאחד אומר לשני "אני אהרוג אותך כלב" ,השני עונה לו באותן מילים.המשכנו לשכב אחוזי פחד,אמרנו אחד לשני,שהמקום כאן יותר גרוע מאשר בבורות נייסוויז'.בין אנשים כאלה אנו צפויים למות כל רגע.הכול אבוד לנו.יש גם האומרים שלצרות הבאות עליך,או שמתרגלים אליהן,או שהן חולפות.חלפו מספר ימים,מאז שהגענו אל מחנה הפרטיזנים,התחלנו להתרגל ללכסיקון המילים האלה,שנעשו לשימוש יום יומי בפינו.ישנו גם הפתגם האומר,היכן שאתה מתיישב,אתה שר את שירי המקום.כעת זו העגלה שעליה אנו יושבים.אני עבדתי במטבח,תפקידי היה להביא עצים,מים ולהשגיח על התבשיל שלא יגלוש. הייתי מרוצה במקום העבודה הזה,לפעמים גם הייתי שומר במחנה.המחנה עצמו היה פרוץ בכל הצדדים,לשמור עליו צריך יותר משומר אחד.תפקיד השומר היה לדאוג שלא יגיע אויב.הייתי מרוצה גם כששמרתי,זה שיחרר אותי מיציאה לכפרים,לקחת אוכל עבור הפרטיזנים.את האוכל שיצאנו להביא,היינו צריכים לא פעם להשתמש באמצעים אלימים ובאיומים,כדי לקחת מהאיכרים את האוכל.בפעולות האלה לא רכשנו לנו ידידים רבים.היינו חייבים להפחיד את האיכרים,שהאיכר לא ייתן לפרטיזן עם גרזן בראש,לא פעם היה יוצא איכר החוצה ויורה בפרטיזנים,או כשהיית דופק בדלת,ומבקש מהאיכר שיפתח אותה,התברר שלנים במקום שוטרים,העלולים לחסל אותך אם לא ברחת בזמן.לכל עבודה יש את היתרון שלה וגם את החיסרון שבה.כול יום שני או שלישי היינו מחליפים את מקומנו,לפרטיזנים אסור לשהות במקום אחד ולהיכנס לחיי שיגרה.הם כל הזמן היו בתנועה.לא מעט אויבים ושונאים היו להם.הנאצים הרוצחים חיפשו את הפרטיזנים,היו לנו לא מעט שונאים,שניסו למסור אותנו למלכות.איכר שנשדד על ידי בחורנו הפרטיזנים,לא הפך לידידנו מיד,הדבר הראשון שהיה עושה,היה רץ למשטרה ומדווח על הימצאות פרטיזנים באזור.כאשר הגרמנים היו מקבלים את הידיעות האלה,הם היו מיד יוצאים למצוד אחרינו.לפעמים כשהפרטיזנים היו רבים,הם היו מחסלים את הגרמנים.אבל אם הפרטיזנים היו מעטים,הדרך היחידה שהייתה לשרוד,הייתה הבריחה למעמקי היער.השיטה של הגרמנים הייתה לעשות מארבים לפרטיזנים ולהרגם,לא מעט פרטיזנים נהרגו בשיטה הזו,אולי אפילו עשרות.כאשר היינו עוברים ממקום למקום,סחבתי את המטבח נוסף לרובה שהיה ברשותי.היתרון של דבר זה היה,שרעב לא נשארתי.בתי ויתר הצעירים,היו יוצאים לעבודה פרטיזנית.רק גב' גולדברג הייתה נשארת איתי,היא לא הפסיקה לבכות,בדאגתה לבנה בכורה ולבעלה,האם הם עדיין בחיים,אם כן האם גם הם פרטיזנים.גם להם חיים קשים כאלה.נוסף לזה דאגתה הייתה,האם הפרטיזנים ירצו להיפטר ממנה ומבנה הקטן,מה היא תעשה.הבטחתי לה שהיכן שאנו נהייה,גם היא תהייה עד שהמצב יתבהר.או שתבוא ישועה.קשה מאד לרשום את כול קשיי היום יום שלנו,אכתוב את הדברים החשובים שאזכור.

קבוצתנו נמצאת כבר חמישה שבעות עם הפרטיזנים,אנחנו לא נשארנו במקום אחד,עברנו שדות דגן,חצינו ביצות ונדדנו מיער ליער.בכפרים יש לנו אנשים שתומכים בנו,ומוסרים לנו חדשות על הנעשה,על מקומות המרצחים הרודפים אחרינו.אנו נמצאים בשטח של עשרות ק"מ של יער,ליד הנהר ניימן.באזור הזה יש עיירות וכפרים,אזכיר שמות אחדים,הכפר "לוזה" שנמצא כארבעה ק"מ מהיער,הכפר "ברזנא" שלושה וחצי ק"מ,העירה טורץ כשבעה ק"מ,ל"מיר" כעשרים וחמישה ק"מ ולסטובצה כשלושים וחמישה ק"מ.למה בחרנו ביער הזה,מטרתנו היא להגיע ליער העד "הפושצה",ששטחו הוא מאה ק"מ על מאה ק"מ.ביער שנמצאנו בו היו ביצות,כשמסרו לנו שיערך מצוד עלינו,היינו נכנסים לתוך שטחי הביצות,במקומות האלה קשה היה לתפוס אותנו.כך נלחמנו על חיינו.בחיים המרים שבחרנו לחיות בהם,לא פעם עמדנו מול המוות פנים אל פנים.ארבע שבועות אחרי השחיטה בנייסוויז',נעשתה השחיטה ב"מיר". למיר הגיעו יהודים מ"טורץ",תמיד יהודים רצו ליהודים בעת אסון,כדי להיות יחד בקבוצות גדולות,ככל האפשר.ליהודי מיר היה יותר מזל (אם זה נקרא מזל)מאשר יהודי נייסוויז'.מהם ניצלו מאה אנשים.הנאצים הארורים היו רוצחים במיר מדי פעם,קבוצות של עשרים,שלושים איש.כך שהיה לנותרים בחיים,זמן להתארגן להגנת עצמם.לא כפי שקרה אצלנו בנייסוויז',שהייתה שחיטה טוטלית ופתאומית.אנשי גטו מיר עבדו שכם אחד,כיון שרובם היו בני המקום,לא כמו בנייסוויז' שהיו בה הרבה מאד פליטים,ממקומות שונים.דבר שלישי והחשוב מכולם,היה הסגן שנתן להם נשק והדריך אותם.הוא היה מוסר ליהודים מה עומד לקרות בעיר,מה הגרמנים מכינים, מתי המצב הטוב ביותר לעזוב את העיר.כל מעשיו אלו קרו,מפני שהוא היה מאחינו בני ישראל.

על האיש ופועלו יודעים יהודי מיר לספר טוב ממני.מדובר על "אוסוולד"(כנראה תפקיד גרמני)שנמצא כיום במנזר בעיר קרקוב.את סיפורו וסודו מכירים אנשי מיר.אומרים שהוא יצא ללמודים.עברו עוד מספר ימים,מעבר לחמשת השבועות שאנחנו הצטרפנו לפרטיזנים,הגיעו בחורים ובחרות כולם צעירים וצעירות,נושאי נשק שביקשו להתקבל לפרטיזנים.איתם באה בחורה יותר מבוגרת כבת ארבעים,היא הייתה אשת חיל.הבחורה הזו יצאה ליער עם שתי בנות וחתן רופא.הם שלחו משלחת למפקדנו,בקשתם הייתה שהוא יקבלם לגדודנו.קבוצת הבאים מנייסוויז' נפגשה אם אנשי מיר,ביניהם פגשתי את חיים ליס,בן עירי שנינו עבדנו יחדיו.סבו היה הירש עושה שקיות האריזה.הבחור התחתן עם בת מיר.כמובן השאלות היו על כיצד ואיך הצליחו להינצל מהתופת,תוך כדי השיחה איתם,הם מספרים לנו שאיתם בפלוגת הניצולים,נמצא אדם בשם גולדברג עם בן.עכשיו אתם יכולים לתאר לכם,מה הייתה גדולה שמחתה של גב' גולדברג ובנה הקטן ושלנו.איזו אבן גדולה ירדה מעל לבנו שהאבדה נמצאה.

שמחתי הייתה רבה מאד,כי ירד ממני העול של דאגה וטיפול בגב' גולדברג ובנה.אצל הפרטיזנים עול כזה זה לא יתרון,אלה חסרון.גב' גולדברג רצתה ,שיקבלו את בעלה ובנה לפלוגתנו,מפקדנו לא הסכים לצרף,אל פלוגתנו עוד מאה אנשים.הוא הציע להם שישבו בקרבת מקום אלינו,הוא יבוא אליהם וימסור מה עליהם לעשות.כאשר פלוגתנו תצא למשימות,הוא ייקח מקבוצתם צעירים נושאי נשק.תוך כדי המפגש וההסברים לאנשי מיר,נערך מצוד עלינו,נערכה ממש מלחמה בין הפרטיזנים לגרמנים.פלוגתנו הגישה עזרה לאנשי מיר,כי היינו יותר מאומנים מהם,אחרי הקרב הייתה לי עגמת נפש,לאחר שנודע לי שתלמידי ובן עירי,חיים ליס נהרג חמישים מטר ממני.תהיה נשמתו צרורה עם נשמות כל קדושי עירנו שנכחדו.קרב המצוד נגמר בהרוג אחד ונוצרי פצוע.פלוגת פרטיזנים נוספת הגיעה לעזרתנו,יחדיו הנסנו את האויב הנאצי שברח.הגויים מהסביבה סיפרו שבקרב הזה גם לצוררים היו אבדות,אני במו עיני לא ראיתי כאלה.לבי נשבר ממותו של חיים ליס,שהצליח להישאר בחיים, את כל התקופה האיומה הזו,פה ביער מצא את מותו.יום אחד החליט מפקדנו,שצריך לגשת לנייסוויז',כדי לחסל " אוקומביצקי " אחד.זה קומוניסט שהחליף את עורו,נעשה מפקד של רוסים לבנים.בזמנו האיש נשלח למוסקבה,כנציג הפועלים הביאלורוסים.עכשיו הוא חזר לנייסוויז' לבית הוריו,זה היה הזמן לנקום בו.גם בדרך לנייסוויז' אפשר לבצע פעולות שונות,התוכנית לא נראתה לי ולא מצאה חן בעיני,אבל צעירנו התלהבו והוסיפו כהנה וכהנה.גם כנראה שמלאך המוות משך את ברל אלפרוביץ,למקום היכן שהמוות חיכה לו.המפקד בחר ארבעים איש ביניהם הייתה גם בתי,שאר אנשי הפלוגה נשארו במקום.המפקד שאל אותי אם גם אני רוצה להצטרף ליוצאים,כמובן שעניתי בחיוב,ידעתי לירות,הייתי חיל "בפרם".

בערב ראש השנה תש"ג,שיצא בדיוק בערב שבת,  11.8.1942 יצאנו מהיער שליד ניימן,קדימה לנייסוויז' לביצוע משימתנו.הלכנו שתי לילות גם קצת ביום,עד שהגענו ל"זוויטועי",שזה בקו אחד אם היער העירוני של נייסוויז'.התכנית הייתה להרוג את הבוגד אוקומביצקי,לשרוף את בית החרושת לשכר,שסיפק לגרמנים וודקה,כאשר הגרמנים השתכרו הרביצו ללא רחמים.מצד שני ע"י נתינת שכר לאיכרים הם קנו את ליבם,האיכרים עזרו להם בחיפושים אחרי הפרטיזנים.בתכנית היה גם שרפת "הנובישצינה" ,מחסני הפרודוקטים לצבא שבחזית,במקום הזה היו הרבה נאצים,ששמרו על המקום.נמסר לנו שאסור לנו להתקרב למקומות האלה,הגרמנים מחכים לנו והכינו מארבים.מיד שינינו את תוכניתנו,החלטנו להגיע לווינקלרוב שצינזה ולתפוס את קופת הגרמנים.התקרבנו אל המקום,לא הספקנו להגיע לקופה,ניתך עלינו ברד של כדורים,מכוון משטרות ווינקלרובשיזנה,סלביץ והווזענה.הם קבלו הודעה שפלוגת פרטיזנים מתקרבת,גם אנחנו לא חסכנו בכדורים.הם נסוגו שמאלה אנחנו נסוגונו ימינה,כולם נסוגו.לא חשבנו על הקופה,המחשבה היחידה שהייתה בראשנו היא,איך נשארים בחיים ויוצאים מהמקום הזה.קבלנו פקודה לשכב בשקט בשדה.כאשר אנו שוכבים בשדה,ראינו שמגיעים שוטרים מכיוון נייסוויז'.מפקדנו עשה ערכת מצב,הגרמנים שראו את נסיגתנו,יחשבו שעזבנו את היער,יתחילו לחזור לנייסוויז'.כאשר הגרמנים יהיו בדרכם חזרה,אנו מהשדה נירה בגבם.הגרמנים כנראה קראו את תוכנית מפקדנו,הגיעו עד אלינו מאחור ופתחו עלינו באש.אנחנו שכבנו בתוך תעלה,לא ראינו את הנעשה מסביב,חשבנו שהיורים  מאחורינו הם חברינו.לפתע שמעתי את ברל אלפרוביץ מרדכי בן דוד,צועק הצילו,אני הסתכלי סביב לראות היכן נמצא ברל.כאשר ראיתיו הוא כבר היה הרוג.רק אני והוא היינו בקו האש.ככתוב "ויפן כה וכה,ויראה כי אין איש".אני נמצאתי תחת ברד של כדורים,איני יודע לאן לברוח.המשכתי לשכב על האדמה ולהסתכל סביב סביב.לפתע ראיתי במרחק  אנשים הנכנסים ליער,ממרחק כזה לא יכולתי להבחין האם הם גרמנים או פרטיזנים.הקשבתי היטב לקולות הירי,מאיזה כיוון הם באים.לפי כיוון היריות הבנתי,שהיורים הם אנשינו הנמצאים ביער.התרוממתי מהשכיבה ורצתי כפוף בכיוון האנשים ביער,כאשר כל הזמן יורים לעברי.בריצתי נפלתי מס' פעמים,אבל תודה לאל הגעתי אל אנשינו בריא ושלם,זה היה ממש נס עבורי,כי לא יכולתי להבין,כיצד אפשר להינצל ממטח כדורים כזה שירו עלי.בהגיעי לפלוגה שביער חשכו עיני,אני רואה שמתוך הארבעים שיצאנו,ישנם רק שמונה עשר אנשים ובתי אינה בניהם.לבי נעצר בקרבי,האם גם בתי שנשארה, מכל משפחתי לחיות איננה,אני אומלל מאד,אבל רץ עם כולם,אין זמן לחשוב צריך לברוח.נתקלים בענפים שבורים או בעצים גדועים, נופלים וקמים ושוב נופלים וקמים,ככה רצנו במנוסתנו כשלושה ארבעה ק"מ.הגענו למקום שהשקט שרר מסביב,נעצרנו וישבנו לנוח,כאשר אוזננו כרויה לשמוע לצעדי פרטיזנים מתקרבים.לא שמענו שום רחש של נפש חיה,הפרטיזנים החלו לבכות על חבריהם,שלא היו בטוחים אם יפגשו אי פעם,אני נשארתי בודד,אל מי אני פונה.המפקד משה דמשק ושתי אחיותיו,ניגשו אלי והחלו לנחמני.חסרה חצי חוליה,יתכן שברחה כמונו,אולי לכוון אחר,המפקד אומר לי,אם היא בחיים בטוח תחזור.לאחר מנוחה שהיא,קבלנו פקודה שאנחנו חוזרים למחנה שלנו,ממנו יצאנו.אולי לשם הגיעו כל  החסרים.אני הצעתי למפקד שנלך עוד כמה ק"מ,נחנה במקום מסתור עד רדת הלילה,נחזור אל מקום נפילתו של אלפרוביץ ונקבור אותו.המפקד ויתר הפרטיזנים סרבו לרעיוני,הם אמרו לי שזה מסוכן מאד,ישנה אפשרות שהגרמנים יארבו לנו שם,בהכירם את מנהג היהודים כלפי מתים. קשה היה לי לעזוב את מקום החניה הזה,כדי להמשיך ללכת למחנה שלנו,כאשר אני משאיר את גוית אלפרוביץ ז"ל,אשר ראיתיו בגסיסתו ,מוטלת בשדה ללא יכולת להביאו לקבורה.גם דאגתי מאד לאנשי החבורה, שאינם איתנו וביניהם בתי שנשארה לי,כמקור נחמה יחיד,לאחר ששכלתי את כל משפחתי.הלכנו עוד מספר ק"מ ביער,עד שהגענו למחנה שממנו יצאנו.היינו כבר ביער,שמונה ימים לאחר משימתנו.עדין אין זכר לנעדרים שהלכו איתנו ולא שבו.חוץ מאלפרוביץ שנפל חלל,היה איתנו עוד פצוע.קשה לתאר כיצד עברתי את הימים האלה,זו הייתה ממש גבורה מאיש זקן כמוני,לעבור את הימים הקשים האלה.ביום כיפור ההינו עדין בדרך למחנה,רק למחרת החג הגענו אל המחנה.לעיתים שאלתי את המפקד,מה דעתו על הקבוצה שנעדרת,תשובתו הייתה אחת,אם הם בחיים הם יגיעו,

עברו עוד שמונה ימים מאז שהגענו למחנה,בהיותי יום אחד בעבודה,רץ אלי אחד הפרטיזנים וקורא,לכוביצקי בתך חזרה,כמה שעות הייתי מבולבל,לא ידעתי מה נעשה איתי מרב שמחה.לאחר חבוקים ונשיקות עם בתי,היא סיפרה לי כל מה שעבר עליהם בימים האלה.לאחר שפלוגתנו התפצלה לשתיים,הם ראו שמצבנו קשה,הגנו עלינו מפני הגרמנים,שלא יתקיפו אותנו מהצד.בזמן הנסיגה הם התרחקו מאיתנו לכוון אחר,כי להגיע אלינו לא יכלו,בגלל האש הכבדה שנורתה על החלק שלנו.הגרמנים ירו עלינו כיוון שראו,שהאש שנורת עליהם ממכונת הירייה,באה מכיווננו.החלק שנעלם(הם) התרחק ממקום הקרב מספר ק"מ,כדי לא להיפגע מאש מכונת הירייה שלנו.הם התרחקו מספר ק"מ,ישבו וחכו לנו שנגיע אליהם לאחר הקרב.או שהם יחזרו למקום שבו התנהל הקרב.למחרת הם חזרו למקום שנפל אלפרוביץ,הם מצאו אותו ערום כביום היוולדו,ירוי במספר נוסף של כדורים,נוסף לזה התעללו בגופו ורוצצו את ראשו,בכתות הרובים עד שמוחו נשפך.הגרמנים לקחו את נשקו,והשאירו את הגופה.קבוצת הפרטיזנים שחזרה קברה את אלפרוביץ.הגרמני שביצע את מעשי ההתעללות,קיבל אות הצטיינות וחודש חופש.

עד הגעתם של אנשי הקבוצה הנעדרת,היה קשה מאד לתאר את הייאוש והדיכאון,ששררו במחנה שלנו.המפקד היה בדיכאון על כשלון הפעולה,על מחצית האנשים שלא חזרו,על פרטיזן יקר שנפל בקרב ונשקו נלקח ממנו,הנשק היה יקר המציאות אצל הפרטיזנים,כמה וכמה מכונת ירייה.הוא הבין שפעולה אחת לא מוצלחת,תוריד את ערך הפלוגה כיחידה לוחמת,ואינה יכולה להיות עצמאית.לכן המפקד החליט לעזוב את היער הנקרא,"זאמאסטובשצינה" הנמצא ליד הנהר ניימן.ולחזור ליער בפושצ'ה,יער העד שאליו רצה המפקד להגיע, היה גודלו כמאה ק"מ על מאה ק"מ.היו בו שטחי ביצות גדולים,כמו ביצות פינסק.כאשר נכנסים לתוך שטחן,קשה מאד לצאת משם.אזור כזה בשביל פרטיזנים הוא אידיאלי.הצבא כאשר יעשה מצוד אחרי פרטיזנים,לא יכנס לאזור הביצות, בטנקים ומכונות ירייה.כאשר בורחים מהמוות,לא קשה לרדוף את החיילים,המנסים לצוד אותך באזור הביצות.

המפקד חשב ללכת לפושצ'ה,עם כול הלוחמים והנלווים אליהם.בשלב מסוים נודע לו,שבאזור אליו רצה ללכת,נעשה מעשה נבלה,אחד מגדולי מפקדי הפרטיזנים,בגד ומכר עצמו לשטן,ריכז את הפרטיזנים למקום אחד,ומסר על  מקום הריכוז לגרמנים.הגרמנים שלחו אווירונים והפציצו את הפרטיזנים,המוני פרטיזנים נהרגו מהפצצה זו,רק מעטי מעט הצליחו לברוח.לאחר שנודע למפקדנו,שאת הבוגד חיסלו והשטח שם שקט,הוא המשיך בהכנות להגיע לפושצ'ה.הפעם הוא שינה את דעתו,לא כולם ילכו לשם, רק צעירים נושאי נשק היכולים להלחם.

המפקד הסביר למה אינו לוקח,את הנלווים.הם אנשים שרק מכבידים,צריך להאכילם ואינם מתאימים לצאת לפעולות.ברצוני לכתוב רק מילות שבח,על המפקד יוזף מרפינסקי.הוא הוציאנו מהיער העירוני,הרחוק מנייסוויז' רק ארבעה ק"מ.אם לא הוא ודאי שהגרמנים היו מחסלים אותנו,כמו שחיסלו עשרות אם לא מאות מאנשי נייסוויז',שברחו מהגטו אל היער העירוני,או עזבו את מקום מחבואם בגטו.הגרמנים כאשר היו עושים מצוד על היער העירוני,הם היו נכנסים ליער ויורים לכל עבר אלפי כדורים,ביודעם שביער נמצאים יהודים שברחו.הגויים סיפרו שהם ראו הרבה גופות,שקשה היה לזהותם.

לאחר שהפרטיזנים ומפקדם עזבו אותנו,מצבנו הלך והחמיר,בעיקר בהשגת מזון.קודם לעזיבה,כאשר היינו באים אל האיכרים,בשם מפקדנו יוזף מרפינסקי.יחסם של האיכרים אלינו היה מלא כבוד ופחד.הם ידעו שבמקרה של סירוב לשתף פעולה איתנו,ביתם עלול לעלות באש,או הם עלולים לקבל כדור בראש.רק תעבור שמועה בין האיכרים,שאנחנו בלי המפקד יוזף,שהנשארים כולם יהודים ולא כשרים לצאת לפעולות.מצבנו יעשה קשה מנשוא.האנשים שנשארו היו,קבוצתנו שנאספה ביער העירוני,מנתה ארבעה עשרה אנשים,היו עוד פליטים ממיר וטורץ.לאחדים מהם היה נשק.בתוכניתי היה לבקש מיוזק,שייקח לפחות את בתי איתו.אבל היא לא רצתה לעזוב אותי וללכת.כמחווה המפקד עשה לי טובה ונתן לי רובה.מחשבת כולנו הייתה ראשית כל כיצד נתקיים,התקופה היא עתה הסתיו,עוד זמן מה תתחיל עונת הגשמים.אתה הולך לישון בלילה יבש וקם בבוקר רטוב,הלילות קרים ולרב יורד בהם גשם,לפעמים יורד גם ביום.יש לחפש גג שיהיה מעל הראש,מתחילים גם ימי כפור המתחזק מיום ליום.קשה מאד לישון על האדמה במזג אויר כזה.אנחנו לא נשארים במקום אחד,כל יום עוברים למקום אחר,היער אינו גדול,בסביבתו נמצאים כפרים,אנשיהם נכנסים עם עדריהם ליער.הם יכולים לגלות אותנו,כאשר אנחנו חושדים שהכפריים ראו אותנו,אנו ממהרים ללכת למקום אחר,מהפחד שהם ימסרו אותנו למשטרה.כך הדבר מתנהל יום יום.היו גם נוצרים שידעו על מקומנו ושתקו.להגיד את האמת,בסביבות נייסוויז' לא היו כפריים כאלה.באזור שהמחנה שלנו היה,הכפריים לא היו ממהרים למסור לגרמנים,על הימצאות פרטיזנים בסביבה,הם ידעו שנקמת הפרטיזנים תהייה מידית.כך זה היה כשפלוגות הפרטיזנים היו נוצריות.מי מפחד מיהודים מסכנים, שאין להם נשק ופלוגת פרטיזנים שתגן עליהם.נקראנו אוכלי לחם חינם.לא רק מהכפריים פחדנו,גם מפלוגות פרטיזנים אחרות שרדפו אותנו.הם היו באים אלינו בטענות,שאנו "מקלקלים לחם" באי עשייתנו דבר כנגד הגרמנים.הם היו מלחיצים אותנו בכל מיני בקשות,צאו ללחום בגרמנים,תפוצצו רכבות,מפקדות גרמניות ומפקדות משטרה,הם כה הרעו לכם.חשבנו שיש בדבריהם משהו צודק,אבל מה יכולנו לעשות ,שנשקנו היה מועט ורובנו נשים ילדים ומבוגרים.בקרבתנו נמצאו אנשי "מיר",הלכנו להתייעץ איתם מה אנו עושים.בעיקר התייעצתי עם שכני מנייסוויז',שיחדיו ניצלנו מהשחיטה,החלטתנו הייתה שיש להכין מחבוא ביער,שנוכל לעבור בתוכו את חודשי החורף הקרים.המקום היה צריך להיות עבור ארבעה עשרה אנשים.מקום לאוכל,לשינה ושירותים.שלושה אנשים יצאו לחפש מקום,הם סרקו את היער במשך חמישה ימים,הם מצאו מקום אבל היו בו הרבה חסרונות,ויתרנו על מקום זה, והמשכנו לחפש מקום אחר.לכל מקום שמצאנו היו את החסרונות שלו.מקום אחד קרוב לדרך,שבה עוברים אנשים וכדומה.בסוף צריך להחליט היכן מקימים את המחנה,כבר קשה מאד לסבול את הקור,עלולה להגיע קרה כזו,שתוך כדי שינה נקפא למוות.ביום השישי לחיפושנו החלטנו על מקום מסוים,למרות החסרונות שבו,הרי לא מכל דבר אפשר להיזהר.הבקשה היחידה שלנו הייתה מאלוהים,שישמור עלינו מכל צרה. המקום שבחרנו היה על יד גבעה,התחלנו בעבודת החפירה,את האדמה שהוצאנו מהחפירה,הובלנו לקרבת מקום וכיסנו בענפים ועלים.על מנת שתראה כמו הקרקע שבסביבה.נוסף לזה גם העמדנו שני אנשים על המשמר,להזהיר את החופרים,מפני אנשים זרים.שאם יראו אנשים חופרים,ייגשו למשטרה להודיע,או יספרו על כך לידיד,כך או כך סופנו עלול להיות מר.הצלחנו לחפור בור,הבאנו עצים שישמשו כתקרה,העמדנו עמודים שיתמכו בתקרה,בנינו קירות בפנים הבור,שפכנו חול כדי להדק את הקירות שלא יתמוטטו.את הקירות ציפינו בעצי לבנה,הקירות היו לבנים כמו אחרי סיוד.הבונקר היה מכוסה בשכבת אדמה בעובי של חמישים,שמונים ס"מ,כדי לשמור על הבונקר מפני הקור.את העצים לבנין הבונקר הבאנו על גבנו ממרחק ק"מ ממקום הבניה.לא רצינו לגדוע עצים בקרבת הבונקר,כדי לא לעורר חשדות,ולא יערכו בדיקות ,לברר מה קורה במקום הזה. גדענו עצים, שצמחו ליד הדרך,כדי להפיל את חשד הגנבה,על איכרי הסביבה.על גג החפירה שפכנו אדמה, קצרנו דשא ושתלנו אותו באדמה,פיזרנו על כל זה עלי שלכת,המקום נראה כמו הסביבה הטבעית,שלא שונה בה דבר.עד כדי כך הצלחנו בהסוואת המקום,שלא פעם אחת,היינו צריכים לחפש,את מקום דלתות הכניסה שהיו מוסתרות מאחורי שיח יאלוביץ.הבית התת קרקעי היה בנוי ממספר אגפים,אגף השינה גודלו היה שלושה על ארבעה מ',המקום הספיק לארבעה עשרה אנשים,שישנו במיטות דו קומתיות.ממנו הוביל מסדרון אל המטבח,שהיה בגודל של שלושה על שניים וחצי מ',מהמטבח היה מסדרון קצת יותר קטן,שהוביל אל השירותים שגודלו היה כמטר שלושים על שניים וחצי מ'.הגודל הזה של השירותים היה בגלל אי היכולת לנקותו.במסדרון הכנו מקום לעצי הסקה,את העצים היינו מביאים,רק בלילות שירד בהן שלג,כדי שהשלג יטשטש את עקבותינו.במטבח היינו חייבים לחפור באר,עד עומק של חמישה מטר,מי התהום היו נמוכים במקום הזה. היה לנו גם בור,לקיבולת של מאה פוד תפוחי אדמה,אבל בדרך כלל היו בו רק מחצית מהקיבולת.כל הזמן ניסינו להגדיל את הכמות, זה היה האוכל העיקרי של האנשים, כאשר אי אפשר היה לצאת להשיג אוכל,בימי שלג בלי להשאיר עקבות.כמו כן הקמנו ארובה,להוצאת העשן החוצה מהכיריים שבנינו.לקחנו עץ ישן וחלול ושמנו בחור מעל הכיריים,על יד העץ החלול העמדנו עוד עץ,שישמש כהסוואה לארובה,שלא יראו את העשן ויריחו אותו.הבונקר היה ממש ארמון,מוסתר מעיני זרים,היינו מאושרים ממעשה ידינו,יכולנו להיכנס ולגור בו.לשכב בלי להירטב,לא לסבול מהקור העז.לבונקר היו שתי דלתות כניסה,הראשית שדרכה נכנסנו ויצאנו,שנייה כדי לפתוח את פתח הארובה ואפשרות להסתלק מהמקום,במקרה שמגלים אותנו.

ביער היו חמישה מחבואים ,אבל שלנו היה ארמון.לכל מחבוא היה שם.היה מחבוא שנקרא הכללי,הוא היה ממש כמו קבר,הכניסה לתוכו וההליכה בו,הייתה נעשית בכפיפות קומה.בכללי היו מלינים אורחים,אנשים מכובדים שהשאירו אחריהם בתים מרווחים.המחבוא בשם "ווארוז'אני"(שפירוש המילה מזיין),גרו בו בחורי מיר הצעירים,להם היו כעשרה רובים.הוא היה גדול וגבוהה,אפשר היה בתוכו להסתובב בזקיפות קומה.מחבוא נוסף נקרא בשם "מאנעס",בו גרה גבירת העיר מיר מניה גלימובסקה.היא שכרה אנשים שיבנו לה מחבוא ביער,גם מחבוא זה דמה יותר לקבר. היה עוד מחבוא של פליט שהוא, שמתכונתו דמתה למחבוא בשם "מאנס".המחבוא החמישי היה שלנו,קראנו לו על שם גולדברג.נתנו לו את הכבוד הזה,כי הוא היה המהנדס שתכנן את המחבוא.הוא היה ארמון לעומת הבונקרים האחרים.בזמן בנית הארמון,קרו כל מיני אירועים שהעמידו בספק,אם נוכל להתגורר בארמון. באחד הימים התהלכה שמועה,שהגרמנים נמצאים ביער,כל הפרטיזנים התפזרו עד יעבור זעם.אלה היו ימים,שהשמירה חייבת הייתה להיות ערנית ביותר.באחד הימים תיקנתי את מדרגות הכניסה,בשמירה הייתה בחורה צעירה,שתפקידה היה להזהיר מפני אנשים זרים,שלא יתקרבו קירבה מסוכנת לבונקר,  וגם שלא יוכלו לשמוע קול רחש מכיוונו.תוך כדי תיקון המדרגות, אני שומע קול של גבר אומר לי בוקר טוב (הם הגיעו אל מקום המחבוא,לאחר ששמעו את קולות דפיקות הפטיש,מבלי שהנערה תרגיש בהם כלל),הוא שואל אותי האם אפשר להיכנס פנימה,לבי פסק לדפוק מהפתעה.אני מסתכל לכוון הקול ורואה,שהשואל הוא לא סתם פרטיזן אלה מפקד.הבחנתי בדבר לפי המעיל הצבאי שהוא לבש,היה זה מעיל של חיל הפרשים הרוסי.עניתי לו בחיוב שאפשר להיכנס פנימה (בכל מקרה הוא היה נכנס),מוטב היה להכניסו בטוב,לאחר שנכנס וסייר בבונקר,הוא שאל אותי מי תכנן ובנה את הבונקר,סיפרתי לו על גולדברג שלא היה באותו זמן בבונקר.הוא שאל והתעניין,אם נוכל לבנות להם כמה בונקרים כאלה.עניתי לו בחיוב. הוא יצא נתן שריקה,מיד הופיעו כעשרה פרטיזנים,נכנסו פנימה ראו את הבונקר,אמרו שלום והלכו.האורחים האלה לא מצאו חן בעינינו,פחדנו מאד שיהיו מהם צרות צרורות.התאספנו ושוחחנו על הפרטיזנים האלה,החלטנו שזה גרוע מאד שהם יודעים את מקומנו,את כמות האנשים ושאין לנו לוחמים.הם יכולים לבוא אלינו ולגרשנו מהמקום(בטענות הידועות,אוכלי לחם חינם,לכו לפוצץ רכבות וכו'),להגיד לנו לכו למקום אחר,תבנו לכם בונקר חדש.מחשבות לחוד ומציאות לחוד,הם לא הגיעו לגרשנו מיד,בהיותנו בארמון נשאר לנו מספיק זמן,לדאגות מה יקרה לנו,הכפור בחוץ מתגבר מיום ליום יותר ויותר,במזג אויר כזה קשה מאד,יהיה לבנות בונקר חדש.

היה לנו בארמון מעט אוכל,חשבנו להשיג עוד אוכל,כדי לעבור את החורף.העצים שהיו לנו במחסן שהכנו,חשבנו שיספיקו לחודש ובזמן השלגים נביא עוד,למטרה זו גדענו עץ גדול.היינו צריכים עצים,לחימום הבונקר ולמאור,כי היה חשוך בתוך הבונקר ביום ובלילה.ביום היינו ישנים או שוכבים בשקט.אם רדת החשיכה היו מתחילות העבודות.הבישול,הבקעת עצים להסקה ומאור,טחינת גרעינים על ידי כתישה במכתש.את העבודה הזו היינו עושים בעזרת אבנים,את הגריסים שטחנו או כתשנו,היינו מבשלים כדייסה.כאשר היינו עושים מחית (פירה) מתפוחי אדמה,היה זה יום חג בשבילנו.כאשר הילד של גולדברג היה,שואל את אימו מתי יהיה חג,התכוון לבישול תפוחי אדמה.את האוכל שקנינו או היינו לוקחים מהאיכרים,היינו מביאים מאזור רחוק מהבונקר,סוחבים אותו על גבינו קילומטרים,כדי להסוות את מקומנו.היו כאלה שבצורה כול שהיא,נודע להם על מקום מקלטנו.פעם קרה שארבעה בחורים חמושים ברובים,הלכו להשיג מזון בכפר מסוים.הם הגיעו לרוע מזלם לבית,שהתאספו בו בנות ושקצים.בראות המתאספים את הפרטיזנים המתקרבים,הבנים השקצים התחבאו.הפרטיזן גולדשטיין מלודז',בחור חסון וגבוה,כאשר רובה בידו ,דרש בקול תקיף ומצווה מהאיכר,לתת לו מצרכים.האיכר שסמך על השקצים,השיב בסירוב מוחלט.בינתיים השקצים קפצו ממחבואם,החלו חובטים בגולדשטיין,תפסו ומשכו את הרובה מידיו,לא חסר הרבה שיחוסל.כאשר ראו את הדבר שלושת חבריו,פתחו באש וכך הבחור ניצל,אבל הרובה נשאר בידי השקצים.לאחר זמן מה החזירו השקצים,את הרובה לפלוגת הפרטיזנים,ראשית כל הם העמידו את גולדשטיין, למשפט ורצו לחסלו.חרפה היא לפרטיזן לאבד את נשקו.ממקרה גולדשטיין,לא יצאנו יותר לשום מקום,לנסות להשיג מזון.החלטנו להישאר אם כמות המזון שברשותנו,שהייתה צריכה להספיק לארבעה חודשים.קבלנו גם החלטה,שנאכל רק שתי ארוחות ביום,זה יהיה חצי מנה מהמתוכנן,כך נעבור את חודשי החורף המושלגים עד אפריל.סידרנו את מקומנו לשהות הארוכה שתכננו ונסגרנו.

אפילו פרטיזנים יהודים,שנמצאו כשלושה ק"מ מאיתנו,לא באו לבקרנו,מהחשש להשארת עקבות בשלג.במקלט "המזוין" היה להם אוכל מצוין,הם היו מוצאים מפעם לפעם,קבוצות של עשרה פרטיזנים חמושים בנשק.אשר ידעו אצל מי ואיפה להשיג מזון.הם הביאו פרות,כבשים,דבש וכל דבר מאכל אחר.גם לאנשי מקלט "מיר" היה מזון טוב,הם החביאו אצל האיכרים כל מיני סחורות,לפני שהלכו ליער.כאשר היו צריכים מזון,היו שולחים פרטיזן עם מכתב לגוי המסוים,שייתן לו כל מה שהוא מבקש,תמורת הסחורה שברשותו.

כל חמשת המחבואים שכתבתי עליהם,היו מרוחקים אחד מהשני,במרחק שלא עולה על מספר ק"מ.

ליד כל בונקר היו תמיד שומרים,תפקידם היה להתריע,בפני שוטרים וחיילים גרמנים,שסיירו וחיפשו פרטיזנים ביערות.אנשי הבונקר "המזוין", ידעו את מקומנו ואנו את שלהם.בעיני גולדברג הדבר הזה לא מצא חן,סוד שיודעים אותו רבים הוא לא סוד.

בחודש דצמבר הגיעו ליער אנשי "טורץ", הם בנו להם את מקלטם לידנו,הם עמלו קשה מאד כדי להקימו,בגלל הכפור שהגיע לעשרים שלושים מעלות מתחת לאפס.הם היו קבוצה של עשרים איש,לכן אי אפשר היה לקלוט אותם במקלטים המוכנים.

למרות שהמחבוא שלנו היה הגדול והמרווח מכולם,לא חסרו לנו צרות מצרות שונות.כמעט כולם כוסו בפצעים,אחדים היו להם פרונקלים,אחרים כל גופם כוסה בפצעונים,אפשר להגיד שממש תולעים אכלו בנו.לא היה לנו במה לרפא את התחלואים האלה.חשבנו אולי כל זה מחוסר אויר צח,או חוסר בויטמינים,בגלל כמות וסוג המזון שאכלנו.בלילות היינו עומדים בפתח המחבוא,לשאוף אויר צח להקלה על התחלואים האלה,גם לאכול את המנה הדלה שקבלנו.אכלנו פעמיים ביממה,כל פעם תפוח אדמה אחד.לא פעם קרה שהאנשים היו מתפרצים,בראותם את תפוח האדמה היחיד בצלחתם.

לילה אחד אני וחברתי בעבודת הבישול,לא יכולנו לעמוד בפיתוי בגלל הרעב,הוספנו לעצמנו עוד חצי תפוח אדמה.האנשים במחבוא עשו מזה סקנדל גדול.עשו לנו חשבון,על כמות תפוחי האדמה שנצטרך, במידה ונאכל כל יום תפוח אדמה אחד.החשבון היה שבעה בשבוע,שלושים בחודש,בשנה שלוש מאות ושישים,זו כמות שלא ניתנת לבזבוז,עבור שני אנשים.

בגלל כמות המזון הקטנה מאד שאכלנו,חסרו לנו ויטמינים,כנראה זה גם היה מקור המפגע הבריאותי (הפצעים),שסבלנו ממנו.לשטן כנראה היו עוד צרות רבות לנסות עלינו,אלה היו חיינו בתוך המחבוא ביער.עבודתנו הייתה בעיקר בלילה,בישלנו,בקענו עצים להסקה ,הבנות תפרו,עשינו קיסמים למאור (מהקיסמים הדולקים היה לכל אחד פיח מתחת לאפו).מדי פעם היינו לוגמים קפה כדי להחזיק מעמד. עבדנו כל הלילה עד עלות הבוקר.כאשר הבוקר הגיע,הלכנו לישון ודממה מוחלטת שררה במחבוא.פחדנו מאד מהרועים הבאים עם עדריהם.תמיד דאגתנו הייתה מה יהיה ביום המחרת.יום אחד כאשר חלק מהאנשים ישן,חלק מאנשים שוחחו בשקט,נשמעו צעדים מעל המקלט,החילונו לרעוד מפחד,אולי הצועדים על המקלט,הם שוטרים מקומיים,או חיילים גרמנים,שגילו את מקום מחבואנו ובאו לחסלנו,על ידי פצצה שיזרקו לתוך המחבוא,או שיוציאו אותנו החוצה וירו בנו.או שייקחו אותנו לסטולבצה,או לטורץ ושם יהיה סופנו.שמענו שהם מחפשים את הכניסה,בגלל השלג העבה והאדמה הקפואה,הם לא מצאו את דלת הכניסה.בליית ברירה היינו חייבים לבדוק, מי הם האנשים הצועדים בחוץ,לפני פתיחת הדלת,לפתע שמעתי את קולו של גולדברג קורא לכוביצקי ,רזניק ומוסיף באידיש פיתחו לנו את הדלת.למרות קריאתו של גולדברג,עוד חשדנו שמנסים ללכוד אותנו,חשבנו ששוטרים תפסו את גולדברג,הביאו אותו איתם וכך ילכדו אותנו.ידענו שאם אלה שוטרים,הם יחפרו פתח ויטילו פנימה פצצה,פתחנו את הדלת,ראינו שעומדים חמישה בחורים מהמקלט "המזוין".הם באו לראות את ביתנו.גולדברג הסביר לנו כיצד הם גילו את מקום המחבוא,בגלל הקושי הרב שהיה להם בגלוי מקומנו,הם שלחו בחור צעיר בן שש עשרה,שיבלוש אחרי גולדברג.לאחר שהסייר סיים את משימתו,הסביר לקבוצת האנשים הזו כיצד להגיע למחבואנו.כל החמישה היו יהודים,הם היו בתנועה מתמדת,הם ידעו את החדשות,ומה קורה בסביבתנו,לא כמונו שהיינו סגורים בתוך המחבוא רוב הזמן.שלא ראינו אור יום חודשים.הם סיפרו לנו מה החדשות,צחקו לנו על זה שאנו מסתגרים כל הזמן.בקבוצת המחבוא "המזוין",היו מעל עשרים בחורים צעירים,חמושים בעשרה רובים,הם יכלו לצאת ולבוא למקלטם מתי שרצו.לא כמונו שבקבוצתנו היו נשים ,ילדים מבוגרים ומספר מועט של צעירים,עם רובים בודדים.האורחים שבאו לבקרנו הזמינו אותנו,לבקר אצלם ולשמוע חדשות מהעולם,הם הסבירו לנו כיצד להגיע אליהם.

יום אחד החלטנו,שצריך לצאת להשיג מצרכים נחוצים ביותר אצל הגויים.דברי מזון,סבון וגפרורים.שני אנשים  גברתנים וחמושים ברובים,יצאו להשיג את המצרכים הנחוצים,שמונה ימים אחרי שהחלטנו שחייבים לצאת.שני הבחורים היו גולדשטיין הלודז'אי (שספרתי מה קרה לו),השני היה רזניק ממיר,שניהם בני עשרים ושלוש-ארבע,הם היו גיבורים אמיתיים.הכוונה הייתה שילכו אל שני שומרי היער,שהיהודים היו קונים אצלם,לאחד מהם קראנו "דוד פטרוביץ". שני השומרים בעד כסף עשו הכול,אפשר לומר עליהם,שהם ממש עבדו,עבור עגל הזהב.אמרנו לעצמנו שיום ראשון הוא אינו היום המתאים ליציאה.אולי הייתה לנו הרגשה לא טובה,שמשהו יקרה ביום הזה. אבל לצעירים אצה הדרך לצאת החוצה כבר,הם פתחו את הדלת,ראו את השלג הרב שיורד,הם אמרו זה הזמן לצאת לדרך עכשיו.היציאה לקניות הייתה לפנות ערב,והשומרים עומדים לגמור את עבודתם ולנסוע העירה,נספיק לתת להם את הזמנתנו שיקנו עבורנו את המצרכים.הם הצליחו להתקדם כשני ק"מ,מאיתנו אל השומרים ושם נשארו לנצח.רזניק הבחור ממיר,השאיר במחבוא שלנו אבא שהיה בגילי,את כלתו שהצליח להבריח מהגטו,היא הייתה מפרוזני.

חיכינו להם שעה,שעתיים והם אינם חוזרים,כל הדרך הלוך וחזור לא לקחה יותר משעתיים.החשדות האיומות החלו לנקר בליבנו,הכלה בוכה,האבא הזקן לא יודע את נפשו מדאגות וצער.שני הבחורים האלה היו גאוותנו ותקוותנו,הם לא יכלו לעשות גדולות,עם שני רובים שהיו ברשותם.מרוב דאגות לגורל שני הבחורים,שכחנו מארוחת הערב.

הייתה לנו איזה שביב תקווה,שהם נתקלו בפרטיזנים מפלוגות אחרות,שלקחו אותם על נישקם,בקרוב יחזירו אותם.גם שביב תקווה זה היה מקסם שווא.למחרת הלכה כלתו של רזניק,לברר מה עלה בגורלם,של שני הבחורים,האם מישהו ראה או שמע עליהם.התשובה שקיבלה מרוב הנשאלים הייתה,הם לא הגיעו,לא ראו אותם.עד שהגיעה אל גויה זקנה,אימו של שומר היער שאליו הלכו.הזקנה אמרה "כן היו פה שני יהודים......"ולא הוסיפה דבר.ממשפט זה היה לנו מובן,שנפרדנו מהבחורים האלה לנצח.לאחר מספר חודשים נפוצה שמועה,שגופות שני הבחורים נמצאות ביער.הלכנו לחפשן היכן שהזקנה אמרה שראתה אותן,כשהגענו למקום לחפש את הגופות לא מצאנו אותן.

את הצער והכאב של האב קשה מאד לתאר.הבן שהיה איתנו,היה אחד משלושת ילדיו שנשאר בחיים.עכשיו הוא נשאר לבד ובודד,היכן ביער.הכלה הצעירה בכתה וקוננה על חתנה הנהדר.כל אנשי המחבוא בכו יחד עליהם.שני הבחורים הנהדרים האלה,היו כל גאוותנו,הם היו מגנינו הצעירים.בשבילנו מותם של הקדושים היקרים, ת.נ.צ.ב.ה .הייתה מכה איומה. אחרי מותם של שני הבחורים המצוינים האלה.אנחנו חולים,חלשים וגופנו כואב מהפצעים המכסים את כולו.כל היום שוכבים על מצע עשוי מענפים.אוכל אין בכמות מספקת,רק כדי לסעוד את הגוף  הדווי.לצאת החוצה להביא אוכל אין באפשרותנו, כי אין לנו מספיק נשק היכול לאיים על מספקי מזון.איננו יכולים להתרפא מהפצעים. ממש אנו מרגישים שתולעים אוכלות בנו.לאחר תיאור כל הצרות האלה,מתחילות במוחנו להתרוצץ מחשבות איומות,למה לנו את כל הצרות האלה,האם לא מוטב היה לשכב בבורות בנייסוויז'.

למרות כל הצרות שתיארתי,היו גם רגעים מרגשים שכדאי לזוכרם,בינתיים חג החנוכה הגיע,הדלקתי קיסם עץ (לא נר) לזכר הניסים והנפלאות שנעשו לאבותינו.חשבתי אולי מישהו מהקבוצה,יישאר בחיים וייספר לדורות הבאים,למרות הצרות האיומות שעברנו,שהיה בבונקר אדם בשם לכוביצקי,שלא שכח שחג החנוכה הגיע,הדליק קיסם לזכר הניסים והנפלאות.אלוהים למה אינך עוזר לנו.כשהגעתי בברכת הדלקת הנרות,למשפט "שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה".פרצתי בבכי ,כי לא יכולתי בלילה הזה לשאת את הסבל יותר.

למחרת בשעה אחת בצהריים,אנו שוב שומעים צעדים על גג מקלטנו,המחפשים את פתח המקלט.גם שומעים קולות של יהודים,המבקשים שנפתח להם את הדלת.מצאו אותנו,אין לנו ברירה אלה לפתוח את הדלת,אם אלה אנשים טובים לנו,כמה זה טוב.אם הם אנשים רעים חלילה,אז גם סופנו הגיע.ברור היה לנו שמי שיודע את מקום הבונקר,יודע גם את שם משפחותינו.הפחד גדול אבל פותחים את הדלת.בפתח עומד לו איש המוכר לי היטב,בן העירה סטלובצה.שמו חיים צבי אקון,בנו של חברי הלל,שייחד עבדנו בטחנת הקמח בנייסוויז',כאשר הייתי מגיע לסטולבצה הייתי מתארח בביתו.הבחור הגיע מלווה בשייגץ בן שמונה עשרה.מיד התחלנו כמנהג הפרטיזנים,בנשיקות וחיבוקים.במיוחד שמח רזניק שאיבד את בנו,כי אקון היה קרובו. שאלנו אותו כיצד הצליח להינצל ולהגיע אלינו.לאחר הנשיקות החיבוקים והשאלות שנשאלו.נשארה עוד שאלה אחת החשובה מכולן,שנשאלה בכאב לב,כיצד הוא העז להביא איתו שייגץ למקום המסתור שלנו.הוא מנסה להרגיע אותנו,שהשייגץ הוא ממש מלאך.אנו עונים לו שגם המלאך גבריאל כשהוא שייגץ,עלול להפך למלאך המוות.חקרנו אותו כיצד הכיר והתחבר אל השייגץ.מהיכן וממי נודע לו על הבונקר שלנו.הוא מנסה להרגיע אותנו,שאין השייגץ מסוכן,הוא מוסיף ואומר לנו,שלא רק השייגץ איתו,ישנה איתו גם בחורה בשם רבקה ואסר ילידת הורדוזויי.אליכם באנו בחוסר כל.הוא סיפר לנו איך הוא והאישה,הצליחו לצאת מגטו סטלובצה.אביו היה מכונאי,הוא הקים טחנת קמח לאחד הפריצים.שנשארו ידידים לאחר הקמת הטחנה.גם הבן התיידד עם הפריץ,בגלל היותו קופאי בבנק העירוני.

לפריץ הזה היו מהלכים במחנה  שלהם בסטלובצה,הוא סידר את בריחתו של הבן יחד עם רבקה ואסר, הוא הביא את שניהם אליו הביתה.אבל מחבוא עבורם בביתו היה מסוכן,גרמנים היו פוקדים מדי פעם את ביתו.הפריץ שלח אותם אל ידיד,הידיד המשיך לגיסו.הגיס היה אדם אמין.הפריץ הבטיח למחביאים שישלח אליהם פרודוקטים ומכול טוב.כול הסביבה ידע על טוב ליבו של הפריץ.

בקשתו של אקון הייתה,שנקבל אותו יחד עם רבקה אשתו.הזרים לא רצו לשמוע על זה.אני לא יכולתי לסרב,לבקשתו של בן ידידי,לצידי עמדו רזניק ובתי.רזניק היה בעד,כי האיש היה קרובו.אני התחלתי בשכנוע והרגעת המתנגדים,שיסכימו לקבל את השניים.אמרתי למתנגדים אמנם צפוף אצלנו,כמות האוכל מעטה.לעומת זה נקבל בחור צעיר בן שלושים- שלושים וארבע,יש לו אקדח וכסף.נוכל בעזרתו להשיג ביתר קלות מזון, בנוגע לצפיפות, לחיות פה זה לא התענוג הגדול בעולם.לאחר הסכמת כולם לקבלם,אמר לנו חיים צבי (הבחור הצעיר) שהנוצרי ששלכם אלינו,הבטיח לו שישלח לחם וחלב.בנו של הנוצרי הזה,הוא מפקד בפרטיזנים ויבוא לבקרנו.

לאחר הדברים האלה יצא חיים צבי,להביא את רבקה.בקושי פיננו מקום לשניהם,הצעירים הכניסו רוח חיים חדשה לבונקר.גם ששמחנו בקבלת השניים,הדאגה בלבנו נמשכה,מזה שהשייגץ יודע את מקום מחבואנו.אולי גם שייגצים אחרים יודעים.דאגתנו הייתה שהשייגץ ילך למסיבה,יבלה עם שיקסה וזו תוציא ממנו ידיעות על מעשיו.למחרת תלך לשוטר ותספר לו הכול.שיתפנו את חיים צבי במחשבותינו,לגבי השייגץ.הוא ניסה להרגיע אותנו,שאין מה לחשוש ממנו.אנו כבר למודי ניסיון בעניינים כאלה."ידענו שמזל אין לנו,אבל שכל עדין נשאר לנו".מזון כפי שהבטיח חיים צבי שיגיע,לא הגיע.הקור היה עדין בעיצומו.האיש משתומם,כיצד אנחנו מצליחים להחזיק מעמד,אם כמות כזאת קטנה וטיב אוכל גרוע.הוא אומר לנו שצריך ללכת לפריץ,שאצלו היה מספר ימים.לבקש ממנו שישלח לנו,לחם,קמח לחלות,גריסים,גבינות,חמאה , וכל דבר אחר הנחוץ לנו.לצאת החוצה אי אפשר,למרות השמש הזורחת,הקור בחוץ גדול.אנחנו מחכים לימים שירד בהם שלג,שלא יישארו עקבות של ההולכים.שיובילו את שונאנו אל הבונקר.יצאנו החוצה וטשטשנו את עקבותיהם של השלושה שבאו.טחנת הגריסים שלנו פעלה,מאפיה לא הייתה לנו,חשבנו אם יביאו קמח,היכן נאפה את הלחם,אמרנו לאקון מוטב להשיג לחם שחור או לבן,מאשר קמח.הוספנו ואמרנו לו,שזה לא טוב שהשייגץ נכנס ויוצא אצלנו.זה חלילה יכול להביא אסון עלינו,כאילו לבנו נבא לנו אסון מתקרב.אקון רצה לצאת וללכת אל הגוי,כי האוכל שלנו לא היה לטעמו.לא הסכמנו לו שילך,לפני שירדו שלגים.תודה לאל השמים מתכסים בעננים ושלג כבד מתחיל לרדת.מלאי עצי ההסקה שלנו הולך ונגמר.צריך להכניס עצים פנימה,לגדוע עצים שהשלג יכסה את הגזם ואת עקבותינו,הקור אמנם חלש,למרות שהתקופה היא של ימי חנוכה.

התאריך הוא עשרים וארבעה לדצמבר,מצבנו בכי רע,לי אין נעלים,למי שיש הן קרועות.אני עטפתי את רגלי בסמרטוטים,לאקון שהיו מגפים, נלקח לעבוד מחוץ לבונקר,השלג הגיע לנו עד הברכיים.אין מה לעשות,כדי לחיות ולהחזיק מעמד צריך לעבוד.גדענו עצים להסקה ועץ אורן לקיסמי תאורה.את העצים הבאנו עד לפתח הבונקר,הכנסתם פנימה נעשתה על ידי הנשים,זו הייתה חלוקת העבודה,הגברים עובדים בחוץ,הבחורות בפנים הבונקר.הבחורות עבדו כאשר אין מתחשבים במצב בריאותן,הן בריאות או חולות.הן סדרו מסדרון מלא בעצי ליבנה להסקה,חטבנו חתיכות עצים ,באורך שבעים שמונים ס"מ,שמנו אותם מתחת למיטות. הכמות שהכנו הייתה צריכה להספיק לחודש עד חמישה שבועות.כשגמרנו את חטיבת העצים וסידורם,אלה שעבדו בחוץ נכנסו לבונקר,סגרנו את הפתח וכולם נשכבו לנוח מרוב עייפות.הקור התגבר, השלג המשיך לרדת ואנו שמחים,עוד מעט כול עקבותינו שבחוץ תעלמנה.הלילה החל לרדת,עוד מעט לא יראו גם את העשן היוצא מהבונקר.במזג אויר סוער כזה. נגשתי אל הבחורות ובקשתי מהן,שיבשלו אוכל סמיך,בגלל העבודה הקשה שביצענו,כולם רעבים מאד.אקון הוסיף שיש סיכויים שנשיג מצרכים,לכן אין מה לחסוך באוכל.הוא הבטיח שיביא מהפריץ,כמות מספקת של מצרכים.בשלנו אכלנו לשבעה (כמות מזערית),שכבנו לישון.הלילה עבר לו,כשקמתי בבוקר כולם עדיין ישנו.הערתי את גברת גולדברג,שתכין ארוחת בוקר,את הארוחה הגשנו למיטות,שלא נקים רעש בעת הקימה.ביום כזה יכולים הגויים לצאת לצייד ארנבות,או חיות אחרות.הרעש שהיו שומעים,היה מושך אותם אל הבונקר.לכן היינו צריכים לשמור על שקט מוחלט.שכבנו כך עד שלוש אחה"צ,כשלפתע קם אקון ואומר לנו,שהוא הולך לפריץ להשיג אוכל.אינו יכול יותר לאכול מהאוכל שלנו,האוכל אינו מספיק לו,שלא יוכל להתקיים מצלחת מרק אחת ליום.הוא הזכיר לנו שהערב,זה ערב חג המולד.הבן של הפריץ יגיע לבית אביו מהפרטיזנים.אקון גם אמר שהוא יבקש מהבן ,שיקבלו אותנו לפרטיזנים.כולנו יודעים ששם יותר טוב.אקון גם ביקש שיצטרפו אליו עוד שני אנשים,כדי שיוכלו להביא כמות של מזון.אני יעצתי לו שלא כדאי ללכת,מחשש שהבן לא יגיע לבד,אלה עם פלוגת פרטיזנים,טבעו הנורא של הגוי הוא קודם כל הרג,הבן שאוהב לשתות עלול להשתכר,וממלאך גבריאל להפך למלאך המוות.כך סברו גם אלה שהיו צריכים ללכת איתו,כי אין זה הזמן.אבל אקון התעקש שזה הזמן ללכת (הלא המוות סרב לקחת אותו).יתכן שלחג אולי יגיע גם הגיס של הגוי,זה שהביא את אקון אלינו.במקלט ההינו רזניק ואני בני שישים,גולדברג בן ארבעים וחמש,טכנאי שיניים מסובלק כבן שלושים,חייט מטורץ ואחד ממיר גם כן בני שלושים,מאטה גרינולד בן שמונה עשרה ובנו של גולדברג בן שש עשרה וחצי.בני השישים לא הלכו לכפרים,טכנאי השיניים היה חולה ומלא פרונקלים,גולדברג לא רצה ללכת לכפרים,בטענה שנעשה לו רע כשהוא מגיע לכפרים.ראלניק ממיר היה גם חולה.אלה שיכלו ללכת היו געניש ומאטה.געניש רצה מאד ללכת,אבל לבו של אביו גולדברג ,כאילו אמר לו שמהליכה זו הוא לא יחזור.הוא התחנן שידחו את היציאה,ממש ביקש רחמים על בנו,כשהשטן פועל אין אפשרות להתגונן נגדו.געניש החליף את טכנאי השיניים שגם הוא היה קרוב של גולדברג.מאטה לקח את הרובה שלו,געניש רצה שאתן לו את הרובה שלי,לא רציתי כל כך לתת לו.אבל בתי נזפה בי,"אבא לא רק שאתה לא יוצא,אינך רוצה לתת גם את הנשק".הצדק היה אם בתי.כאילו הייתה לי הרגשה,שהרובה לא יחזור אלי יותר,לא חשבתי שהשלושה יהרגו.סבור הייתי שנער צעיר בן שש עשרה (אמנם מפותח),ייפגש עם פרטיזנים גויים,הם יראו את הרובה בידיו,מיד ייקחו ממנו,כי נשק ביער זה אוצר גדול.למרות חששותיי הוספתי לו עוד שלושים כדורים.הם לקחו איתם שקים,שקיות לגריסים ועוד כלים.הם יצאו מאיתנו בשעה ארבע אחה"צ,הדרך אל הגוי היא שלושה ק"מ,נניח שהם שותים שם,זה בערך שעה.הם היו צריכים לחזור בתשע בערך,השעות עוברות להן,הם עדיין לא חוזרים,כעבור שעות מספר הבנו שהם,הלכו לנצח כמו שני הבחורים האחרים.

אבא,אימא,אח וכולנו יחדיו,מבכים את שלושת הקדושים הנוספים שנפלו.בשבילנו זו הייתה מכת מוות,חשבנו שהינה מגיע סופנו,פחד אימים נפל עלינו.לא ישנו,לא יכולנו לאכול את הדייסה,היא ממש נתקעה לנו בגרון.הדבר היחידי שיכולנו לעשות,זה לחשוב על הייסורים שיבואו עלינו.רצינו לצאת ולברר מה עלה בגורל שלושת הבחורים,לא יכולנו לזוז מהמקום,ממש אפסו כוחותינו.כך הלכו לנו לאבדון חמישה מטובי בננו הלוחמים.

פתאום אנו שוב שומעים צעדים על מקלטנו,וקריאות ברוסית נא תפתחו לנו את הדלת.האם אלה שוטרים או חיילים גרמנים.צריך לפתוח את הדלת,רועדים מפחד אנו ניגשים לפתוח.מה יהיה האם ייקחו אותנו לסטולבצה,יעשו שם חגיגה ויענו אותנו עד מוות.לא לפתוח ,יזרקו רימונים פנימה ויכנסו בין כה וכה.פתחנו את הדלת,לפנינו עמד אותו מפקד פרטיזנים,שרצה לפני זמן מה את מקלטנו.לבוש באותו מעיל של חיל הפרשים הרוסי.אבל שכור כלוט ,ואיתו עוד עשרה פרטיזנים שכורים לחלוטין.הם דורשים מאיתנו לצאת מהמקלט ולא הם יירו בנו.שכבנו במיטות בלבוש קל,הבחורים רק במכנסים,הבחורות בשמלות.בחוץ שרר קור מקפיא של עשרים וחמש מעלות מינוס.הם מזרזים אותנו שנפנה להם את המקלט,חשבנו כאשר הפרטיזנים יראו שאנו כמעט ערומים,יתנו לנו לחזור פנימה.במקום להכניסנו פנימה שלא נקפא,הם העמידו אותנו בשורה ערומים ויחפים,ואחד נאם לנו נאום ארוך.יתר הפרטיזנים נכנסו פנימה למקלט,הפכו את הכול,הם לקחו את שני הרובים שהיו לנו,הם לקחו גם בגדים ומגפים שהיו במצב טוב,נוסף לזה הם חיפשו ובקשו זהב אם יש לנו.הם איימו עלינו בנשק במידה ולא ניתן.ממני לקחו את המכנסיים והמעיל,באומרם שבתוך המקלט יכולים לשבת ערומים.הם זקוקים לבגדים כדי לצאת לפעולות.כל זמן החיפוש והביזה, עמד המפקד בצד לא לקח דבר,ולא מנע מהאחרים לקחת.גם הפרטיזן שנאם לנו לא לקח דבר,רק הטיף לנו דברי מוסר ותוכחה.איזה אנשים אתם היהודים,הגרמנים הורגים ורוצחים בכם,אינכם עושים כלום נגדם,רק מחכים שאנחנו נלחם.אנו באמת נלחמים,הורסים בתי משטרה,מפקדות ומפוצצים רכבות.תצטרפו לפלוגות הלוחמות של הפרטיזנים.ענינו להם נכון קל להגיד כל זה,בבקשה צרפו אותנו אליכם ונלחם יחדיו נגד הגרמנים.הם בשלהם,קודם כל תתקיפו תחנות משטרה,תיקחו מהם את נשקם,אזי נקבלכם לשורותינו.אנו שואלים כיצד נוכל להתקיף בתי משטרה,כאשר אין לנו נשק בידיים,ואת שני הרובים שהיו לנו לקחתם .כך נמשך הויכוח,תבואו עם נשק נקבל אותכם,לא תביאו נשק,תצטרכו להמשיך לשבת ערומים ויחפים במקלטכם.אנו ממשיכים בשלנו,תנו לנו נשק ונצא להלחם שכם אחד איתכם.ידענו שהפרטיזנים היהודים נלחמים,יותר מאשר הגויים.נוסף לזה הם לא שתו לשוכרה.הפרטיזנים היהודים הלכו באש ובמים נגד הגרמנים.

הם הסתלקו לאחר שהשאירו אותנו ערומים ויחפים,אפילו את בגדי הנשים הם לקחו,כדי למוסרם לאהובותיהם,לכל פרטיזן הייתה אהובה בכול מקום.קפואים חזרנו למקלט,אך שמחים שנשארנו בחיים.מהנאום הארוך יצאנו "נכים", לאחד קפאו האצבעות,לשני הזיק משהו  אחר,זו הייתה הנאתנו מנאום התוכחה.היה צריך להדליק אש,לבשל את ארוחתנו הדלה.לחדש את שיגרת חיי היום יום שלנו.כי לא ידענו מה יילד יום המחרת.אולי שוב יבואו פרטיזנים לבצע ביזה,או יבואו גרמנים,או שהפרטיזנים שבקרו אצלנו היום,יספרו בכפרים שהם לקחו מאיתנו את הרובים.יהודים בלי נשק אינם יכולים להתגונן.פשוט הרגשנו אבודים,חורף משתולל ואנו ערומים ויחפים,אנו בוכים על מר גורלנו,ועל היום שבו נולדנו.אני מאד מודאג מהפצעים שעל גופי,מצטער מאד על בגדי שנלקחו,אין לי במה לכסות את מערומי.אני גם בוכה על מר גורלה של בתי,שהוא בדיוק כגורלי.ברור לנו שהצרות שנפלו עלינו היום,אינן הצרות האחרונות שיפלו עלינו.הפרטיזנים שיגיעו לכפרים לקנות יי"ש,ימסרו את בגדי הנשים שלנו,כמתנות לבנות הכפר.בכפרים ישאלו מאין השיגו את הבגדים,הם יספרו ואז מקום מחבואנו,יהיה ידוע לכולם.השמועה יכולה להגיע גם לגרמנים,אז סופנו יהיה קרוב,או שמחכים לנו עוד ימי ביזה,כל זה עובר במחשבתנו,חוסר הודאות לגורלנו,גוזל את מנוחת היום והלילה מאיתנו.

לו היה קיץ,לא ימי קור ושלגים,היינו מוצאים פתרונות למצבנו העלוב,בלי בגדים על גופנו,ונעלים לרגלנו,אין באפשרותנו לצאת למרחקים.רק המחשבה שמא ניפול חיים בידי הגרמנים,מטרידה אותנו כל הזמן.כך שאפילו את ארוחותינו הדלות איננו יכולים לבלוע.כל מחשבותינו הן,שצריך לעזוב את המחבוא ולחפש מקום אחר.גם החלטנו שנשלח מספר אנשים,למקלטים אחרים,לשמוע ולבדוק איך המצב אצלם.לא היה צריך להיזהר כל כך,הפרטיזנים שבזזו אותנו,לא רק עקבות השאירו,אלה ממש יצרו דרך ישרה אל מחבואנו.רצינו גם לספר מה הפרטיזנים האלה עוללו לנו.הם הרי לא ידעו שאיבדנו שלושה אנשים.במשלחת שיצאה לברור העניינים,הייתה בתי ועוד שני בחורים.אחריהם יצא גם רזניק משה שבנו נפל.לרזניק היה קרוב במקלט "המזוין",הוא הלך לשם במחשבה ברורה,שהם יקבלוהו הודות לקרובו,גם רוב האנשים במקלט היו אנשי "מיר".לאחר שליחת האנשים,סגרנו את הפתח,ישבנו לחכות לבא הידיעות מהמקלטים האחרים.האם גם בהם היו ביקורי "ידידות" כמו אצלנו.פתאום שוב רעש והמולה בחוץ,אפילו אנו שומעים רעש של עגלה מתקרבת,הנמצאת ליד הפתח.צועקים אלינו כמו אתמול שנפתח להם את הדלת, אבל ביתר תוקף.ברור לנו אחרי שלקחו אתמול את הכול,באו היום לקחת את חיינו.אולי אלה גרמנים,בלית ברירה אנו פותחים את הדלת.בפתח עומדים פרטיזנים אחרים,המבקשים לשלח אותנו יחפים וערומים אל השלג והכפור.כול תחנונינו להישאר בפנים לא מועילים לנו,שולחנו החוצה אחד אחד בצעקות אימים,רגלינו נדבקות לשלג מהכפור שבחוץ.הפרטיזנים האלה ממש שודדים,מחפשים בכול המקומות.צועקים עלינו לא לזוז,עורכים עלינו חיפוש ודורשים מאיתנו,את הזהב שהחבאנו כביכול.אנו בוכים מרה,הן יצאנו ערומים ובחוסר כול,מהביקור של הפרטיזנים שהיה אצלנו אתמול,כך אנו מסבירים להם.אבל הם בשלהם,מרביצים לנו מכות רצח,צועקים עלינו,שאנחנו פרזיטים היושבים בנחת במחבוא,והולכים אל אחיהם האיכרים לגזול את לחמם.ממשיכים לצעוק שאם לא ניתן להם את הזהב,הם ירו בנו.הם גם מבקשים שנראה להם,את יתר המקומות ביער,שיהודים מסתתרים.

אני מתחנן בפניהם,מה אתם רוצים מאיש זקן כמוני,אבל אין רחמים אצלם.אחד מכה אותי אם רובהו בגב,שני מכה בראשי,אני רוצה להסתובב כדי להתגונן,אך המכות יורדות עלי בלי הרף.המכריחות אותי להתקדם קדימה,אני מתפלל שיהרגוני כבר ויהיה סוף למכות.כך הובילו אותי כק"מ.אנו מגיעים לבור המלא בשלג,הם מבקשים שאתן להם את הזהב,אני אומר שאין לי.הם מבקשים לדעת היכן המקלטים של היהודים,אני עונה שאינני יודע.זאת הייתה האמת לאמיתה,כשנפרדנו עדיין לא היה להם מקלט.גם אם הייתי יודע,לא היו מוצאים ממני דבר "אני לא מוסר".מוטב למות מאשר למסור.הפרטיזנים האלה היו בני המקום,הם הכירו את הבור הזה,הם פקדו עלי להיכנס פנימה,השלג הגיע עד צווארי,תמשיך ללכת הם מצווים עלי,אין לי ברירה אני מתקדם.לפתע האדמה מתרוממת ישנה גבעה,הם ידעו שישנה גבעה.פוקדים עלי לפנות את השלג,אני מפנה את השלג,פוקדים תשכב,אני ממלא אחר כול פקודותיהם.הם אומרים לי פה תהייה קבורתך.מוציאים אקדח מאוזר ויורים לעברי שני כדורים,הם לא פוגעים,לאחר מכן מקבל פרטיזן שיש לו מקלע,פקודה לירות לעברי צרור כדורים.הפרטיזן ירה לעברי עשרה כדורים,למזלי הרב הוא לא פגע בי.שלח לעברי מספר קללות נמרצות ואמר "אין מה לעשות נגדך אתה כנראה רוח" והפסיק לירות.פתאום גברו אצלם הרחמים עלי,אחד שאל אותי מה "עשית בבית ומה הייתה מלאכתך", אמרתי להם שמקצועי הוא נגרות.הם אמרו לי לקום,כי נחוץ להם נגר,הפעם הם הובילו אותי לכוון המקלט.הייתי קפוא ובקושי הזזתי את גופי,כשהגענו לפתח המקלט,רק נכנסתי צעד אחד פנימה,הם שוב שלחו צרור יריות אחרי.למזלי הרב בהיכנסי פנימה,נשענתי על הקיר,כך לא נפגעתי,או שהם ניסו רק להבהיל אותי.קשה לי לתאר ששוב קרה לי נס,איך יצאתי חי ממצב כזה איני יודע.נניח שרצו להשאירני חי,אז למה ירו במקלע,שהדהד בכול היער.או למה ירו לתוך המקלט כשנכנסתי,הם הרי ראו שנצמדתי לקיר.כשהפרטיזנים החוליגנים האלה הלכו,הוצאנו מהמיטה שעמדה מול הכניסה,מספר קליעים.אחרי כול הדברים הללו שקרו לי,הבנתי שאם גורלי הוא לחיות,אז אני אחיה. אין חוכמות .....לזה קוראים נס.ירו לעברי בכניסה למקלט שישה כדורים,את זה שמעו וראו, כול אלה שהיו בסביבה.גם כול הכדורים שירו לעברי בבור,ונשארתי בחיים,כול זה נשמע כסיפור דמיוני,שאם מישהו היה מספר לי שזה קרה לו,איני בטוח שהייתי מאמין לו.אבל לי היו עדים שנכחו בשעת מעשה.

בזמן שחלק מהפרטיזנים התעללו בי בבור,החלק השני שנשאר במקלט,פקד על האנשים שיוציאו החוצה,וישימו על המזחלת שלהם,את כול דברי המאכל.בזמן הוצאת המזון אל המזחלת ,ראו אנשינו את הרובה של מוטה גרינולד מונח בצד,עכשיו התברר לכולם ,מי הם אלה שחיסלו את שלושת הבחורים שלנו.את מוטה הנהדר,את חיים צבי אקון ואת געניש גולדברג הצעיר  ת.נ.צ.ב.ה. נוסף לאוכל שלקחו,הם שברו את המיטות,הדלתות,קרעו את הכרים,פזרו את מלאי תפוחי האדמה וסתמו את הבאר.מכל הדברים שהם עשו,הדבר היחידי שעליו הצטערנו,זה היה פיזור המלח,זה היה מצרך יקר המציאות.ההרס והחורבן היה כה גדול,שאין באפשרותי לתאר אותו.הם לקחו אפילו את הדברים,שהקודמים להם לביזה,השאירו כחפצים שאין חפץ בהם.

בתי והמלווים שהלכו לבדוק את המקלטים האחרים,היו כבר בדרכם חזרה,כאשר שמעו יריות מכוון מקלטנו.הם חזרו על עקבותיהם.לאחר שאנשי המקלט העמיסו את האוכל,על המזחלת.גרשו אותם החוצה,באיומים שאינם מחסלים ערומים ויחפים, הם התפזרו ביער.את גולדברג דרבנו ללכת קדימה,כאשר הם דוקרים אותו בכידוני הרובים כול הזמן.הם הובילו אותו כשני ק"מ בערך,פנימה לתוך היער,כול הזמן דרשו ממנו,שיגלה להם היכן יתר מחבואי היהודים.גם המקרה הזה לא היה לי מובן,כיצד גולדברג יצא חי מידם,האם זה לא נס.קשה מאד לתאר את יסורנו,שסבלנו מידי פרטיזנים חוליגנים.כאשר החוליגנים הלכו,החלו אנשינו לחזור מהיער קפואים ואומללים.גם גולדברג חזר,באו גם בתי ושני חבריה למשלחת.באו גם ממקומות אחרים לראות ולשמוע מה מצבנו.הכפור היה עז,אצבעות כפות רגלינו ממש קפאו.לקחנו את הקרשים ממיטותינו השבורות,הוספנו לזה עלים שאספנו ביער,הדלקנו לנו מדורה להתחמם. מהאצבעות הקפואות סבלנו עוד תקופה ארוכה,בין הסובלים הייתי גם אני.הצרות המשיכו כל הזמן,בביילורוסיה בתקופה הזו של תחילת השנה,מזג האוויר הולך ומחמיר מיום ליום.הכפור מתעצם,השלג יורד בכמויות.הכול שבור במקלט,אוכל אין לנו.מה יקרה לנו אם בעקבות סיפוריהם,של הפרטיזנים בכפרים,על יהודים חסרי כול הנמצאים ביער.כמובן שעלולים להגיע אלינו שוטרים ולחסל אותנו.המסקנה היחידה שנשארה לנו,אחרי הביקור האחרון של החוליגנים,הייתה לעזוב את המקום ולחפש פרטיזנים יהודים.אבל היכן אנו מוצאים אותם.גם ללכת לאחרים ולבקש מקלט אצלם זו בעיה.בטוח צפוף אצלם,אין מספיק אוכל,בתי אומרת לי,"אבא איך נבוא בכוח אליהם,הם צריכים לבקש מאיתנו שנבוא,לאחר שהם יודעים מה מצבנו,נוסף לזה אנו מכוסים בפצעים כמו בצרעת".אבל ככול שהקשיים גדולים יותר,כך הצרות מתרבות והרצון לחיות גדל.

נשארו לי עוד כמה רובלים,שלא הראיתי וספרתי לאף אחד,אם היו רואים או יודעים שברשותנו,נמצא כסף היו הורגים אותנו במקום.החוליגנים היו מציגים אותנו כבעלי הון,שחייבים לשדוד אותם.למרות סכום הכסף שהיה ברשותי,עדיין הלכתי ערום ויחף.את רגלי עטפתי בסמרטוטים,להגנה מהכפור,כך עשו גם האחרים.החלטנו אם רוצים או לא רוצים,שיש ללכת ולבקש מחסה במקלטים האחרים.התחלקנו לשלוש קבוצות: קבוצה אחת שהיו בה,גולדברג,אשתו ובנו הקטן,הלכו למקלט "המזוין".שם נמצא כבר זמן מה רזניק,יחד עם כלת בנו שנהרג ואברמסקי,הם נתקבלו למקלט בזכות בן אחיו של רזניק.את גולדברג ומשפחתו הם קיבלו,בזכרם שהוא עזר להם לבנות את המקלט.

קבוצה שנייה: היה בה  מיכאל רולניק,שהלך למקלט של טטרסקי,היה לו שם חבר.

בקבוצה השלישית היינו: אני ושלוש נשים,הלכנו בלית ברירה למקלט של מאנה.המקלט במצב רע,קטן והצפיפות רבה בו,אומרים שבתור גבירה לשעבר,היא מאד קפריזית ומפונקת,כיצד תקבל אותנו למקלטה,כשאנו מלאים בפצעים בכול גופנו.מחוסר ברירה הלכנו למקלט הזה,מן הפצעים התעלמנו,עכשיו זה לא הזמן כיצד ומתי לרפא אותם.זה לא אומר שהפצעים לא הציקו לנו עד מוות בלילות.אם הפצעים ,הקור והרעב שמציקים לנו כפליים (לא אכלנו יומיים).אנו עושים את דרכנו למקלט,לפני הכניסה למקלט נעצרנו,כולנו פרצנו בבכי.האנשים שבתוך המקלט שמעו קולות,יצאו לראות מי הם הבאים.כל אחד מיושבי המקלט,פחד כעלה נידף ברוח.כשראו שזה מכרים,שאלו אותנו למה איננו נכנסים פנימה,שתקנו הם יצאו לראות מה קרה לנו.הביקורים במקלטים האחרים,נעשו לעיתים רחוקות.לכן הם לא ידעו על הפוגרום שעשו בנו הפרטיזנים החוליגנים.לאנשי מקלט מאנה,הדבר שספרנו להם היה חדש.הם סיפרו לנו,שגם אצלם ביקרו הפרטיזנים הטובים,מפקדם היה מכר של הגבירה,חתנה של הגבירה היה רופא,המפקד היה בא לביתם בזמנו לבלות.הוא שאל את הגבירה "גם את פה" והסתלק עם אנשיו.הם הכניסו אותנו פנימה,כי יהודים הם בני רחמנים.נתנו לנו לאכול,ונשארנו במקום זה.הגבירה בעצמה סבלה לא מעט מהמפקד הזה,בתה ובעלה הרופא,התקבלו לפלוגתו בתור רופאים ושם מצאו את מותם.בפלוגה הזו לא מעט לוחמים יהודים חוסלו,הפלוגה הייתה מורכבת מחוליגנים ושודדים פשוטים,שהעמידו פני לוחמים.מטרתם היחידה הייתה לשדוד ולהרוג יהודים.לא מעט גופות ועצמות של יהודים מתגלגלות ביער הזה.היו גם פרטיזנים טובים,שהרעל הגרמני לא כבש אותם "השנאה ליהודים וחיסולם".אלה היו פרטיזנים מתוך רוסיה,לא כמו הפרטיזנים האיכרים  הביאלורוסים,שעל דגלם חרוט סמל השנאה ליהודים.במקלט הגבירה היו אנשים הגונים מאד,הגבירה עצמה היא אישה אינטליגנטית מאד.היה שם יהודי בשם ישראל סאלאנטער,על שם ישראל סאלאנטע זצ"ל.שמו האמיתי הוא ישראל צוויק,היום הוא בארצות הברית.במקלט הזה היו עוד כמה מבני עירי נייסוויז',גרשון פרפל,בנו דוד ואשתו אלקה וישי מאזה.

לאחר שהתקבלנו במחבוא של הגבירה,חזרנו אל המחבוא הקודם שלנו והבאנו משם,קצת תפוחי אדמה,בכסף שהיה ברשותי הצלחנו גם לקנות מעט מזון.הקושי העיקרי שלנו במחבוא החדש, הייתה השינה בלילות,השתדלנו להתרחק מהאנשים האחרים,שלא נדביקם מפצעינו.לאחר זמן מה התברר לנו שגם הם שותפים,לצרת הפצעים בכול הגוף.במקלט הזה לחם לא היה,אצלנו במקלט היו שבועות שלא ראינו לחם.אם קרה שהשגנו לחם,פרוסת הלחם שקיבלנו,הייתה בשבילנו כעוגה המובחרת ביותר.

יום אחד נודע לנו שמארגנים,פלוגת פרטיזנים לוחמים חדשה.תחת שם רוסי "בעד ביאלו-רוסיה".אל הפלוגה הזו הצטרפו עשרה בחורים צעירים,אחדים לקחו איתם את נשותיהם,לכולם היה נשק.ההצטרפות לפלוגה החדשה,נעשתה בעיקר בהשפעתו של יוזף מרפינסקי.מפקד הפרטיזנים שהוציא אותנו מהיער העירוני של נייסוויז'.מפקד הפלוגה החדשה היה "סטריצקי",הוא היה בחור לא רע רק קצת שובב.הוא היה ידידותי ליהודים,הוא חי עם יהודיה ממינסק.

שהיינו כמה שבועות במקלט החדש בשקט,למרות הצפיפות הגדולה.בלילות כששכבנו לישון אסור היה להרים את הראש.כאשר זרחה השמש ביום וחיממה.החל טפטוף מהתקרה מהשלג שנמס בחוץ.אסור היה לנו להתאונן בכלל,בגלל היחס היפה שקיבלו אותנו אליהם,ונתנו לנו קורת גג.הם הרי יכלו לא לקבלנו,הצפיפות הייתה רבה,בלילות ממש שכבנו אחד על השני.

בזה הצרות לא נגמרו לנו,לא רחוק מאיתנו,היה המקלט של יהודי "טורץ",המקלט שלהם היה קרוב לדרך,שבה נסעו לפעמים כלי רכב.יום אחד הם שומעים טרטור,של כלי רכב,לא של עגלה.הם הבינו שאלה גרמנים,הם פתחו בריצה וברחו ליער.הגרמנים לא התכוונו לעשות מצוד,לאחר שראו אנשים בורחים לכוון היער,חשבו שאלה יהודים,פתחו על הבורחים באש.שניים מהבורחים נהרגו,עוד אחד נעלם,עד היום איננו יודעים היכן הוא נמצא.אולי הוא שוכב הרוג ביער במקום כול שהוא,או שהוא נכנס כה עמוק ליער,שאינו מוצא את דרכו חזרה.חיפשנו אותו במשך זמן מה ולא מצאנו אותו.לאחר שהגרמנים פתחו באש,הם עשו חיפוש ביער ומצאו את מקלט הבורחים.המקלט שהגרמנים מצאו היה קרוב למקלט שלנו.ליד המקלט הכללי "אבשצלע",מצאנו פתיל של פצצה,הדבר הזה הפחיד אותנו מאד.המחשבה על הצורך לנטוש את המקלט שוב,הציקה לנו מאד.אם הגרמנים גילו את המקלט,הניחו פצצה בפתחו,מדוע לא פוצצו אותו.כנראה שהם היו כוח קטן ופחדו,מעימות עם הפרטיזנים.נשארנו בחוסר וודאות מה הגרמנים יעשו.האם הם יבואו בכוח גדול יותר,ויתפשו אותנו בחיים,או שיהרגו את כולנו.שוב אנו מתלבטים,מה צריך לרמוז לנו,הפגז שנמצא בפתח המקלט.אנו מבוהלים מאד.כולנו דואגים מה יקרה מחר.לאנשי המקלט שלנו,אין לוחמים ואין נשק.הצעירים על נישקם הצטרפו לפלוגה החדשה.גם מהמקלט הקרוב אלינו,הצטרפו הצעירים לפלוגה החדשה.אצלנו נשארו זקנים,נשים וילדים.במקלט של יהודי טורץ,בין הנשארים היו גם צעירים,שלהם לא היה נשק.גם אם היינו רוצים לחזור למקלט הישן שלנו,זה היה בלתי אפשרי.המקלט היה מאוכלס באנשי סטולבצע,שנכנסו לגור בו,לאחר שאנו עזבנו את המקום.אליהם הצטרפו יהודים,שברחו ממחנות העבודה והגיעו ליער.מצאו מחסה במקלטנו הישן.המקום היה כבר מלא באנשים,הם עשו דבר נכון,הם עברו שם את החורף.הם היו במקלט עד חודש יוני.הפרטיזנים החוליגנים לא באו להטרידם.

דווקא אצלנו החל הגהנום,למרות האוכל שלא חסר לנו,האנשים היו הולכים לכפרים ומביאים מזון,גם בתי הייתה יוצאת ומשיגה מזון.כול זה בזכות הגבירה מאנה,לפני שהגיעה ליער,הייתה לה חנות גדולה,היא מכרה לאיכרים סחורות והייתה איתם ביחסים טובים.במקלט נמצאת איתה בתה ואהוב שלה,אשר הולך מפעם לפעם לאיכרים,מביא מהם מכל טוב,לחם,גבינות ועוד דברים טובים.הגבירה בתה ואהוב שלה אוכלים לחוד,רק לעיתים רחוקות הם מזמינים אותנו,לסעוד איתם.באחת הפעמים שהביאו אוכל,הביאו גם עיתון גרמני,שהיה כתוב בו על ניצחונות הצבא הגרמני,גם על פרטיזנים שנפלו לידי הגרמנים.לכל מספר הם הוסיפו עוד מספר אפסים,כדי להאדיר את שמם וגבורתם.ככל שקראנו את הידיעות הללו יותר ויותר,כך דאגתנו גברה.היו אצלנו אנשים שליבם היה מאד כבד,על אנשי טורץ,הם התלוננו על בריחתם מהמקלט.לולא בריחתם,הגרמנים לעולם לא היו עולים על עקבותינו.הרבה פעמים הם עברו על יד מקלטנו,ואף פעם לא עשו חיפוש.רק הפחד של אנשי טורץ,הוציא את האנשים החוצה והביא את המצוד עלינו.את מקלט אנשי טורץ הגרמנים הרסו בפגזים.מאז המצוד,אנו מעמידים באופן קבוע שמירה,כך עושים גם כל יתר המקלטים באזורנו.פשוט אנשי מקלט אחד,פחדו מאנשי המקלט השני.גם אמרו אחד לשני,אם הגרמנים יתפסו אותנו,יקרו לנו דברים רעים,בסופם של העינויים יתלו אותנו.כה גדולים היו פחדינו ודאגותינו,מנפילה בידי הגרמנים,שלילות לא יכולנו להירדם.מכול גוי שחטב עצים ביער פחדנו.חודש ינואר עבר,אנחנו כבר בחודש פברואר,השמש החלה לחמם קצת,הכפור עדין גדול.אני זוכר שקפאה לי אצבע,בזמן שחטבתי עצים,התקבלה ידיעה שבסביבות סטלובצה,נתפסו כמה פרטיזנים.החלטנו לא להישאר יותר במקלט.הרי לפחד יש עיניים גדולות. בחמש עשרה לפברואר אנו עוזבים את המקלט,ונכנסים לעובי היער,במרחק של שני ק"מ ממקלטנו.היער שם סמיך יותר,אנו צועדים כאשר על גופנו בגדים דלים,רגלינו היחפות עטופות בחותלות,הגענו אל המקום החדש,כאשר רגלינו וידנו קפואות,הדלקנו מדורה כדי להתחמם.כדי שלא יראו את עשן המדורה היינו חייבים לפזרו.כך חיממנו את ידינו ורגלנו הקפואות.במקום הזה שהיינו כשלושה שבועות,ביום היינו נכנסים ליער,ובלילה חוזרים למסתור.בלילות חייבים היינו לשים שמירה,פן חלילה יגיע אויב ויפתיע אותנו,ולא נוכל להסתלק ליער.גם אם ירו עלינו תוך הסתלקותנו מהמקום,עדיין יש תקווה שלא יצליחו לפגוע בנו.אבל אם נישאר במקלט בתוך שנהייה אבודים.עטופים בסמרטוטים,מתנה מגויים הגונים שנתנו לנו,היינו יוצאים יום אחרי יום,אל מעמקי היער.אנו נמצאים כבר בחודש מרץ,הקור והכפור לא צורבים כל כך,התחילה הפשרת השלגים,הסמרטוטים העוטפים את רגלינו נרטבים.חום היום אם קור הלילה,הם לא זיווג מהשמים,לכן יסורנו גדולים מאד.כל הזמן היינו מדשדשים בבוץ ובמים.בלילה המים קפאו,צעדת על קרח,ביום הקרח הפשיר,צעדת בתוך שלוליות מים שהגיעו עד הברכיים.נמאס לי ככה לצעוד יום אחרי יום,והחלטתי להישאר לישון בלילה ביער.זה קרה לפני פורים,שברתי לי ענפים,והכנתי לי ולבתי,מקום משכב גבוה מעל פני השלג.שמכתנו הייתה סמרטוטים.לא היה קל לעבור את הלילה,ולחכות לבוקר שהאחרים יגיעו.קשה היה לשכב על מצע הענפים,אבל יותר קשה היה לקום בגלל הקור,כאשר התחממנו קצת התחיל להיות העניין סביל.מקום משכבנו הלילי היה קרוב לדרך,בסביבה גר שומר יער,שלו היו אווזים,את קולות האווזים שמענו.הקמתי לנו סוכה מענפים,סוכה ממש כשרה.זכור לי כשהייתי נער,הקים אבי ז"ל סוכה דומה למה שאני הקמתי.עבר אז ליד ביתנו,סוחר מסלונים שמו היה צארנובסקי,ואמר לאבי ר' זלמן לייב,פעם ראשונה,שאני רואה עוגה עשויה רק מסוכר.אחרינו עברו לישון ביער,מהמלונה שלנו ומשתי מלונות נוספות.בינתיים החורף הולך וחולף לו,וחג הפסח מתקרב ובא.חג הפסח הגיע,ואנו קיימנו חג כשר למהדרין.היה לנו דוד קטן ששפשפנו אותו היטב,עשינו לו הגעלה והכשרנו אותו כדין.חג הפסח בשנה זו היה כשר,לא כמו שהיו שני חגי הפסח לאחר מכן.קבלנו קצת תפוחי אדמה,כמונו חגגו את פסח עוד יהודים שהיו ביער.יין הספיק לנו,אלה היו הדמעות ששפכנו על יקירנו,הדמעות הספיקו לא רק לפסח,אלה לכול השנה,וגם לשנים רבות אחר כך.לאחר חג הפסח,התחילו כולם לדאוג לרובים לעצמם,חלק קנה את הרובים בכספים שהיו ברשותם,הגבירה השיגה נשק תמורת סחורות שהיו לה.כך השיג רובה האהוב של בתה ואברמסקי.יום אחד הגיעו הפרטיזנים מהפושצה (יער עד),וצרפו אליהם לפלוגה הלוחמת,את הבחורים נושאי הנשק,הם צרפו גם את בתי לפלוגה הלוחמת.חודש לפני זה בקרו אצלנו,פרטיזנים מהפלוגה הלוחמת,הם אמרו לנו שכול מי שישיג נשק,הם יצרפו אותו לפלוגה,היום הם ממשו את האבטחה.

אדם בשם סאלו צ'ארני,מהעיירה מיר לקח את הגבירה לפלוגה,בתור אשתו.במקצועו הוא היה רוקח,בזמן מלחמת העולם הראשונה,הוא היה קצין בצבא הרוסי.מפקד הפלוגה יוזף קרפינסקי,צירף אותו לפלוגה עוד בסתיו.תפקידו בפלוגת סטריצקי היה מפקד מחלקה.את בתי הם הסכימו לקבל ,אותי לא.הם לקחו אישה בקושי,לזה עוד להוסיף זקן,זה היה יותר מדי עבורם.בתי לא רצתה להשאירני לבד,הם הציעו לה שתלך איתם,ותשכנע את סטריצקי לקבל אותי לפלוגה בתור נגר.לאחר שהצלחתי לשכנע את בתי שתלך עם הפרטיזנים,הם הבטיחו שיקבלו אותי לפלוגה,רק שהמפקד יסכים.לאחר לכת האנשים עם הפרטיזנים,נשארנו במקומנו כמאה איש.בתחילה לבתי לא היה רובה,חבר ממיר,שהיה איתה בהכשרה נתן לה רובה.היא עמדה אם כולם בשורה,לבדיקת הנשקים של המצטרפים החדשים,כשבדקו את נשקה אמרו לה,שהרובה שלה הוא מסוג טוב.תודה לאל היא כבר בפלוגת הפרטיזנים.בפלוגה היה מספיק אוכל,גם הפחד לא הציק כמו אצלנו.

ביער הפושצה היה כוח גדול של פרטיזנים,כארבעים אלף לוחמים.הגרמנים ידעו שלפושצה,אין נכנסים בכוח קטן,ונזהרו מאד מהפרטיזנים.כאשר בתי הלכה עם הפרטיזנים,נעשה לי יותר קל על הנשמה.לעומת זה נעשה לי יותר קשה,הייתי צריך לבשל לי,ולכבס את בגדי.כל תפקידה של בתי נפל עלי.תקוותי גדלה שגם אני אתקבל אל הפלוגה הלוחמת.אתי נשארו פליטים ממיר,טורץ וסטלובצה.התחלקנו לשלוש קבוצות קטנות,מפני התקפות של גרמנים,בקבוצה קטנה קל יותר להסתלק,ממקום התקפות הגרמנים ולהינצל.הקבוצות היו מרוחקות כמה מאות מטר אחת מהשנייה.בנינו לנו סוכות עליונות,לא בתוך האדמה.העמדנו שומרים יומם ולילה,הסוכות שבנינו היו כמו לנופשים.בזמן הזה אכלנו טוב יותר,כי פשוט היינו הולכים לכפרים לבקש נדבות.האנשים שפחדו או שהיה להם כסף,סידרו אם הגוי,שאת האוכל יביא להם למקום מסוים ביער,ולא למקום מגורנו.היינו מחכים לאיכר במקום שקבעו,ושם מקבלים את האוכל,הדבר הזה עלה ביוקר.כי נתינת מזון נחשב כעזרה לפרטיזנים,ועוד לתת מזון לפרטיזנים יהודים,נחשב כעוול כפול ומכופל, במעשים האלה הגויים העמידו את חייהם,וחיי משפחתם בסכנת מוות, במקרה והיו נתפסים על ידי הגרמנים.

יום אחד אנחנו רואים אישה בודדה ביער,האוספת לה פיטריות.כאשר ראתה אותנו רמזה לנו לגשת אליה,היא מסרה לנו שהגרמנים מתכוננים לבצע מצוד עלינו,היא סיפרה לנו,שמאד פחדה לבוא אלינו בלי סיבה הגיונית,לכן החליטה לצאת ליער כאילו לאסוף פיטריות.מיד הודענו לקבוצות האחרות ויצאנו לעבי היער.הלכנו חמישה ק"מ,התיישבנו יום ולילה באזור הביצות.כאשר חשנו שהסכנה עברה,הוצאנו סיירים לבדוק את השטח,לאחר שהסיירים בדקו האם נמצאים גרמנים,התברר לנו שהגרמנים עברו בקרבת מקום לסוכות שלנו.מאחר והגרמנים לא מצאו דבר,הם חזרו למחנה שלהם בעירה מיר.אנו חזרנו אל סוכותינו.שוב מגיעה שמועה על מצוד,אנו שולחים סיירים לבדוק,האם השמועה נכונה,התברר שהייתה זו שמועת שווא.היו לנו ידידים שהיו מזהירים אותנו,בפני פשיטות הגרמנים,כאשר הם שמעו על זה.כך היו עוברים עלינו כמה ימי פחד,עד שהתברר לנו שלא יערך מצוד.בימים האלה היינו עוזבים את סוכותינו,וחודרים אל אזור הביצות.לא פעם אחת הפחידו אותנו ידידנו,בהזעקות שווא על מצוד,כדי שנתרחק ממקומנו הקבוע,אז היה להם יותר קל לעשות איתנו עסקים.גם בלי ההפחדות הם הרוויחו עלינו טוב.לא פעם אחת ישבנו ודנו בינינו,מה יקרה ויגיעו מאה חיילים,יקיפו את המחנה,חיסולנו אז יעשה בקלות רבה,כי לא יהיה לאן לברוח.באחד מהדיונים האלה על מצבנו הביש,השומרים מודעים לנו על עשרה רוכבים המתקרבים אלינו.מתברר לנו שמצבנו הוא בכי רע,לברוח כבר אי אפשר.החלטנו להישאר במקום,אולי הרוכבים אין פניהם מיעודות לכווננו,אם כן גם אצלנו יש מספר גברתנים,שיכולים לתת אגרוף אחד או שניים.בינתיים שלחנו סיירים לבדוק את מספר הרוכבים המדויק,האם הם באמת עשרה ולא מאה.הסיירים חזרו ואמרו לנו שהבאים הם פרטיזנים,אבן גדולה נגולה מלבנו.נשאלנו על ידי מפקדם,מי הוא מפקדינו,ענינו לו שאין לנו איש כזה.כולנו בדרגה אחת,נשים,ילדים,צעירים וזקנים.הוא מסביר לנו שקבוצה,בהרכב כמו שלנו,לא יכולה להתקיים.התייעצנו איתו כיצד עלינו להתגונן בכל זאת.תשובתו הייתה שצריך לעשות מאיתנו,פלוגת לוחמים שתוכל להגן על עצמה,במידה ולא יום אחד נחוסל על ידי הגרמנים.בקשנו ממנו שיקבל אותנו לפלוגתו,הוא ענה לנו בשלילה,מכיוון שאנו רבים מדי עבור פלוגתו.בקשנו ממנו שייעץ לנו מה אנו יכולים לעשות.לאחר שראינו והרגשנו שהאדם רוצה ודורש בטובתנו.הוא מסכים שמצבנו באמת רע,ומבטיח לעזור.הוא ביקש את רשימת האנשים,אם ציון מה כל אחד יכול ומסוגל לעשות.הם יעשו הכול כדי לעזור לנו,לעבור יחד איתם את הזמנים הקשים האלה.אנחנו שומעים את דבריו,עינינו מתמלאות בדמעות ,במיוחד אצל הנשים.לכן הוא ביקש את הרשימה,הוא הבטיח לבוא לקחתה בעוד מספר ימים.הוא מוסיף ואומר שבקרוב תהייה ישיבה של כול המפקדים,ויחלקו אותנו לפי מקצעותינו לפלוגות הלוחמות,לכול פלוגה מס' אנשים,שם נהייה יותר יעלים.כל אחד ייתן לפי יכולתו.אי אפשר לשים את כולנו בפלוגה אחת,בגלל שני דברים אוכל והגנה.  

הרוכבים רכבו להם,ואנו אומרים לעצמנו,תראו בכל זאת אלוהים נזכר בקיומנו.ושלח אלינו שליחי גאולה.מיהרנו להכין את הרשימה שהם ביקשו,אבל התברר שאין לנו ניר לרישום.אנו עושים מאמצים להשיג ניר,כדי שהרשימה תהייה מוכנה,לפני שהם יחזרו לקחתה.במידה והם יחזרו והרשימה לא תהייה מוכנה,כול המצב יכול להיות לרעתנו.סוף סוף הצלחנו להכין את הרשימה המבוקשת,ואנו מחכים לפרטיזנים הרוכבים שיחזרו לקחת את הרשימה.עובר יום ועוד יום,כך עוברים להם הימים,ואין זכר מהפרטיזנים,הדאגות מתחילות לכרסם בליבנו,הם הסבירו לנו היטב כמה מצבנו גרוע.גורלנו מר ואין לנו מושיע.הפרטיזנים לא חזרו.

בעיירה ברנוביץ' היה מחנה עבודה בשם "טאט".מחנה זה היה עוד בתקופת מלחמת העולם הראשונה, שימש את הרוסים בהכנות דברים לחזית.שמו בפי הרוסים היה ב.פ.ע.ס. אני עבדתי במחנה הזה בתור הטכנאי הראשי של המחנה.הגרמנים השאירו את המחנה הזה באותה מתכונת,במלחמה הזאת.

מהמחנה הזה ברחו שלושה אנשים,אב ושני בניו.והגיעו אלינו ליער.הבורחים היו,ברל פייווע ברקוביץ ושני בניו מסטלובצה.שמחנו מאד כאשר שמענו את סיפור בריחתו,והצלתו מידי החיות הנאציות.לי הוא סיפר שבמחנה נמצאים שני אנשים מנייסוויז',דוד גולדין וסלונימסקי.מי היה גולדין לא ידעתי,אבל סלונימסקי היה אחד מגיבורי עירנו.באותה נשימה הוא ממשיך את סיפורו,כיצד הגרמנים חיסלו את סלונימסקי.כאשר עבד בתיקון פסי רכבת,נמחצה לו אצבע,והוא לא יכול היה להמשיך לעבוד.אצל הגרמנים זו הייתה סיבה להוצאה להורג.הם לקחו וזרקו אותו לתוך רפת,שם מת מרעב ותולעים שאכלו אותו עוד בהיותו בחיים. ת.נ.צ.ב.ה. לפי דברי ברקוביץ נמצאים במחנה הזה,אנשים מסלונים,ברנוביץ' וסטלובצה.מהמחנה הזה קשה מאד להינצל,כול אחד עובד שם עד כלות כוחותיו ונשמתו,אחר כך היו זורקים אותו לרפת ,כחפץ שאין צורך בו,ושם היה נופח את נשמתו.למרות שברל לא היה בן עירי,קשרנו קשרי ידידות בינינו.אכלנו יחד,ישנו יחד וכל רגע פנוי היינו מבלים יחדיו.על ידידי החדש,אני רוצה לספר.במקצועו הוא היה שען,בנו הבכור היה חשמלאי והצעיר היה עוזרו.הסולם ,החבלים וברזלי הטיפוס על עמודים,תמיד היו אצל הצעיר.בעזרת אביזרים אלו,הם החליטו לברוח מהמחנה.הם קצת פחדו בתחילה לברוח,אבל לאחר שראו שאין להם הרבה מה להפסיד,אם ירדפו אחריהם ויתפסו יהרגום,ואם יישארו במחנה גורלם בין כה וכה למות,רק שזה יהיה לאחר עבודת פרך.ההזדמנות לבריחה באה להם,כאשר יום אחד נשלחו אל ביתו של קצין,לבצע עבודה שהיא.כאשר הגיעו לבית לעבודה,ראה הבן החשמלאי שמונחים שני אקדחי פרבלום,במקום גלוי.בינתיים טלפן הקצין הגרמני,להודיע שיגיע לביתו בעוד מספר שעות.הבן לקח את האקדחים והכניסם לארגז הכלים שלו.הבן ראה שהמשרת אינו שם לב שהאקדחים נעלמו,הוא קרא לאביו לאסוף את הסולם,לאחיו לאסוף ולקחת את המכשירים,ויחד יצאו מהבית,והלכו כביכול לתקן את האביזרים על העמודים.הם התרחקו לכוון מסילת הברזל,עלו על עמוד כאילו לבודקו,השומרים אשר היו רגילים לסוגי עבודות והעובדים אלה,לא שמו אליהם לב במיוחד.כאשר ניתנה להם ההזדמנות להסתלק  מהמקום,הם זרקו את ציודם,ונכנסו לתוך שדות הקמה.משם הריצה ליער הייתה קצרה וקלה,הם אמנם שמעו יריות,בינתיים ירד כבר הערב,והם נמצאו בעובי היער.האב ושני בניו הסתובבו ביער שלושה ימים,עד שהגיעו אלינו.בסיפור זה נשמע המעשה כה קל,אבל לא כך היה במציאות.הם ספרו לנו על המחנה,ועל מה שהגרמנים מסוגלים לעשות לאנשים,ממש פלצות אחזו בנו.השלושה רק הגיעו אלינו,ולמזלם הרע הגיעו כמה בחורים ממיר,מלווים בשקצים מהפרטיזנים הלוחמים.הם באו לקבל מצרכי מזון,הבחורים האלה היו מגיעים לעיתים קרובות מהפושצה,שם לא היה להם אוכל,באזורנו הם היו לוקחים בכוח את האוכל מהאיכרים,שהיו ידועים כמתנגדי הקומוניזם,ואוהדי הגרמנים.ברקוביץ פונה לבחורי מיר,שיקבלו אותו ואת בניו לפלוגת הפרטיזנים הלוחמת.הוא מראה להם שיש לו ולבניו אקדחים.אקדח אצל הפרטיזנים היה נשק יקר המציאות,ועוד אקדח פרבלום גרמני,כול מפקד בפרטיזנים היה מתגאה בנשק כזה.כתמיד הם אמרו לאב,שהם יקבלו את שני בניו הצעירים על נשקם,ואותו ישאירו אצלנו.רק בהסכמת מפקדם הם יקבלו גם אותו.הם גם סיפרו לברקוביץ על ביקוריהם התכופים אצלנו.לי הם הביאו מכתב מבתי,היא כתבה לי שהשיגה חלקים עבור רובה,שהיא מרכיבה עבורי.בקרוב הוא יהיה מוכן ואני אקבל הזמנה,על ידי שליח בחור ממיר,לבא כלוחם מזוין ולהצטרף לפלוגתם הלוחמת.

כאשר היו מגיעים אלינו אנשי מיר,הייתה אצלנו שמחה רבה.הם היו משיגים אוכל,הם בדרך כלל היו באים בקבוצה של שניים עשר-חמישה עשר לוחמים מזוינים.ברשותו של המפקד.

בפאתי יער הפושצה,היו בדרך כלל בין עשרה לעשרים פרטיזנים,ששמרו מפני פשיטות הגרמנים.גם היו מספר פלוגות כוננות,למקרה של הגעת שוטרים או חיילים גרמנים ליער.לפרטיזנים היה להם רישיונות תנועה ביער,לאיזה פלוגה הם שיכים,מאיזה אזור הם,מהיכן הם באו ולאן מועדות פניהם.כדי שלכל פלוגה יהיה את אזור המחיה שלה,ולא פלוגה אחת תיכנס לתחום של פלוגה שנייה,ותראה את כוחה בשדידת מזון מהכפריים,וכך תיווצר אנדרלמוסיה.קרו לא פעם אחת מיקרים,שפלוגות רבו אחת אם השנייה,אבל זה קרה לעיתים רחוקות.לא פעם בשביל קצת יי"ש,היו הפרטיזנים מוכנים לירות אחד בשני.בפלוגות האלה היו בני רפאל דמשק,איתם היה הבעל של בתו,הם התחתנו בהיותם ביער,אצלנו היה מצב רוח טוב,כי החתונה הייתה ממש חגיגה לכולנו.כאשר השיגו אוכל,הם דאגו להעביר גם אלינו כמות שהיא של אוכל.הם ידעו שאין לנו מספיק אוכל.   

ברקוביץ סידר אם האנשים ממיר שהוא נשאר אצלנו,ובניו הולכים איתם לפושצה.כעבור זמן מה אנשי מיר חזרו אלינו,עם עגלה מלאה כול טוב.היה בעגלה גם יי"ש,שהפרטיזנים לקחו ממבשלת השכר של הנסיך מירסקי,החולש על העיר.הבנים נפרדו מהאבא,ונסעו עם הבאים אל פלוגתם החדשה.בדרכם הם הגיעו אל בית שומר היער פטרוביץ,שהיה מלון של יהודים.במקום הזה אפשר להשיג דברים רק בכסף,הן בחנות והן בבית המרקחת.מגיעים לבית דוד פטרוביץ,עוצרים את השיירה לאכול,לפני שנכנסים ליער.מהבית הזה מתחיל יער הפושצה להיות סבוך,ומלא בשטחי ביצות,כשלושים ק"מ שטחם.הפרטיזנים העמידו את העגלות העמוסות כל טוב,ממש כמו בני ישראל ביציאתם ממצרים.הם העמידו גם שמירה על העגלות,השומר היה בנו הצעיר של ברקוביץ.כאשר יתר הלוחמים נכנסו לבית לאכול ולשתות.הבחין השומר בעגלות המתקרבות,באחת מהן יושב לו גרמני.הוא לא תיאר לו שזה פרטיזן מחופש לגרמני,לאחר שקרא וצעק ליתר חבריו,על סכנה מתקרבת.לפני שחבריו תפשו עמדות הגנה,הוא ירה לעבר הגרמני,ופגע ישר בליבו.הפרטיזן המחופש לגרמני נהרג במקום.חבריו של הפרטיזן ההרוג קפצו מהעגלות,הפרטיזנים שנכנסו לאכול,יצאו מיד מהבית לברר מה קרה.חבריו של ההרוג ראו שמבית פטרוביץ,יצאו יהודים מיד הם פתחו עליהם ביריות.הירייה הבודדת והחפוזה הזאת, עלתה לנו לפרטיזנים היהודים באחד עשרה קורבנות.הגויים רצו להרוג את כל היהודים,הם הצליחו להרוג במקום שישה,היתר ברחו לביצות.מאלה שהצליחו לברוח,נתפשו ארבעה והם הוצאו להורג.את ברקוביץ הצעיר הובילו עד כפר בשם "לוזה",שם הוציאו להורג.לאחר קרב היריות והטבח שנעשה,בפלוגה היהודית,הגויים שהיו בפלוגה של הפרטיזן המתחפש,חזרו לפושצה.הוקמה ועדה שתברר מה קרה,הגויים החזיקו בדעתם "שהרגו אחד משלהם",לפני שהתחילה כל התקרית הזאת.

מזלנו בתקרית הזו היה,שהגויים החלו לירות עלינו,כשהם היו עדיין רחוקים מאיתנו,הייתה לנו אפשרות לברוח ליער.נוסף לזה הם היו שיכורים,וזה היקשה עליהם עוד יותר לפגוע בנו.אנחנו כמעט ונגמרנו,בגלל הרעב,לקחנו איתנו אוכל ליומיים,ושהיינו בביצות מעל עשרה ימים.כאשר שמענו שאסרו את מפקד הגויים,על זה שלא הפסיק את הקרב.חזרנו אל סוכותינו,שם מצאנו הרס מוחלט,רכושנו הושחת,סוכותינו נהרסו וכל האוכל פוזר.הנס ששוב קרה לנו,שנשארנו בחיים,היה שהגויים התחילו לירות מרחוק ולא התקרבו אלינו,כדי לגמור אותנו.עברו כמה שבועות,שוב הגיעו אלינו הבחורים ממיר עם מפקדם הנוצרי.הם קיבלו לפלוגתם את ניצולי הקרב,אשר היה להם נשק.גם אותי הם קיבלו לפלוגה הודות לבתי.גם חברי ברקוביץ הלך איתי לפושצה.מכל שאר הנשארים,הקימו שתי פלוגות.

פלוגה אחת של ביעלסקי,יהודי מסביבות נבוגרודק עיר המחוז שלנו.הביוגרפיה של המשפחה הזו ידועה,נכתב הרבה על משפחת ביעלסקי הגיבורים.המפקד של הפלוגה השנייה שמו היה זארין.יהודי ממינסק,גם אחד מגיבורי ישראל.את שתי הפלוגות הם הקימו,לאחר שקיבלו את הסכמת המפקד הראשי,של הפרטיזנים בפושצ'ה,ששמו היה פלטונוב.ביעלסקי ריכז בפלוגתו יהודים מטף ועד זקנים,הפלוגה נקראה בשם "המשפחתית".ביעלסקי אסף אליו את היהודים ממערב ביילורוסיה.וזרין אסף לפלוגתו יהודיים ממזרח ביילורוסיה.הודות להקמת שתי הפלוגות הללו,נשארו בחיים הרבה יהודים שהיו ביער.כאשר הגעתי ליער הייתי הכי מבוגר,בין האחרים שהגיעו ליער, המבוגרים היו לא יותר מבני ארבעים,לכן קראו לי הזקן. אני צורפתי לפלוגה רוסית ,בבריגאדת ציקאלובסקי.בפלוגה הזו עבדתי בכל מיני עבודות,מהקמת טחנת קמח קטנה,ועד הכנת כתות עץ לרובים ואקדחים,או תיקים לאקדחים.במקום הזה הייתה עבודה למכביר.במקום הזה היה הרבה יותר טוב,מהמקום הקודם שהייתי.היה אוכל,והחשוב מכל היינו מוגנים טוב מאד.באזור הזה היו כארבעים אלף פרטיזנים,זה היה כוח שגם הגרמנים חששו ממנו.אפשר היה לישון בשקט,וגם להיות יותר רגוע.אבל גם ממקום בטוח כזה צריך לפעמים לברוח.באחד הימים בא אלי מנהל בית המלאכה,שהיה יהודי,ואומר לי לכוביצקי צריך להחביא את כלי העבודה,אנו בורחים מהמקום,כי כוח הכולל גרמנים,ליטאים ואוקראינים,המונה כשישים אלף חיילים,מתכונן להתקיף אותנו.הם הטילו עלינו כרוזים,ובקשו שנכנע.הכוח הזה נמצא סביב לפושצה.התחלנו להחביא את כלי העבודה,תוך כדי מלאכת החבאת הכלים,החלו אווירונים להפציץ את היער,והמשיכו להטיל כרוזים,שבהם היה דרישה להיכנע,ולמה לנו להמשיך ולחיות כמו חיות.הפרטיזנים ידעו שאם יתפשו,אחד דינם כדור בראש.חמש עשרה יום הגרמנים רדפו אחרינו ביער,הם פנו ימינה אנחנו שמאלה,וכך חוזר חלילה.כמו שכבר סיפרתי,יער הפושצה משתרע על שטח של מאה ק"מ על מאה ק"מ,שליש מהשטח הזה הוא ביצות.נכנסים לשטח כזה קשה לצאת ממנו,היינו קבוצה של תשעה אנשים,שכבנו בין העצים,כאשר במרחק חמישים מטר מאיתנו,הסתובבו הגרמנים,הם פחדו להיכנס לביצה שמא יטבעו,המים הגיעו לגובה הצוואר.במקום הזה היינו שלושה ימים,לאחר מכן הלכנו אל מקלט שבנו למפקד.אבל המפקד ברח לכיוון ההפוך לנו.בונה המקלט קופל כהן מ"וושיניובה" היה איתנו.נכנסנו למקלט הזה ושהיינו בו שנים עשר יום.במקלט מצאנו חיטה,הרטבנו אותה ואכלנו.בתי לא הייתה איתי,היא הייתה בפלוגה אחרת.במקלט היה צפוף,וסבלנו מחוסר אויר.אחד בכה וצעק שהוא רוצה לצאת החוצה,אנחנו לא נתנו לא לצאת.פחדנו שהוא ייתפש על ידי הגרמנים,ובעקבותיו יגיעו גם אלינו.המקרה של האיש הזה,העלה בזיכרוני את האישה,שהייתה במקלט בביתי,כאשר יצאה החוצה מחוסר אוויר,נתפסה על ידי הגרמנים ונרצחה.אחרי חמישה עשר יום הפושצה שקטה. אנחנו הפרטיזנים שהינו בעלי נסיון,הבדלנו בקולות הירי ומהיכן יורים,לפי זה נענו בתוך היער,תמיד השתדלנו להיות בגבם של היורים.תמיד כיוון הנסיגה היה אל חלקות הביצה, שלשם הגרמנים לא נכנסו.רבים מאיתנו נפלו מהמצב הקשה הזה.בגלל תשישות ורעב.היינו באזור הביצות 15 יום ללא אוכל,חוץ מלחם מיובש, ואוכמניות שחלק מהאנשים קטפו ביער.

הגרמנים לעומת זה לא סבלו מרעב ותשישות,למרות זה נפלו רבים מהם מהמארבים והתקפות הפתע שהפרטיזנים היו מבצעים על הגרמנים שרדפו אחרינו.

ברצוני לספר על יער הפושצה, היער היה מחולק לחלקות .הגרמנים הכירו את היער ואת חלקותיו.הם ידעו היכן נמצאות הביצות.לשם הם לא נכנסו.הם היו מגיעים לחלקה מסוימת יורים לתוכה.במכונות יריה ומפגיזים אותה במרגמות.לאחר שהיו בטוחים שהמקום נקי מפרטיזנים,הם היו עוזבים את המקום.כך הגרמנים עברו את החלקות בפושצה.

הפעולות של הגרמנים בפושצה נקראו אצלנו "מארפאן",זה אומר שהפעולות הגרמניות באזור הפושצה

נגמרו ללא הצלחות מיוחדות. לאחר 15 ימי המרדף של הגרמנים,החל לשרור שקט יותר ויותר.הבנו שהגרמנים נסוגו מהיער ואנחנו יכולים לחזור למקום הקבוע שלנו.אנחנו ההינו במרחק 6 ק"מ מהמחנה שלנו.היו גם פרטיזנים שנסוגו עד 60 ק"מ מהמקום הקבוע שלהם.

קבלנו תגבורת של 3 בחורים ושתי בחורות מהעיירה מיר.החלטנו לחזור אל מקום הקבע שלנו.לפני שיצאנו לדרך שלחנו 3 אנשים לסייר ולבדוק את המקום, לדעת מה נשאר מה נחרב או נשרף.הם גילו

הם גילו שהמחנה שלנו נשרף מהפגזים שהגרמנים ירו עליו.את המפוח שהיה לנו הם מצאו וגזרו לחתיכות,כמו כן הם השמידו או הרגו את כל מה שלא יכלו לקחת, כלי עבודה שהיו לנו, סוסים שהיו ברשותנו.רק הגענו למחנה הגיעו עוד 4 אנשים משלנו.התחלנו לבדוק האם אפשר לשקם את המחנה

מחדש מהריסותיו.כל זה היה ב-17 לחודש.

אנשים המשיכו לחזור למחנה,אבל לא היה לנו ממה להתקיים,מצאנו סוס ירוי שעדיין היה בחיים,שחטנו

אותו.גם מצאנו קצת קמח ומזה החיינו את נפשנו מספר ימים.לאחר 2-3 ימים להגיענו למחנה כבר

ידענו מי נהרג ומי נשאר בחיים.ההרוגים היו 5 אנשים צעירים ממיר,ביניהם הבת של מאנע שעליה כבר

סיפרתי.כולם היו בנים יקרים.

על "המארפן" הזה יש הרבה מה לספר,אבל זה היה ממלא מחברת ויותר,לכן כתבתי על זה בקצור רב.

הדבר שהדאיג אותנו ביותר היה המזון שהיה לנו בצמצום רב.התקיימנו מהוצאת מזון ממקומות מחבוא

(מפני שודדים) שהיו לנו.כך המשכנו מספר ימים.עד שקבלנו פקודה לעזוב את המחנה ולהתקרב אל עיקר הבריגדה.אל המקום החדש הלכנו כ- 15 ק"מ.במקום הזה הייתה לי שמחה רבה,פגשתי את בתי.   

 אלוהים היה בעוזרנו,משם הלכנו עוד 10 ק"מ ושכבנו לנוח.בתי המשיכה הלאה כי השתייכה לפלוגה

אחרת מאז "המארפן".בזמן המצוד הגרמני בפושצה,נפגע סגן המפקד.השארנו אותו שם והסוואנו את

המקום.נשלחנו 3 אנשים לטפל ולשמור עליו,אני נחמיה ראזאנסקי ואחות רחמניה.הלכנו 20 ק"מ עד שהגענו אליו.שמחת סגן המפקד הייתה רבה מאד לקראתנו. האחות החליפה לו את התחבושת על פצעו הנורא.בשלנו לו  אוכל והאכלנו אותו,יומיים לא באו אוכל ומים לפיו,הוא היה אסיר תודה לנו.

כאביו היו ללא נשוא,הוא היה בן 23 מלנינגרד,אדם תרבותי מאד ובעל השכלה,אבל אומלל מאד מייסוריו.התיישבנו לא רחוק ממנו וכל פעם כשביקש מים נתנו לו,לא יכולנו לעשות נוסף לזה כלום.

למחרת בשעה 2 הגיעה רופאה יהודיה מהפלוגה המינסקאית,עם בחור יהודי שהוביל אותה.הרופאה

החליפה לפצוע את התחבושת, ואמרה שאין לה מה לעשות יותר לכן היא והעגלון עוזבים.גם נחמיה רצה לעזוב איתם,אבל לי היה נורא להשאיר את הפצוע לבד לגסוס,החלטתי להישאר.בראות נחמיה

שאני נשאר, גם הוא נשאר.האחות שבאה איתנו הצהירה שלהאכיל ולהשקות במים גם אנחנו יכולים,

וגם היא עוזבת.העגלה נסעה על גשרי העץ שהיו בביצה,היא התנדנדה וחרקה.את הרעשים האלה שמעו הגרמנים והבינו שפרטיזנים נוסעים שם.ומיד התקיפו את העגלה.השלושה נתפסו תחת ברד של

יריות.הבחור ראובן פארט "מרבזעביץ" קפץ מהעגלה ונפגע קשה ברגלו.גם הרופאה נפגעה ברגלה.

האחות נפצעה קל.

כאשר שמענו את היריות הבנו נחמיה ואני שצריך לברוח מהמקום,הגרמנים יעשו חשבון מהיכן הגיעה העגלה ומיד יגיעו גם אלינו.רצנו לכיוון הביצות וכל הזמן שמענו יריות וכדורים עפים מסביבנו.התרחקנו מהמקום עד שהמתקפה נגמרה.אנחנו היינו כל כך מאומנים שהבדלנו בין ירי לירי.התקפת הגרמנים נמשכה 3 ימים.חזרנו אל הפצוע שלנו,הוא סיפר לנו שהגרמנים עברו כ-20 צעדים ממנו.הוא היה בחור נבון וקצין עם ניסיון רב.תענוג רב היה לשוחח איתו,לי הוא קרא "אבא".לבי כאב מאד כי ראיתי שהוא יוכל לא לחיות עוד הרבה זמן,האכלנו אותו וגם אנו אכלנו משהו,כאשר הגיעו אלינו בזחילה הרופאה האחות והעגלון הפצועים.האחות לקחה תחת חסותה את הפצועים,אני נחמיה והרופאה חזרנו לפלוגה.

בפלוגה סיפרנו את שקרה לנו,מיד נשלחה עגלה להביא את הפצועים והאחות לבית החולים.

לאחר המקרה הזה ראיתי והבנתי שהאדם בפירוש לא יודע מה מחכה לו בחיים.מתברר שגם שלושת

הפצועים עברו את 20 הק"מ.איך הם עשו את זה,מתברר שבזמן נתון מוצאים כוחות נפשיים ופיזיים.

לבחור הפצוע קשה לקח 4 חודשים עד שהבריא.

אצלי התחילה תקופה חדשה.מנהל הבריגדה קרא לי אליו.הוא הוראה לי ללכת לבית המלאכה של הפלוגה ולעשות  גלגל שינוע ע"י מים,עבור טחנת קמח חדשה.את המפקד סטאריצקי כל המחנה הכיר

כבעל המצאות שונות,כל פעם חיפש חידושים.אני שואל את עצמי כיצד אני עושה את זה.המפקד שלח

אותנו לפושצה כי שם זורמים מים,הוא החליט שזה המקום המתאים להקמת טחנת הקמח.בטחנה הזו

נטחן גרעינים אשר יותר קל להשיגם מאשר קמח.גם שקמח מתקלקל מהר יותר מגרעינים.

יש פרויקט לביצוע.כאשר הוא הסביר לי מה הם תוכניותיו,שאלתיו מיד מי יהיה הטכנאי והמכונאי של הפרויקט.תשובתו הייתה שלא נחוצים אנשים כאלה.אני ממשיך ללחוץ בשאלותיי,הרי צריך לדעת לעשות גלגל,מה גודלו צריך להיות ואיזה אבן טוחנת הוא יסובב. אני הייתי בעל נסיון בנגרות,לא פעם אחת עבדתי בטחנות קמח.שם ראיתי שהכול מחושב עד למילימטר,עבודה כזאת נגר לא יכול לבצע.

אלה מהנדס או מכונאי.אבל הוא ממשיך בשלו,אני מתחנן בפניו "חבר מפקד לפחות שיתנו לי מידות כי

איני יודע כיצד לעשות זאת".הוא עונה לי שפרטיזן חייב לדעת לעשות כל דבר במו ידיו.

ופקד עלי ללכת לבית המלאכה ולבצע את דרישתו.עוד הוא הוסיף ואמר,אם אינך  רוצה למלא את הפקודה אז קום ולך לך מהבריגדה.או שאתה יודע מה עושים לפרטיזן המסרב למלא פקודה.את זה

ידעתי טוב מאד.בכל זאת למרות הפקודה לא הבנתי וידעתי מאומה בבניית גלגלי עץ לטחנות קמח.

אני מביט במפקד ורואה שהוא מלא בכוסיות יי"ש.

הלכתי אל בית המלאכה שהיה במרחק של 20 ק"מ,ממש הרגשתי רע מאד,כי לא ידעתי כיצד להתחיל

ואיזה קרשים צריך.האם צריך קרשים עבים או דקים,שבכל מקרה חייבים להביאם ממרחק של 80-100

ק"מ.כאשר נשיג את הקרשים הללו מה יהיה הלאה.

הלכתי אל המפקד העליון אדם רציני בגיל 45 שנה.כשבאתי אליו הוא דיבר מפקד אחר.לאחר שהוא גמר שיחתו,ניגשתי אליו ותוך בכי סיפרתי לו על בקשתו של מפקדי.חשבתי בליבי שהמפקד העליון יסביר  למפקדי,שרק בעל מקצוע הבקי בזה יכול לעשות זאת,לא סתם אדם בעל מלאכה שמקצועו נגר.

המפקד אומר לי מה אתה מתרגש כל כך.לך ועשה גלגל,הגלגל לא יתאים ישרפו או יזרקו אותו.

אבל ללכת אתה חייב,הן רואה אתה שהוא נמצא תחת השפעת היי"ש ששתה.אם לא תלך הוא ירה בך

כדור בראש,עוד הוא יאמר שלא מלאת פקודה.המשמעת אצל הפרטיזנים הייתה מעל הכול, לא ציית לפקודה דינך היה מוות,דבר זה היה יום יומי אצל הפרטיזנים.לא פרטיזן אחד הלך לעולמו בעד כלום.

לאחר דבריו של המפקד העליון.ראיתי שנכנסתי לעסק ביש,לכן יצאתי לדרכי הארוכה לכיוון הפושצה בלי רצון רב.עברתי ביער ודרך הביצות,מבלי לראות נפש חיה.יש פחד וחשש בלב,אבל חייבים להמשיך

ללכת קדימה והשאלה היא בשביל מה.בדרך עצרתי לתפילת מנחה כי הערב החל לרדת.זאת הייתה

תפילת מנחה כמו ליום כיפורים.

חשבתי על עצת הממונים שניתנו לי,הבנתי שהם לא יודעים ומבינים,מה זאת אומרת לבצע עבודה שמראש אתה בטוח שהיא לא תצלח.להביא חומר יקר ממרחק של 80- 100 ק"מ,אולי הוא יתקלקל ואז לזרוק אותו,מה יגידו אז.ברור שדבר כזה הוא לא בסדר.

רגלי כשלו מרוב הליכה,סוף סוף הגעתי לבית המלאכה,התקבלתי בשמחה רבה,גם פגשתי את חברי

ברקוביץ',ואח של מפקדי הקודם כשעבדתי ביער.מנהל בית המלאכה הוא יהודי,ישנם עוד 9 עובדים יהודים ו-4 נוצרים.בית מלאכה זה הוא כבודה של הפושצה.במקום זה מיצרים מחלקי כלי זין משומשים

חלקים חדשים.הוא בית המלאכה הגדול ביותר בפושצה.נשאלתי האם אני רעב לאחר שעניתי בחיוב,

מיד נשלחתי למטבח להשביע את רעבוני.הפועלים סיפרו לי שמפקדי הזמין עבורי אוכל ומקום לינה.

נוסף להזמנות אלה הוסיף, כמה הוא גאה בי ושאין בעל מלאכה טוב ממני.ברקוביץ שואל אותי,מה יש לי להגיד על דברי השבח והלל עד השמים, מפיו של המפקד סטאריצקי.אני חשבתי באותו זמן שרק הוא לא יקבור אותי בגלל העבודה שאני אבצע.

הלכתי לאכול,עובדות המטבח היו שתי נשים נהדרות,אחת בת 32 השנייה בת 19 שתיהן היו מורות לעברית מהסמינר בווילנה.נוסף להם היו עוד אנשים נהדרים.אני הייתי ראוי לרחמים שלהם .

אני מספר למפקד המקום על צרותי ולמטרת בואי לבית המלאכה,המפקד שואל בתמיהה "מה שלחו אותך לבנות גלגל עץ לטחנת קמח פה בפושצה".אני עונה לו בחיוב.

המפקד הזה הוא יהודי,כל תשעת החודשים ששהיתי במחנה הזה, לא שמעתי את אפילו מילת אידיש

אחת יוצאת מפיו. או שלא רצה לדבר, או שלא ידע אידיש.מספרים שפעם פרטיזן פנה אליו באידיש והוא ענה לו שאינו יהודי.במחנה הזה כולם מעריצים אותי,הרי שלחו אותי לבנות גלגל לטחנת קמח.כולם חשבו שנשלחתי להקים טחנת קמח שלמה.אבל אני שותק ולא מוסיף מידע.כי קשה לי להודות שאיני יודע במה להתחיל.אני נשאל כיצד המים יסובבו את הגלגל.אין לי תשובה לזה לכן שתקתי ולא עניתי,התנהגות זו גרמה לאנשים לחשוב שאני גאוותן.כל פעם שהיו מעלים את נושא הגלגל,ניסיתי להעביר את השיחה לנושאים אחרים.גמרתי את ארוחתי ונהייה לי רעה על הנשמה.הם חשבו שמצב רוחי זה נובע מעייפותי מהדרך הארוכה שעברתי.המפקד הציע לי ללכת לנוח.

כל העובדים בבית המלאכה היו בחורים צעירים, חוץ מחברי ברקוביץ שהוא בן 50.האחים של מפקדי הקודם הם מסגרים במקצועם,אחד מהאחים שנמצא במחנה פה.שואל אותי כיצד עברתי את "המארפן"

האחרון,העובדים רואים את העצב על פני,ושואלים לכוביצקי מדוע אתה עצוב כל כך.אני לא מתבייש ומספר להם שאני לא יודע איך להתחיל ובכלל לעשות את הגלגל,שבגללו הגעתי אליהם.

הם הרי בעלי מקצוע והבינו אותי,שנגר בלבד בלי טכנאי המבין בטחנות קמח,לא יכול לבנות גלגל כזה.

אדם הנקרא בשם ברמן השוכב על ידי, אומר לי על תהיה נרגש ועצוב כל כך,אני מכיר אדם שהיה בעל טחנת קמח על המים,הנמצא לא רחוק מהמחנה שלנו,הוא בן 40 ויש לו ניסיון רב בטחנות קמח.אדם זה גר לא רחוק מהפושצה ומכיר את המקום,הוא יראה מה מקורות המים וכו'.רק צריך לגשת אליו ולהעזר בעצות שלו כיצד לבנות את הגלגל.מה אגיד ומה אספר אבן גדולה נגולה מלבי,נפתח בפני פתח הצלה.אבל אם חשש מה יקרה והאיש לא ירצה למסור לי את סודות המקצוע.החלטתי שאם זה יקרה אשלם לו בכסף מלא בעד הסודות.הלכתי לישון ונרדמתי בתקווה גדולה, שהכול יסתדר בצורה הטובה ביותר.

בבוקר קמתי והדבר הראשון שרציתי היה ללכת לפגוש את האיש הזה.המפקד שפגשני שאל אותי להיכן מועדות פני.כשעניתי שיש לי עניינים לברר בפלוגת "סטראלצווסקי" במרחק 2 ק"מ מהמחנה.הוא אמר לי קודם כל "ארוחת בוקר" ואחר כך ברור העניינים.כמובן שלא יכולתי לבלוע את האוכל,כי ברצוני היה לדעת היכן אני נמצא בעולם הזה,מה עם מלאכתי.כדי לברר כל זה,לקחתי איתי את הרובה שקבלתי ויצאתי לדרכי אל המחנה השני.שומרי המחנה שאליו הלכתי עצרו אותי והחלו השאלות,לאן ובשביל מה הגעתי למחנה.הסברתי להם שבאתי כדי לקבל עצות מקצועיות לבניית גלגל לטחנת קמח.

ונשלחתי על ידי מפקדנו סטרלניעצקי אשר שמו הלך לפניו.מיד קראו לאיש שפני היו אליו.

סיפרתי לו על מטרת בואי,גם דרך אגב הוספתי שמפקדי היפנה אותי אליו.לאיש מאד מצא חן ששמו ידוע ברבים כבעל מקצוע מעולה.באמת האיש הכיר את מקורות המים באזור זה.אבל הוסיף איזה שיגעון גדול.הוא נתן לי מידות לבניית הגלגל,הוסיף ואמר שהוא יחזור לבית המלאכה בעוד מספר ימים,ויבדוק את התקדמות העבודה.אם הייתי מגריל 2000 דולר,שמחתי לא הייתה גדולה יותר, מהשמחה של קבלת המידע כיצד לבנות את הגלגל.

ביום זה שכחתי את עליבותי והאומללות הרבה שהייתי נתון בה.נגשתי בשמחה רבה לעבודה.כעבור ארבע ימים חזר האיש למחנה ומאד מאד התפעל מעבודתי,וגם שהבנתי את הסבריו.עדין לא ידעתי איזה גודל של גלגל צריך לבנות למים שבפושצה.יתכן ששטות לכתוב על דברים כאלה,אבל לי זה היה יכול לעלות בחיים.פגישתי עם האיש היה אחד מהניסים שקרו לי.

עבדתי על הגלגל 16 יום,נוסף לעבודה זו.עבדתי על עוד מספר עבודות שאנשי המקום לא ידעו לעשותם.יום אחד הגיע מפקדי לבית המלאכה וראה את הגלגל ומאד היה מרוצה.אתה רואה אמרת שאינך יודע לבנות גלגל ותראה איזה עבודה עשית.תגמור את עבודת בנית הגלגל,אז נבוא להעביר את הגלגל בעגלה אלינו ונתחיל בהקמת טחנת הקמח.מי יודע מה זוממים הגרמנים בקשר לפושצה.אולי הם יטילו עלינו מצור ומאין נוכל לקחת קמח.גרעינים קל יותר להשיג ולהעביר אלינו למחנה בפושצה.

את הגרעינים נטחן לבד וכך יהיה לנו קמח לפחות לחצי שנה.הוא נאם לי ארוכות.

בבית המלאכה הזה הרגשתי טוב,היה רדיו,חשמל ואוכל מכל טוב.נתנו לי את הכול,רק שאייצר נשק.היו פה 3 מבשלות שידעו את מלאכתן על בוריה.הפרטיזנים הביאו פרודוקטים רבים.עבור צערי הרב היה לי במחנה זה תשלום מלא,הן בנוחיות והן במזון.אבל רצוני העז היה כבר לסיים את העבודה,לחזור אל המחנה שלי ולראות את מעשה ידי בפעולה.היהודים פה אמרו לי אין לך מה למהר,אבל אני בשלי שהיא

גאוות בעל המקצוע,הרוצה להראות את מעשה ידיו.פשוט גם רציתי לדעת האם הצלחתי במעשה ידי או

כל העמל היה לשווא.לפני שעמדתי ללכת לדרכי בחזרה אל המחנה הקודם שלי.שואל אותי מפקד המקום,האם אני מוכן ומסכים לעבוד בבית מלאכתו.כמובן שעניתי שאני מסכים,בתנאי שמפקדי הישיר גם יסכים.תשובת השואל הייתה ששני המפקדים כבר יסתדרו ביניהם.

הגעתי בחזרה לפלוגתי שעברו למקום חדש, לי לא היה מקום שינה.המפקד שמח מאד לחזרתי,מיד נתן לי מכתב להנהלה שיקבעו ויתנו לי מקום מכובד.ויכינו עגלה למחר כדי להביא את הגלגל.בינתיים נתנו לי לאכול,לאחר מכן הלכתי לשכב לנוח.כולם היו כל כך אדיבים אלי שקראו לי "אבא". עוד אני נח פתאום נשמע רעש והמולה רבה,גם שמעתי שאומרים מהר להסתדר,חשבתי שכל העניין הזה לא נוגע לי,כי רק עכשיו הגעתי.פתאום נכנס מפקד האזור בצעקות מה אתה שוכב,קום מהר והסתלק כי הגרמנים נמצאים על יד המחנה.מיד שמעתי קולות הפגזה של תותחים ויריות ממכונות יריה.כולם כבר עזבו את המחנה,תפשתי את מגפי שהם בקושי עלו על רגלי,כי היו קטנים מדי וקרועים.אני הזקן ורובה בידי נשארתי במחנה עם הצעירים כקובצת מגן.הכדורים עפים מעל המחנה,לי אין ברירה אלה לסגת אם כולם.הגרמנים יורים ואנו הלוחמים נסוגים לאיתנו,כאשר המטרה היא לעכב את הגרמנים כמה שאפשר,כדי שאלה שאין להם נשק יוכלו לסגת לתוך היער הכי עמוק שאפשר.ההתקפה על פלוגתנו הייתה כה פתאומית,עלו עלינו אלפי גרמנים.לעזרתנו הגיעו פרטיזנים מפלוגות אחרות,המתקפה עלינו נמשכה שלושה ימים,עד שהצלחנו להסיג את הגרמנים אחורה ולגרשם מהפושצה.

כנראה שמטרת המתקפה הפתאומית של הגרמנים הייתה,להרוס את שדה התעופה שהיה בשימוש הפרטיזנים.אל שדה התעופה הזה היו מגיעים מטוסים רוסיים שהביאו תחמושת ומפקדים,לוקחים בחזרה למוסקבה את הפצועים קשה.לאחר שלושת ימי הקרבות חזרנו למחנה,רעבים כאשר הסתלקנו לא לקחנו איתנו מזון.הגרמנים לא הרסו לנו כלום,כנראה שגם לא הייתה להם כונה להתחיל איתנו הפרטיזנים.כל המהומה החלה כאשר שומר המחנה ראה גרמנים מתקרבים למחנה,הוא ירה יריה בודדת כאות אזעקה.

לאחר חזרתנו למחנה מהמתקפה הגרמנית,ציווה עלינו המפקד לנסוע להביא את הגלגל.כאשר הבאנו את הגלגל.בא המפקד עם כבודה של פרטיזנים לראות את תחילת היווסדה של טחנת הקמח.הורדנו את הגלגל אל המים,השמחה רבה מאד.אבל אני עדיין לא שמח כי הגלגל לא מסתובב.גם המפקד עצמו

רואה ומבין את הבעיה,שכדי לניע את הגלגל,חייבים להיות מים עומדים ולכן יש להקים סכר.הדבר הזה הוא כבר לא באשמתי.אני נשארתי בפלוגתי והתחלתי לעשות עבודות רבות אחרות.בינתיים הגיע זמן חג סוכות.מפלוגתנו נהרג צעיר אחד,גם מהפלוגה של בתי נהרג צעיר בן 30.שהיה בשמירה יחד עם בתי ובחורה נוספת.הם היו במרחק 12 ק"מ מהמחנה שלהם.שיטת השמירה הייתה שכל מס' ק"מ הייתה חולית שמירה,כאשר החוליה הרחוקה ביותר הייתה מגלה דבר סכנה,הייתה מעבירה לחוליה הקרובה אות אזעקה,כך זה היה עובר מחוליה לחוליה עד שהיה מגיע למחנה.השיטה הזו אפשרה לאנשים שבמחנה 10-20 דקות זמן התארגנות לנסיגה למעמקי הפושצה.החוליה הרחוקה ביותר הייתה בסכנה הגדולה ביותר להיתקל בגרמנים.אבל סכנה גדולה ביותר היא כאשר הגרמנים התקרבו

מכוון שבו לא הייתה שמירה.פעם זה קרה כאשר פלוגה של כ-500 גרמנים עברה בקצה הפושצה,הלוחמים יצאו כדי לגרש את הגרמנים, כאשר ראו את הבחורים הצעירים ששמרו ביער,הם צירפו אותם אליהם ואת הבחורות שלחו אל המחנה בחזרה.בזמן הלוחמה נפלו שני הבחורים הצעירים.היה זה בחול המועד סוכות.איני יכול לתאר מה הייתה עגמת נפשנו.בתי ששמרה כשעתיים איתם, עגמת נפשה הייתה ללא גבול.ימי השגחה אלה קיצרו לנו את חיינו.גם קשה הייתה לי הידיעה שבתי נמצאה לבד ביער במרחק 12 ק"מ מהמחנה.שמות הפרטיזנים שנהרגו היו.משה צ'רני ממיר שהיה בן דודו של מפקד המחנה,השני היה מביאליסטוק, הוא היה תלמיד ישיבה שגר לאחרונה בברנוביץ',שמו יהושע בר יוסף פינסקי ת.נ.צ.ב.ה.את שני החללים הקדושים שנפלו בידי מרצחים הבאנו לקבורה,אני הספקתי לעשות גדר מסביב לשני הקברים.אני לקחתי חלק בכל,לא הייתה צרה שלא נגעה לי.

כעבור שבועיים שוב הייתה אזעקה על התקרבות הגרמנים אל המחנה שלנו,שוב צריך לברוח.

אזעקה זו נגרמה בגלל אשת המפקד שהלכה לכפר,ונתפסה ע"י הגרמנים.הם אמרו לה שישאירו אותה

בחיים אם תגלה היכן נמצאים הפרטיזנים.האישה שידעה היכן נמצאים השומרים,גם הכירה דרכים אחרות אל המחנה ללא השגחה,כך הם הגיעו לקרבת המחנה ללא ידיעת השומרים,ההגנה נכנסה

לפעולה והיתר רצו לביצות.כאן בביצות כמעט הגיע סופי.לאחר שנסוגו רוב הפרטיזנים לאזור הביצות,

נסוגה גם ההגנה.קשה היה לנו להתמודד פנים אל פנים מול הגרמנים,בגלל מחסור בכדורים.בעוד הגרמנים היו מצוידים בנשק רב ומשוכלל יותר.רק כשהיו 500 פרטיזנים מול 100 גרמנים יכולנו לנצח אותם.אני רצתי בנעלי בית (מגפי היו קרועים),בריצה הזו איבדתי את נעלי הבית מתוצרת עצמית (חודאעקס),המשכתי לרוץ יחף,הקור היה גדול.רצנו כ- 15 ק"מ עד שהגענו לפרשת דרכים,שלא ידענו האם לפנות שמאלה או ימינה.בצד אחד עמדו מים בגובה של 40 ס"מ,המפקד שלח סירים לבדוק את השטח,כי לא יכולנו לעמוד בתוך המים כל הזמן.פנינו לצד השני ולפנינו התגלתה ביצה  עמוקה וגדולה

 כק"מ.כאשר הכנסת את רגליך לתוך המים,בקושי יכולת להוציאם בחזרה.רגלי שהיו כמעט משותקות

מהקור והמים,הקשו עלי את הוצאת הרגלים מהבוץ שבביצה.ככל שניסיתי להוציא את רגלי כך הלכתי

ושקעתי יותר,עד שהבוץ הגיע עד צווארי.אני כבר רואה בעיני את מותי.לצעוק לעזרה אסור כי הגרמנים

ישמעו ומיד יגיעו אל מקום הצעקות.אני מתפלל אל אלוהים "אנה הושיעני, כי באו מים עד נפש,טבעתי ביון מצולות ואין מעמד....".שוב קרה לי נס,הבחורים התרחקו ממני 200 מ, מבלי לבדוק האם מישהו

נשאר מאחור.או נעצר מתוך סיבה כל שהיא.המפקד שלא ראה אותי עם האנשים,השיחים הסתירו אותי מהם.החל לשאול האם מישהו ראה את "פאפאשא" הוא קרא לי אבא.אחדים אמרו שראו אותי רק לפני זמן מועט.מיד הוא פקד להתחיל לחפשני.לאחר חיפוש קצר הם מצאו אותי תקוע עמוק בתוך הביצה.

שניים תפסו אותי מתחת לזרועות ומשכוני החוצה.ככה הם הביאו אותי לפלוגה שחיכתה לנו.לולא המפקד הזה לא הייתי נשאר בחיים.כי הייתי שקוע כולי בבוץ, כל מאמץ מצדי לצאת לא עזר,כוחותיי עזבוני גם לקרוא לעזרה כבר לא יכולתי.מחשבותיי היו שהנה אני קרוב למוות,חיות יטרפו ועופות ינקרו

אותי.כאשר השניים הוציאו אותי הייתי כל כך שבור עייף ותשוש,שלא יכולתי לזוז.לא יכולתי להרים את

רגלי גבוה כנדרש בהליכה בביצות.הסיבה לכך הייתה שהותי הממושכת יחף בתוך המים הקרים.את זה אמרתי למפקדי.הוא אמר לי שכבר הרבה זמן הם מתכוונים לתת לי מגפים וכך היה.כאשר חזרנו

למחנה שלנו הוא נתן לי את מגפיו, לעצמו לקח אחרים.המפקד שהיה איש נהדר,פעם תוך ויכוח איתו הוא אמר לי שאני צריך להיות חבר במפלגה הקומוניסטית.עניתי לו שאני כבר זקן מדי ורוצה להמשיך

הלאה בדרכי.הוא הושיט לי את ידו וברך אותי על רצוני זה.

לאחר מספר שבועות להיותי בגדוד,הגיעה בקשה מבית המלאכה הגדול שבו עשיתי את הגלגל.שהם דורשים אותי לעבודה אצלם בגלל מחסור בעובדים.למרות הצער הרב ועוגמת הנפש שהייתה לי,היה לי כבר נחת בגדוד.למפקדי שלא רצה לשחררני,לא הייתה ברירה כי הפקודה לדרישה באה מהמרכז.

נשלחתי אל בית המלאכה הגדול.

מפקדי ערער שוב בטענה, שגם אצלו יש נגריה ואני חיוני מאד אצלו.גם ערעור זה לא צלח לו.מפקד

המרכז ענה לו שאני עושה עבודה חשובה מאד,ואין באפשרותם להחזיר  אותי אליו.

בבית המלאכה הגדול הייתי 9 חודשים.במקום היה בית חולים שטיפל בפרטיזנים.פניתי לרופא שיקבל

את בתי לעבודה.לילות לא ישנתי בחושבי על בתי הנמצאת בשמירה ביער,במרחק של 12- 9 ק"מ

מהמחנה בכפור וברוח.בסוף בקשתי צלחה ובתי הגיעה אלי.

בעבודתי בבית המלאכה סוף סוף "במעשה ידי להתפאר" יכולתי להתנקם באויב הגרמני הנורא.במשך

הזמן הכנתי 300 קופסאות מעץ למוקשים.כדי למקש רכבות ודרכים.את הרכב הכימי הכין מהנדס לכימיה במקום.נוסף לזה עשיתי 100 קתות לרובים,חלקים למכונות יריה ועוד עבודות.

כל מיקוש רכבת או כל פעולה אחרת שעמדה להתבצע אנחנו ידענו,מאיתנו היו לוקחים את המוקשים או כל ציוד אחר שהיה דרוש לפעולה.לאחר הפעולה היו באים למסור לנו אם הייתה הצלחה או כשלון.

במידה ומוקש לא התפוצץ או כלי שלא פעל,היינו חייבים לדעת כדי לתקן את השגיאה.כי חיי אדם אצלנו

היו יקרים מאד.כי כל פרטיזן שיצא לפעולה היה מסכן את חייו.בעד עבודתי אלה קבלתי אות הצטיינות.

כאשר היו פעולות לא מוצלחות לבי רעד מאד עד שנודע מה קרה,אבל היו גם פעולות שבהם היה לאויב

הגרמני 60 הרוגים,או בפעולות של הרוגים גרמנים בודדים.

החיים בבית המלאכה היו אחרים ושונים מאשר פלוגות. תנאי העבודה הנוחים,השינה השקטה בלילות,

במחנה הזה הייתה מפקדתם של המפקד הראשי,ומפקדתו של מפקד בריגדת הפושצה בשם פלטונוב.

מסביב למחנה נמצאו פלוגות לוחמים ששמרו על המחנה.בכל שעה או אפילו פחות מכך ההינו מקבלים דיווח כך ידענו היכן נמצאים הגרמנים.שמענו גם ברדיו בשפה הפולנית,את הודעות הגרמנים.השופך אש וגופרית על היהודים.היה לנו גנרטור על בטריות שנתן לנו אור.גם שמחנו על הידיעות המשמחות שהחלו להגיע מהחזית הרוסית.על עמידת סטלינגרד בגבורה נגד הגרמנים,והתחלת גירושם ככלבים בחזרה לארצם.גם היו הודעות מכוחותינו על התקרבות הגרמנים אלינו לפושצה.אבל הפחד מפניהם כבר לא היה כל כך גדול,כי כל 14-15 איש יכלו להתחבא עמוק בתוך הפושצה.גם סביב המחנה שלנו

היו שש פלוגות לוחמים,שכל פלוגה מנתה כ-1000 לוחמים מזוינים בנשק כבד,כגון תותחים ומכונות

יריה המפזרים כדורים כברד.

במשך 9 חודשי שהותי במחנה הזה,ישנתי רק שלוש פעמים בבגדים.זה קרה כאשר היו ידיעות על הגרמנים שרוצים לנקות את הפושצה מפרטיזנים. שהם שולחים למבצע הזה 150 אלף חיילים גרמנים.

אוקראינים וליטאים.בלוית כלבים.כמו שרצו לעשות בפושצה ווילנסקה,שם הם לא הצליחו.

הפושצה שלנו הייתה כבר מכותרת משלושה כיוונים,התכוונו לצאת לגלות מהמחנה שלנו,הכנו מקומות

מחבוא לכלי העבודה שלנו.הרצון של הגרמנים לנקות את הפושצה היה בגלל התקפות הפרטיזנים על

קווי הרכבת,ההתקפות על הרכבות היו ע"י פירוק המסילה או מיקושה.והריגת 120 גרמנים.כאשר הגרמנים באו לקחת את גופות ההרוגים הראינו להם את חוזק ידינו.להודעות הגרמנים לא האמנו,הם היו מודיעים דברי שקר,כמו למשל על הריגת מאות פרטיזנים בקרבות איתם,בעוד שאנחנו ידענו את האמת לאמיתה.לכן גם הפחד מפניהם כבר לא היה גדול.לעומת זה ההודעות של הרוסים היו יותר אמיתיות ונאמנות.הרוסים שבחו את הפרטיזנים על פעולותיהם מול הצורר הנאצי.לו באמת רצון הגרמנים היה מתממש בפושצה המצב היה ביש מאד.פליטים שהגיעו אלינו מפושצה ווילנסקה, סיפרו

על קרבות עקובות מדם שהיה לפרטיזנים בגרמנים,והרבה פרטיזנים נפלו שם.

אנחנו ניצלנו ממצב דומה לזה,כי הצבא הרוסי החל ללחוץ על הגרמנים בקרבתנו.הכוח הגרמני שהחל

לכתר אותנו בפושצה נלקח לחזית.יש גם כהנה וכהנה סיבות לאי התקפת הגרמנים עלינו בפושצה.

בגלל הקושי הגדול לספר על הכול,אני עובר לספר על דברים אחרים.את ערב עזיבת הפושצה.

ברדיו שמענו שהחזית מתקרבת אלינו,אנו ההינו קשובים מאד להודעות הרוסיות,כי ההינו קרובים לקו האש.מאד שמחנו לשמוע על פעולות הצבא האדום האדיר.המגרש את הצורר הנאצי אחורה.משחרר

וכובש בחזרה את הערים אורשה,גומל,למחרת ממשיך לשחרר ולכבוש את הערים בוריסוב,בוברויסק.

אנחנו מרגישים ורואים שהגאולה שלנו מתקרבת.מגיעות שוב ידיעות על כיבוש עוד ערים,סטארע, דאראגי.סלוצק,מאלאדעצנה,קפולע וגם את נייסויז'.הרוסים גם כבשו וחסמו את הדרך מבברנוביץ אל

מינסק.אנחנו מרגישים כבר את הצבא האדום שנמצא על ידינו.דרך הנסיגה היחיד של הגרמנים לווילנה,היה דרך הפושצה שלנו.קבלנו פקודה לעמוד על המשמר ולפגוע בכל כוח גרמני שיעבור דרכנו.

הגרמנים זרמו בהמוניהם דרך הפושצה וקשה מאד היה לעוצרם,גם חיילי הצורר הנאצי רצו להציל את

חייהם.הם זרמו בכל דרך ומשעול אפשרי וגם בדרך הביצות.הפרטיזנים שחכו לגרמנים הרגו רבים מהם.אבל גם הגרמנים הרגו פרטיזנים.אנחנו ניסינו לקחת גם שבויים כמה שיכולנו,כדי לעשות להם

מה שהם עשו לשבויים שנפלו בידיהם.על סף הגאולה שלנו נפלו כ-20 פרטיזנים יהודים צעירים משתי

הבריגדות היהודיות של ביאלסקי וראזין שהיו בפושצה. אחד ההרוגים היה אברהם זוק שגר קודם בהורודזי ואחרי כן במיר.בפעולות האלה נפצע קשה מאד גם מפקד הבריגדה זארין,אותו פגשתי לאחר

זמן שהוא במינסק הולך על קביים.עד שעזבו הגרמנים את הפושצה נהרגו מהם אלפים,ע"י הפרטיזנים.

ב-14 ביולי 1944 קבלנו פקודה שעלינו לפנות את הפושצה ב-14 לחודש,כדי להגיע למצעד הפרטיזנים

שיתקיים ב-18 לחודש בעיר מינסק.שבסוף המצעד יחלקו לפרטיזנים אותות הצטיינות.על מעשי גבורה.

התחלנו לאסוף את כלי העבודה ומלאי המזון שלנו.כדי למסרם לפרטיזנים שנשארו לשמור על הפושצה

מפני הגרמנים.שאולי הם ישארו בפושצה ויטרידו את הצבא האדום.

ביציאתנו מהפושצה התקרבנו אל "הוויאלו" שהיא אחוזתו של הגרף טישיקביץ.האחוזה הזו נשרפה ע"י

הפרטיזנים,היא שכנה על אם הדרך בין העיירות איווניץ לרבזעוויץ.הגרמנים ישבו בה הפריעו והתנכלו

בהשגת מזון וכו' לפרטיזנים שבפושצה.לא כל בניני האחוזה נשרפו ונחרבו,הגדוד שלנו שהיה בדרכו למינסק,חנה באחוזה הזאת.לפני שחנינו באחוזה נלחמנו בגרמנים שעדיין נשארו במקום.וחיסלנו 60 מהם.גם קבלנו פקודה לקחת רק שבויים שלא מתגוננים.גרמנים שיוצאים לקראתנו עם נשק ביד יש לחסל.אנחנו לקחנו בשבי גם כאלה שנלחמו בנו ופצעו את מפקדנו.אספנו את כולם למקום אחד.לאחר

ארוחת הערב שלנו,הושבנו את השבויים במעגל וחיסלנו את כולם ביריות,רק את למפקדם נתנו כבוד

והרגו אותו בנפרד מכולם.את הכבוד הזה נתנו לאחד מעובדי בית המלאכה שלנו.העובד ירה במפקד

חמישה כדורים.באחוזה הזאת נשארנו מס' ימים.המפקד וסגנו יצאו לפגוש את הצבא האדום המתקדם

לעברנו,בערב הם חזרו אלינו רכובים על אופנוע,כאשר הם מלווים ע"י אופנוע שני,שעליו היו שני קצינים

של הצבא האדום.כאשר ראינו אותם שמחתנו הייתה כה גדולה,שהתחלנו בקריאות הידוד לצבא האדום.לצעוק יחי סטלין ולירות באוויר אולי ירינו 1000 כדורים.

בכל זמן השמחה הזאת ,פניתי למפקדי הישיר שישחרר אותי ואת בתי,כדי שלא אצטרך ללכת 75 ק"מ

עד למינסק.גם בקשתי ממנו שישחרר את ברקוביץ ועוד מספר מבוגרים.המפקד שאל אותי כיצד איני

רוצה לראות את מצעד הפרטיזנים במינסק,כאשר אתה ברשימת המצטיינים ותקבל אות הצטיינות.

עניתי לו שהדרך למינסק היא 75 ק"מ ממקום היותנו.לאחר מכן הדרך ממינסק לנייסויז' היא 100 ק"מ.

והדרך לא מוגנת ויהיה לי קשה לעשות את הדרך הזאת.עוד אמרתי לו שאם יש עבורי אות הצטיינות,

או שישלחו אותה אלי או שיקראו לי לבוא לקבל.אז אני הגיע ברכב.המפקד שמע את בקשתי והסברי.

הוא נתן הוראה לשליש היחידה להוציא עבורי ולבתי ניירות שחרור.

למחרת ב-6 בבוקר קבלתי את ניירות השחרור,ב-14 ליולי בשעה 10 בבוקר נפרדנו מהפושצה של

נאליובקי.איוועניעץ ווולוז'ינסק. היציאה מהפושצה הייתה מעניינת ושמחה יותר מאשר יציאת מצרים.

הלוחמים הפרטיזנים צעדו אם נשקם,רובים,מכונות יריה ותותחים וכל מיני כלי נשק שאפשר לדמיין.

אחרי הלוחמים הייתה שיירה של עגלות רתומות לשוורים וסוסים עמוסות במזון ותחמושת.שיצאה

מיער העבות,אורך השיירה הזאת הייתה כ- 10 ק"מ.מהאחוזה שבה היינו ועד העיירה "איוועניעץ" המרחק הוא 18 ק"מ.מהם 8 ק"מ יער ויתר 10 ה-ק"מ הוא שדה.כל השטח הזה היה מכוסה עם רב,

אנשים,בהמות וסוסים.עוד לפני שהגענו לעיירה איוועניץ,ראינו מרחוק את הארובות של בית החרושת

לחרס השרוף.מהעיירה היפה הזאת שהייתה תחת כיבוש הגרמנים במשך שנתיים,נשאר רק תל חרבות.בעיירה הזאת נפרדנו אני בתי וברקוביץ מחברינו לנשק,אם מפקדנו בחיבוקים ונשיקות.

המפקד הציע לי לקחת פרה מתוך ה-5 שהיו לגדוד.גם הקומיסר אמר לבתי לקחת פרה.במחשבה האם

לקחת פרה או לא,החלטנו לא לקחת.כי חששנו שעלולים אנשים לפגוש אותנו בדרכנו לניסוויז',ירצו לקחת אותה מאיתנו,למרות שהיינו מזוינים בנשק,לא היינו מוכנים להיכנס לתגרות .לאחר שעזבנו התחרטנו שלא לקחנו את הפרה,כי יכולנו למכרה בעיירה שבה שהיינו ולקבל עבורה בין 30-40 אלף

רובל שזה היה שווי לפרה אז.סכום כזה היה עוזר לנו כי היינו חסרי כל.

לאחר יציאתנו מהיער שמחנו כי את נפשותינו הצלחנו להציל,מעתה יתר הדברים הסתדרו.בתחילת דרכנו הביתה לנייסויז' התחיל לנו הגהנום.בעיירה איוועניעץ גרו לפני המלחמה כמה אלפי יהודים.עכשיו

לא רואים כמעט שום יהודי.רק פה ושם יש איזה יהודי שזה עתה חזר מהיער.כל בתי היהודים היו שרופים.גם אמרו לנו שאי אפשר להתקדם לכיוון ניסוויז כי הדרך סגורה.הגרמנים שעזבו את מינסק צועדים בקבוצות גדולות בדרכים,ומאד מסוכן לבודדים ללכת בהן.לכן נתקענו בעיירה הזאת.

פתאום נזכרתי שאני מכיר מספר מכרים נוצרים מקומיים,טייחים שעבדו בעירנו ניסוויז' שם אחד שהיה

זכור לי "יאן פופקו".שאלתי אנשים האם הם מכירים אותו והיכן הוא גר,תשובתם הייתה שהוא גר במורד הרחוב.אני ובתי הולכים אל הכתובת שנמסרה לנו,שני חברנו הסטלובצאים נשארו במקום היותנו כי פגשו מכר שחזר מהיער.אנו הולכים לבית מספר 103,ליד בית מספר 95 עומדים אנשים,כאשר שאלתי אותם על מכרי,פתאום פונה אלי אחד מהעומדים שם, שזה עתה חזר מהיער "לכוביצקי מאין ולאין",ומיד מתנפל עלינו בחיבוקים ונשיקות בנוסח הפרטיזנים.הוא אסף ולקח אותנו לביתו, כל העומדים פתחו את עיניהם מהמפגש הזה.בהגיענו לביתו ואם פתיחת הדלת הציג בפנינו את

אשתו ושתי בנותיו.מיד העמיד לפנינו משקה ובקש מאשתו להכין לנו ארוחה.הם קיבלו אותנו כאילו ההינו אחים טובים שלו.הם היו אנשים אינטליגנטים.ישבנו דברנו וספרנו אחד לשני את קורותינו ומה שעבר עלינו,האיש הזה ומשפחתו לא נתנו לנו להמשיך בדרכנו לניסוויז',מכיוון שעדיין היו גרמנים בדרכים והסכנה עדיין הייתה גדולה.שוב נזכרתי בדברי קוהלת "שלח לחמך על פני המים,כי ברב הימים תמצאנו".האיש שאצלו התארחנו היה קבלן שבנה בעירנו,בית חומה עבור הנסיך רדיוויל,מול

בית המרקחת של אנישצ'יק ובית שביד.היה זה בית בן שלוש קומות .קומת הקרקע הייתה מיועדת

עבור משרד הכספים,הבית הזה שימש גם את הרוסים כבית משרדים.האיש  הזה בהקמת הבניין

היה קבלן הטיח ואני בצעתי את הנגרות.האיש בא אלי הביתה לא פעם אחת,אכל אצלנו וההינו מרימים גם כוסית משקה לידידות בינינו.הודות לי הגיעו אל בית מארחי גם שני אנשי סטולבצה שהתקבלו בידידות רבה.שהיינו בביתו יומיים.כאשר רצינו להמשיך בדרכנו, הוא ביקש מאתנו שנשאר עוד מספר

ימים.עד שיתברר המצב בדרכים.אבל לבי אמר לי שאני חייב להמשיך לעירי,כדי לראות את חורבנה.

המארח שלי לא נתן לנו לצאת לדרך ברגל רק בהסעה ברכב.כי אורך הדרך שעברה ביער היה כ- 30 ק"מ.הזדמן לנו אוטו צבאי שנסע לכיוון עירנו,ביקשתי משני הקצינים שהיו באוטו שייקחו אותנו איתם,גם הראיתי להם את תעודת הפרטיזן שהייתה ברשותי.הקצינים הסכימו לקחתנו עלינו לאוטו שהיה עמוס

בחיילים.הנסיעה לא הייתה מוצלחת במיוחד,מנוע הרכב התקלקל בדרך,אנחנו הפרטיזנים והקצינים הלכנו ללון בבתי איכרים שהיו לצד הדרך.ליד הרכב שנשאר בצד הדרך העמדנו 21 שומרים,ששמרו על עצמם והכבודה שהייתה ברכב.בלילה החל לרדת גשם,אחד השומרים ניגש לחלון אחד הבתים שבו ישנו,החל לדבר בגרמנית.קפצנו מבוהלים ויצאנו אל מחוץ לבית,כי חשבנו שזו התקפה של גרמנים עלינו.החלנו לירות לכל הכיוונים,גם מהבית השני יצאו בבהלה והחלו לירות לכל הכיוונים,הדבר דמה למלחמה ממש.אני בתי ובעלת הבית ברחנו לכיוון שדה הקמה לכיוונים שונים.ההינו בתוך שדה הקמה

כשעתיים בערך.כולי רעדתי מפחד שמא יקרה לבתי משהו רע לאחר שחרורנו מהפרטיזנים.לאחר שעתיים כשהתבררה לנו טעותנו חזרנו להמשך השינה.לאחר שקמנו משנתנו למחרת בבוקר,לא רציתי

לחכות לתיקון המכונית ויצאנו לדרכנו ברגל.הלכנו 16 ק"מ ברגל עד שהגענו ל"רבזעביץ".האוטו שנסענו

בו קודם היה של הצלב האדום.לאחר שתיקנו אותו הגיע להיכן שאנו ההינו רק בערב.הסטלובצאים הגיעו לפנינו הם נתנו לאחד הקצינים שעון כדי שייקח אותם.ברבזעביץ לנו ולמחרת בבוקר יצאנו לדרך

ברכב,לכוון העירה לדרזינסק.ומשם לסטולבצה בעיר הזאת כבר היו מאות מכוניות,כאן נמצאת דרך המלך מינסק נובוגרודק - לסטולבצה מיר.בסטלובצה הלכנו אל חברי ברקוביץ,שם חיכתה לו האישה

שפגש ביער והם החליטו להתחתן.הם קבלו אותנו בסבר פנים יפות מאד,שוב יצא לנו ללון עוד לילה

מחוץ לנייסוויז'.המרחק מסטולבצה לנייסוויז' הוא כ- 30 ק"מ.גם העיר הזאת נחרבה ע"י הגרמנים.

הרכבת עדיין לא נסעה כי לא הייתה בסדר,לכן העמסנו על גבנו את קצת הסמרטוטים שהיו ברשותנו.

חלק מהדרך נסענו ברכב של מכר נוצרי, עד שהגענו להוועזנע.בעיירה זו הכול עמד על תילו חוץ מבית

המשטרה שנשרף כולו,שבבנייתו השתתפתי.מהוועזנע הגענו לפיעטוכובשציזנע שבה כבר קיבלוני בשלום עליכם.בעיירה הזו עבדתי עוד בזמן מלחמת העולם הראשונה.המשכנו ללכת עוד שלושה ק"מ

עד לבית שבו עבדתי עם חברי שמואל שירקעס,יוסף שירקעס ויצחק גרשונ'ס.היכן הם נמצאים עכשיו כולם.לאחר שסעדנו המשכנו דרכנו עלה לכיוון עירנו.הגענו ליער העירוני וראינו שמשני צידי הדרך ברוחב של חצי ק"מ מכול צד כרתו את העצים.הילדים שהיו באים ליער בחופשות בקיץ אינם עוד.

הם התרוצצו ושחקו ביער, גם באו כדי ללמוד תורה עד שהיער הדהד,היכן הם כול הילדים היהודים האלה.גם היכן כל היהדות היפה של ניסוויז'.היכן הרבנים של נייסוויז' דוידובסקי,איידיק רבינוביץ,הרב

לוין הצעיר והמלומד שהיה ראש ישיבת מיר,חיים ליפשיץ וטוביה בורסקי.רק הרב טוביה שהרגיש את

אימי המלחמה המתרגשים ובאים מת מות רגיל של איש בא בימים.היתר נהרגו ע"י הצורר הגרמני.יהי

זכרם ברוך לעד.בהגיעי העירה שפכתי ים של דמעות על גורלי וגורל יהדות עירי.הגאולה הפרטית שלי

כבר לי שמחה אותי כמו שהייתה בזמן יציאתנו מהיער.התחלתי למסור לעצמי דין וחשבון על מה שקרה

לי ומה נישאר לי בעירי נייסוויז'.בכותבי על מלומדי העיר, שחכתי להזכיר גם את רבי אהרון לווין השוחט ואת גיסו רבי יצחק סרגוביץ ז"ל.הגענו לרחוב סווערז'ענסקה כאן קיבלו אותנו בשמחה רבה.

מחשבותיי היו במקומות אחרים,אתם יושבים בבתיכם ומתענגים בחיק המשפחה.ואנחנו מתאבלים על

משפחותינו שהושמדו ע"י הצורר הגרמני.הגעתי אל בית אחי היפה והמרווח עם גן הפרי הגדול.הבית

עומד במקומו רק אחי ומשפחתו לא יתענגו ממנו עוד.החלטתי למה לנו ללכת לביתנו,נכנס אל בית אחי

ונמצא לנו בבית פינה להניח את ראשינו.כאשר אחי עבר לעיירה הורודזיי,אני הייתי אחראי על הבית.השכרתי את הבית לגוי אחד,כאשר נכנסנו לבית קבלני הגוי לא בשמחה רבה.כאשר אמרתי לו

שברצוננו לגור בחדר הקטן שבבית,הגוי ענה לי שהוא הוא יודע שאני בעליו של הבית,אבל החדר שבו

רצינו לגור משמש כמחסן,הוא מוכן לפנות את הדברים שנמצאים בו.אבל את זה הוא מוכן לעשות כאשר תהייה אשתו בבית,עכשיו היא איננה.לאחר ששמעתי את דברי הגוי יצאנו מהבית והלכנו לראות

ולשמוע מה קרה בעיר לאחר שעזבנו אותה.בחלק הנוצרי העיר עמדה על תילה רק בקצה היו שני בתים שרופים.בכל מקום שעברנו האנשים אמרו לנו שלום ושאלו אותנו,על מה שעבר עלינו בשנים שלאחר עזיבתנו את העיר.גם סיפרו לנו שגרשון פרפל בנו וכלתו נמצאים כבר בעיר,הם שוחררו מפלוגתם לפני יומיים.הלכנו לבקר את גרשון שגר כעת בבית של איצ'ה אודנסקי.איצ'ה קיבל את הבית

בירושה מברוך אודנסקי.לאחר שנכנסנו לבית התחבקנו והתנשקנו גרשון ואנכי,למרות שהיינו נפגשים

תמיד בפושצה.עכשיו שנינו חזרנו לעירנו כדי לראותה בחורבנה.ביתי אמנם עומד על תילו אבל מסביבו

הכול חרב.גם ביתו של בנצ'ע גולדין חרב.בינתיים פשטה השמועה שלכוביצקי חזר העירה,ונמצא בביתו

של גרשון פרפל.מיד התחילו להגיע לבית מכרים רבים.אני חושב לי אוי ואווי איזה ידידים היו לי.גרשון הגיש לנו משהוא לאכול,מהמזון שאסף אתמול אצל מכריו השונים,גם לו היו הרבה מכרים.יצאתי אל מחוץ לבית להסתכל על הנעשה בחוץ,ראיתי חורבן על כל סביבתי,מבית שלמה הרצען עד ביתו של

סירוטה אין בתים יותר.בכיוון בית הכנסת כל הרחוב הפך לשדה אחד רחב ידיים.עיני התמלאו בדמעות

על חורבן יהדות נייסוויז'.נכנסתי פנימה לבית וחשבתי לא לצאת יותר החוצה היום,ללכת לנוח מהדרך

הארוכה שעברנו.בינתיים בתי הלכה אל בית אחי לראות,האם פינו את החדר הקטן מהדברים שהיו בו.

התשובה שקבלה בתי היה שבלי קבלת רישיון ממחלקת הדיור,לא יפנו לי את החדר.הלילה בינתיים

ירד ואנו נשארנו לישון אצל הפרופלים.למחרת בבוקר הלכתי אל מחלקת הדיור כדי לקבל רישיון,אבל

לדירים שבבית אחי היו קרובים במחלקת הדיור,שנתנו להם תעודה שאין להכניס אותנו לבית אחי.

הלכתי אל התובע הראשי לדרוש את זכותי על בית אחי,תשובת התובע הייתה שאח אינו יכול לרשת את בית אחיו.כדי לקבל את הבית צריך תעודת מגורים במקום.הם לא רצו לתת לי לגור בבית אחי מפחד שמא תהייה לי הרגשת בעלות עליו.לכן נתנו לי רישיון לגור בבית אחר.התיישבתי ליד ביתו של

גרשון והסתכלתי לכל הכיוונים הכול חרב ושומם עשבים בקומת אדם ובורות לרוב,במקום הבתים שהיו

במקום.את ביקורי הראשון עשיתי בהולכי אל בית הכנסת הגדול הקר,את הדרך עשיתי דרך הריסות וחרבות הבתים של השטיבלעך הפרושים.בית הכנסת על עזרת הנשים שבו וגם תלמוד תורה היו חרבים עד היסוד.רק קירות בית הכנסת הקר נשארו עומדים,כאילו שהם בוכים על שאין אפילו איש אחד הנכנס פנימה,לא נשארו יהודים שיוכלו להיכנס פנימה.בתקרה נעשה חור לפי צו של הגרמנים,בפנים היה מלא באשפה ולכן אי אפשר היה להיכנס פנימה.המקום שימש אולי למסתור של

אנשים שלא רצו שיראו אותם.אני הייתי היחיד שנכנס פנימה לחורבת בית הכנסת,ידעתי שבתוך לכלוך

כזה אסור להזכיר את שם ריבון עולם.אבל אני קראתי ריבונו של עולם ראה מה עשית לנו,הן היה טוב

יותר בימים שבבית זה הללו את שמך ברבים,וילדים רבים קראו אמן יהא שמא רבא...,היום הבית הרוס

ואין ילד אחד היכול להגיד זאת.כמו שבית המדרש הרוס,כך היו גם בית הכנסת של הקצבים,ובית המדרש על שם סנדרל.לא נשאר שום סימן מכל הקדושה שהייתה במקומות אלו.מכל 12 בתי הקדושה

שהיו בנייסוויז' נשאר על עומדו רק בית הכנסת ברחוב קאזימר,שבזמן שלטון הסובייטים הם הפכוהו

לנגריה.כך שכל הקדושה והקהילה היהודית של נייסוויז' הושמדו.רק נשאר לי לצעוק חמס על מה שקרה לנו.אין עיר יהודית יותר אם הנוער הנפלא שלה,אין אפילו ילד אחד,היכן הם כל הגוזלים האלה,מי ועבור מי יבנו בתי כנסת.אין ילדים שילכו לבית ספר תרבות או ללמוד בישיבות,או לבית הספר

היידישאי שהיה ברחובנו.או לבית הספר העממי של הגימנסיה.איפה הם כולם היום.קשה מאד היה לי

לעזוב את החורבות האלה,לבי החל לבכות בקרבי על מה שזדים הרסו פינה הומייה זאת ורק השאירו

חורבן והרס.מתוך צער ויגון התחלתי לדבר לעצמי אל אלוהינו שבשמים.בתי השתדלה וניסתה להרגיע

אותי,שאסור לי לבכות כל כך הרבה, כי מי יודע דרכי אלוה.מבית הכנסת ההרוס הלכנו אל הרחוב שלנו

שחייתי שם 30 שנה.הלכנו אל ביתנו כי חשבתי שנוכל למצוא בחצר דברים שקברתי.תושבי ביתי קבלוני בבוקר טוב,תיכף הודיעו לנו שהגרמנים מצאו את כל רכושי שקברתי.הגרמנים חפרו במחסן הגדול ומצאו שם דולרים וזהב.במחסן הקטן מצאו שעונים,שאלתי את דירי הבית איזה זהב איזה שעונים,מיד הבנתי שהגרמנים לקחו,את כל מה שהיה לי וכעת נשארתי ללא פרוטה לקנות קילו לחם.

במטמון היו לי 125 רובל זהב.660 דולר שני שעונים.במקום אחר טמנתי 33 שעונים וחתיכת זהב שהיו

של בן אחי השען.הייתה לו חנות כאשר לקחו אותו לצבא,הוא השאיר לי את כול רכושו לשמירה,הוא לא

חזר חיסלו אותו במחנה השבויים שהיה.הגויים שגרו בביתי שאלו אותי האם אני רוצה לחזור לגור בבית,עניתי להם שישארו בבית בשלום,אני לבית הזה לא חוזר.

בגלל היותנו קומץ זעום של שארית הפליטה,רצינו לשבת יחדיו.לאחר הביקור בביתי חזרתי חולה

וחשבתי שלא אקום ממחלתי. פינוק כזה לא יכולתי להרשות לעצמי,היה עלי לסדר כל מיני עניינים כי

היינו בחוסר כל.הלכתי אל עשירי העיר שאיתם הייתי בידידות,שעשיתי להם עבודות שונות לבקש עזרה.לקבל מזון עבורי ועבור בתי,אצל ירוצקי התקבלתי בלבביות רבה, וקבלתי ממנו גבינה וקצת גריסין,ממנו הלכתי אל עורך דין שימנסקו שגם לו עשיתי עבודות שונות,הוא נתן לי בקבוק חלב וסיר בישול.משימנסקו הלכתי אל עורך דין פלוצינסקי שאיתו לפני המלחמה הייתי בידידות רבה.התחבקנו

והתנשקנו,הוא בכלל לקח חלק רב בחיי האומללים.הוא נידב לי שולחן ושני כיסאות,לאחר זמן הוא הגיע

אלי ונתן לי 10 רובל מזהב,כשלא רציתי לקחת ממנו את הכסף,הוא אמר לי אם לא תיקח את הכסף סימן שאינך רוצה להיות ידידי.קח ותסתדר קצת.בכל בקור אצל אחד מידידיי העשירים קבלתי דבר מה.

לאחר בקורי אצל לכודיאווסקי קבלתי כר,אצל הידיד איזראלוביץ שמיכה להתכסות,הוא רצה להראות לי

את יחסו הטוב אלי,כי הוא היה בוועד העיר.המורה מישליצקי נתן לי כמה כלי מטבח.בקיצור הייתי העני

הכי אינטליגנטי שיכול להיות וזה עזר לנו להסתדר.

ביום השלישי לחזרתי העירה הלכתי לבקר את קבר קדושינו.ראשית הלכתי אל הקבר בפארק,זו פעם

ראשונה שבקרתי בקברות הקדושים,בזמן הגרמנים הייתה זו סכנת מוות ליהודי לבקר שם.מה אגיד ומה אספר כבר בהתקרבי אל המקום הרגשתי פחד מוות.כשנגשתי אל בורות הקברים אחד שהיה 41  על 70 מטר,השני 42 על 30 מטר גודלם.נתפשתי באימה נוראה אפילו גדולה יותר,מאז הימים שהמוות

הביט בעיני ומלאך המוות נופף אם חרב בידו נגדי,נגד עיני החלו להופיע פני המתים,נדמה גם היה לי שהם כולם מדברים אלי.העץ על יד הקבר התנועע ברוח הענפים ועלים רעשו.הם כאילו אומרים לי "ראה מה הם עשו לנו – למה הגיע לנו מוות כזה".כמובן שמיד פרצתי בבכי נורא ודמעות לא חסרו לי.

אבל איך אפשר לצעוק בזוועה כזאת "שמע ישראל".כל פעם שרציתי לעזוב את המקום סוף סוף,היה נדמה לי כל פעם שהמתים אומרים "בוא בחזרה".עד שכוחי הדל התגבר עלי ועזבתי את המקום.

למחרת קרה לי אותו הדבר כאשר בקרתי במקום הקבורה השני "ווייטעשציזנע".בקרתי גם בקבר של

אנשי הגטו.הביקורים האלה היו כה נוראים שאפשר היה לצאת מהדעת.את הקברים התחלתי לבקר

לעיתים תכופות,לפעמים לבדי ולפעמים יחד אם אחי שארית הפליטה.כל יהודי ניסוויאז'י רצה לשפוך את לבו ודמעותיו על קבר יקיריו. קשה מאד היה לפגוש את ילדי הגויים משחקים,כאשר ילדי ישראל

אינם בנמצא.הגרוע ביותר היה כאשר בבוקר מוקדם,הייתי רואה ילדים הולכים לבית- ספר אז הייתי

הכי עצוב.מיד חשבתי על בתי הצעירה ועל כל ילדי היהודים מהעיר.גם כל פעם שעברתי ליד בית שהיה

שייך ליהודי,עכשיו בעליו החדש הוא גוי,דמי היה גואש וממש רתחתי מכעס.יום אחד פגשתי את אחת

מאחיות בוגאנסקי,מי לא הכיר את התנהגותן המפוקפקת,פונה אלי שכני למה אינך נכנס אלינו לביקור.

שאלתי אותה היכן ביתכם כעת.היא מראה לי על ביתו של לייבל קויפמן,הזדעזעתי שבבית משפחת

קויפמן המפוארת גרה המשפחה המפוקפקת הזאת.רק נשאר לצעוק חזק מאד חמס.לבי ממש התפוצץ

והגהנום רדף אותי יום יום כאשר עברתי ברחובות יהודי עירי החרבים והרוסים.

שמונת ימי הראשונים לאחר חזרתי העירה ממש הייתי מקבץ נדבות.ביום התשיעי הזמין אותי כומר העיר הפולני לבוא אליו למשרדו.הוא היה איש צעיר שלא הכרתי,גם לא ידעתי מה רצונו ממני.כאשר

הגעתי למשרדו הוא ביקש ממני סליחה,על שהטריח אותי הזקן לבוא אליו הצעיר במקום שזה יהיה

הפוך.למרות שהוא היה צעיר הוא היה מיוחס בגלל תפקידו,אבל ייחוסי היה רב משלו בגלל היותי פרטיזן זקן.כאשר הגרמנים נכנסו לעירנו בתחילת המלחמה הם מיד הרגו 80 פולנים,ביניהם היה הכומר,מרדוסביץ שהיה חתנו של שטראוס וגם את אשתו.גם את גב' בנדרוביץ ואחרים,שכמה מהם

היו מסביבת עירנו.הם גם פוצצו את הכנסייה.לכן מסרו את תפקיד הכומר לבחור הצעיר שהזמין אותי.הכומר הסביר לי למה הוא פונה אלי כדי לבצע את שפוץ הכנסייה.שכל הנגרים הגויים מהעיר

שיכורים וגם בעלי מלאכה גרועים ותמיד שתויים.הוא המשיך ואמר, שכול בני העיר מעידים עלי שאני

אדם הגון וישר,ובעל מלאכה מצוין.האם אני מוכן לקחת על עצמי את העבודה,למרות שזאת כנסייה.כל כך נרגש הייתי מדבריו ומסבר פניו שעניתי לו מיד בחיוב.גם אמרתי לו שאני מוכן לבוא לתקן את קדושתם,כי לנו היהודים כבר אי אפשר להקים את קדושתנו מחדש.אין עבור מי להקים אותם היות וכל

המתפללים שהיו בהם קבורים כבר.עבודה זו כאילו באה לי משמיים,כי לא אצטרך להמשיך לבקש חסדים ממכרי.אני ארוויח את פת לחמי בעמל כפי.התחלתי בעבודה לאחר מספר ימים הגיע לעירנו

משה סרגוביץ מסטולבצה,אביו שאול היה מרחובנו מיכאלישוק.משה התחתן עם אישה מסטולבצה ועבר לגור שם.הגרמנים הרגו את אשתו ושני ילדיו.ככה הוא הגיע חסר כל לעירנו חזרה.את משה צרפתי אלי לעבודה.יחד היינו מקוננים על חורבן המקומות הקדושים שלנו.עבדנו בתיקון הכנסייה 50

ימים,עבור כל יום קבלתי 400 רובל,יכולתי לקבל גם 500 רובל.אבל מכיוון שהתשלום נעשה בחיטה

קבלנו 2 פודים שהם עלו 400 רובל לכן נשארנו בשכר הזה.חישוב השכר נעשה לפי כסף פולני ורוסי

יחדיו.לכסף הרוסי היה ערך יותר גדול אבל סביר.הכומר היה מאד מרוצה מעבודתנו.לאחר שגמרנו

את תיקון הכנסייה,הלכנו לקלצק לתקן ולשפץ את הכנסייה.בקלצק לא גמרנו את העבודה,כי הרבה

פולנים עזבו את העיר לפנים פולין.ובעלי המקום החליטו שמה שהספקנו בעבודת השיפוץ מספיק להם.     

גם קלצק היהודית נחרבה,רק בית הישיבה הגדולה נשאר עומד והיום הוא משמש כמועדון לנוער המקומי.אני חושב לי "ריבון העולמים האם אתה מרוצה ממראה עינייך היכן שלמדו מאות תלמידי ישיבה ויצאו ממקום זה גדולים בתורה",משמש כמועדון לשקצים ושיקסות.בראותי את המקום הזה הייתי מאד נרעש.גם ראיתי שבשוק מוכרים הגויים דברי יהודים ראויים רהיטים,בגדים וכל דבר אחר.

יום אחד קבלתי הודעה,שעלי להגיע למינסק כדי לקבל את המדליה על הצטיינותי בפרטיזנקה.אמנם

חשבתי לי למה זה ישמש לי בחיים.אבל בכל זאת נסעתי למינסק,ממינסק הלכתי עוד 10 ק"מ לאחוזה

שבה שכנה מפקדת הפרטיזנים.במקום הזה נתנו את המדליות לכל מי שהגיע ברוב הדר ופאר.

לכל אחד קראו בשמו ואמרו למה הוא קיבל את המדליה.לי קראו כך לכוביצקי משה חבר המחלקה

מבית המלאכה של בריגדת  צ'וקלאבסקי במלחמת שחרור עמנו,מתכבד לבוא ולקבל מדליה עבור שרות מצוין בעבודתו ייגש מפקד הגדוד ויגיש לו את המדליה.

באותו זמן לנסוע למינסק היה צריך רישיון,וזה לא ניתן בקלות אבל כדי לקבל אות הצטיינות זה כבר היה דבר אחר.מינסק שלפני המלחמה הייתה עיר גדולה ובנויה יפה,נהרסה ע"י הגרמנים בכניסתם לעיר ובעזבם אותה,לפי דברי בני העיר, העיר נהרסה כמעט ב- % 80 .

עברה שנה מאז שהשתחררתי מהפרטיזנקה נודע לי שאנשים מבני עמי יוצאים לישראל.במשך השנה

הזו סבלתי ולא פעם אחת היה ל מפח נפש מכל הדברים שעברתי.הסובייטים רצו שאקים בית מלאכה

 ואייה המנהל שלו.הסובייטים בלשונם קראו לתואר הזה בריגדיר.נתתי להם תשובה שלילית.נימוקיי לתשובה השלילית היה שאני מבוגר מאד וגם עייף מאד.לא רציתי משרה ממשלתית סובייטית "לא מעוקצך ולא מדבשך".הבנתי שאם אקבל את המשרה לא אוכל יותר לעזוב את עירי.פשוט לא יתנו לי

אף פעם גם לגמור את התפקיד.תמיד נימקתי את סירובי שאין ביכולתי לקבל תפקיד ניהולי.גם ידעתי

שעבודה טובה אי אפשר יהיה לעשות ולבצע אם כמה כפריים.היו לי די צרות כשהוצאתי את בתי מהעבודה בדרכים לא כשרות.כי הם לא רצו לשחרר אותה.הדבר הזה עזר לי לסרב לקבל את ההצעה

שאקים בית מלאכה.כל השנה הזו עבדתי באופן פרטי בעבודות שונות,מתיקון הכנסיות ובעבודות שונות

בכפרים.הכפריים שילמו לי משכורת שהייתה שווה,למשכורת של חצי שנה במידה והייתי עובד בבית מלאכה סובייטי.הכפריים שילמו לי 600 רובל ליומיים עבודה,בסכום כזה יכולתי לקנות 3 פוד תבואה או קילו חמאה.לאחר זמן נודע לי שאוספים נתונים על הרווחים שלי.ומכינים רשימה של מיסים שאצטרך לשלם.בינתיים הסתלקתי מהמקום.

ברצוני להוסיף עוד על חורבן נייסוויז',את רחוב בתי הכנסת שרפו היהודים בעצמם בעזרת פולנים ידידותיים.כדי שתהייה מהומה גדולה וככה אפשר יהיה להימלט מהגטו.למרות הספורים על הדבר הזה

אני עדיין מפקפק באמיתות הדבר,כי אני יודע על לא מעט פולניים שעזרו בהשמדת יהודים.גם סיפרו על יהודים שהצליחו לברוח מהגטו אבל בדרך הרגום.כך קרה לסקקלסקי וכלתו.מצאו אותם באזור אלבה בתוך שדה קמה ירויים.את רוזה קסלר עם בנה בן ה-6 אשתו של ד"ר קסלר בנו של וועלוול מלבסקי,הם נמצאו הרוגים ליד המנזר.רבקה רודשטיין נהרגה ברחוב מלינרסקה.את חיים שבת בן יקותיאל בעלה של ליזה בנרף, מצאו הרוג 10 ימים אחרי נפול הגיטו, בגן הירק של סוסנוביץ ברחוב סרובה.ע"י סלוביץ נמצאו עוד גופות יהודים הרוגים.את היהודים רדפו כמו ארנבות כדי לצודם.חישובי

הגויים היה הרגת יהודי יכולת לקחת את מגפיו,חליפתו ואולי תמצא גם דבר ערך בכיסיו.איש נוצרי ידוע

סיפר לי שהוא במו עיניו ראה,איך תפסו את שירקה בת שרה שמרקוביץ הבלונדית אישה צעירה ונחמדה.היא גם הייתה תופרת מצוינת.בעלה היה ספר בנו של טאנקע.בזמן השמדת הגטו היא הצליחה להיות באיזה מחבוא יומיים.לאחר יומיים היא נתפסה מאחורי הגימנסיה שברחוב סמינרסקה.

שם לקחו ממנה כל מה שהיה לה,היא חלצה את נעליה ופשטה את שמלתה כדי לתת לתופסיה,על מנת

שיחוסו על חייה.אבל שני הבילורוסיים שהיו סדיסטים לא פחות מהגרמנים רצחוה.הרוסים הלבנים מסביבתנו היו לא יותר טובים מרוצחים אחרים.כמו שאושוויץ ודכאו היו מקומות השחיטה וההשמדה של יהדות פולין הגדולה,גרמניה,צרפת,צכיה ומדינות אירופה השונות.כך בסביבות ברנוביץ בדרך להורודישצ'ע,היה האושוויץ השני של יהדות רוסיה הלבנה.גם לא מעט נוצרים מסביבתנו נהרגו במקום

הזה.שם מסרו את נפשם שני הבנים של הרופא צ'ווירקו.מי שבגורלו היה ליפול ל"קולדישצעוו".

מי שנחשבו כבר לברמינן והצליחו לברוח מהמקום הנורא הזה,היו משה סרגוביץ,וחברי מברנוביץ מאיר

קרליצקי שנמצא עכשיו בארץ ישראל.קשה לחשוב ולהבין כיצד אנשים שצעדו על גשר מחוטי משי נשארו בחיים.ואנשים שצעדו על גשר פלדה מוצק שילמו בחייהם.הפרטיזנים היהודים הצעירים כאשר היינו ביער,היו אומרים לא פעם כאשר נחזור לעיירותינו, ניקח נקמה מאלה ששפכו את דם יקירנו והציקו

לנו עד מוות.אבל אני תמיד אמרתי להם שיזכרו ולא ישכחו,שאנשים האלה הם בעלי הבתים בעירנו.אנחנו גרים ולעולם נשאר גרים ואין מה לעשות וכך היה.כאשר חזרנו פגשנו את אלה שידם הייתה בכל הרעות שמצאו אותנו,ולא יכולנו לעשות דבר.גם כאשר באו יהודים והתלוננו על אדם פלוני,

שהרג פרטיזן או חיל רוסי מהצבא האדום,או מסר אחד משניהם לידי הגרמנים נשלח לבית סוהר.אבל אם התלוננו שאיש נוצרי הרג יהודי או מסרו לגרמנים שום דבר לא עשו לו.כאלה היו זכויותינו היינו שווים אבל קצת פחות.

פעם סיפר לי אדם אחד מהימן לא פטפטן,על פעולת גרמנים אחת,איך הם אספו קבוצת אנשים יחפנים

חסרי כל ערך,נתנו להם לשתות עד שכרות.לאחר מכן הם הראו להם קבוצת יהודים ושאלו אותם האם

כדאי לחסלם.קבוצת השיכורים ענו בהן אחד גדול כן.הגרמנים החתימו אותם על הסכמתם ונשלחו לבצע את ההריגה.האדם הזה לא ידע אם מקרים כאלה קרו לפני השחיטה הראשונה בגטו,אבל בזמן שעד השחיטה השנייה קרו דברים כאלה לרוב.הוא נתן לי שם "מכלאיי",של אחד היחפנים שהשתתפו בהריגות,אבל אלוהים התנקם בו הוא נלקח לחזית ומיד נהרג.כמו היחפן "מכלאיי" התנהגו עוד רבים כמהו.ידיהם אדמו מדם קורבונותיהם,כדי לרחוץ את מצפונם ועברם הם התגייסו אחר כך לצבא.תקוותי

היא שגורל כולם היה כגורלו של "מכלאיי".גם בעירנו היו שודדים ובוזזים,שהם היו עניים מרודים,הם לא

יכלו לההנות מהביזה,פן ישאלו אותם מאין העושר הזה.היו גם כאלה שעברו לחיות בכפרים עם רכושם

החדש,בכפרים הם לא נשאלו על מקור העושר.היה רכוש יהודי שנלקח ע"י הגרמנים,שאריות של הרכוש שהגרמנים לא לקחו נלקח ע"י יחפנים ובוזזים מקומיים.היה גם רכוש שהופקד ע"י משפחות יהודיות אצל ידידים גויים,לאחר שהמשפחות היהודיות חוסלו רכושן נשאר אצל הגויים.לאחר שלא היה

להם למי למסור את הרכוש.הגרמנים שחיפשו רכוש של יהודים,לא בחלו בשום דרך כדי למצוא את הרכוש.הרסו ציוד בתים רק כדי למצוא את מבוקשם.בביתי מצאו הגרמנים את רכושי הדל ורכושו של בן אחי,שהיה טמון בין קירות ביתי.רכושו של אחי היה 80 שעוני זהב.חתן אחי ירחמיאל מלבסקי השאיר בין קירות ביתי,חלקי אופניים במחיר 25 זלוטי,4 ראשים של מכונות תפירה שלנו.גם בהרבה בתי הגיטו נמצא רכוש רב.לנדאו הזקן שאל אותי בזמן היותי בגטו,האם נכון עשה כאשר מסר את רכושו לשמירה אצל פריץ זה וזה.כמובן עניתי לו בהן אחד גדול כי האמנתי באיש הזה.לנדאו חוסל ורכושו נשאר אצל הפריץ ידידו כרכוש כשר.כאשר חזרתי מהיער לעירי הייתי בחוסר כל.הלכתי אל הפריץ ההגון הזה,סיפרתי לפריץ על השיחה שהייתה לי אם לנדאו הזקן,אמרתי לו שבאתי לקבל את

הרכוש למרות שאינני היורש.אבל בטוב לבך אולי תיתן לי שמיכה להתכסות או זוג נעליים.הפריץ ענה לי במתק שפתיים שהרכוש כבר אינו בידיו,כי נכדתו של לנדאו גב' קולשבאה חזרה ולקחה את הרכוש.

לאחר שידעתי שגם הנכדה אינה בין החיים,הבנתי שאם בני אדם אינטליגנטים כמו הפריץ משקר,כדי

שהרכוש היקר יישאר בידיו.אז מה אנו מבקשים מפשוטי העם המרודים והעניים.כאשר נפרדנו אמר לי

הפריץ "אדון לכוביצקי אני שמח מאד שנשארת בחיים".בסביבה של כשני ק"מ מאזורינו נמצא רכוש יהודי שנלקח מבתי היהודים,או רכוש שלא נשלח לגרמניה ונמסר ע"י הגרמנים לפולנים עבור כל מאכל שהוא.בעיירה פטוכובשציזנה שאלתי גויה אחת האם היא יודעת לתפור,היא ענתה לי שהיא אינה יודעת

לתפור,אבל יש לה בת קטנה שתתן אותה לתופרת כדי שתלמד את המקצוע.עם גוי אחד שהיה שכן שלי גמרתי את החשבון,כאשר ראה אצלי ובתי אופנים שקיבלנו במתנה מחותן אחי ירחמיאל מלבסקי.

הוא רצה אותם כאשר התנגדתי לתת לו אותם,הוא קרה לעזרתו גרמני אחד,שניהם לא וויתרו לי,כמעט

והגעתי לגן עדן.למזלי עבר במקום המורה פרסקי והתחיל להגן עלי,בשמעו על מה הוויכוח בינינו הוא

אמר לי שכדאי לי למסור את זוגות האופניים.לא נשארה לי ברירה ונתתי לו את האופניים.בחוזרי מהיער פגשתי את הגוי הזה והתחלתי לגדפו,הוא אמר לי חכה, חכה כאשר הגרמנים יחזרו נעשה איתך

חשבון.דברים אלה היו יותר מדי בשבילי,מסרתי אותו למי שצריך ושם כיבדו אותו במספר שנים לשבת

בכלא.מסרתי גם על שייגץ מקצנוביץ שהיה בצבא הבולשביקי וערק.כשמצאו אצלו חטא אחד,לאחר חקירה קצרה נמצאה אצלו קופת שרצים.הוא מסר קומוניסט אחד לגרמנים שהוציאו אותו להורג,על זה

הוא קיבל 15 שנה מאסר.מעניין היה בחקירה הם הכניסו את הנאשם לחדר החקירה,הנאשם נשאל ע"י

החוקר האם הוא מכיר את הפרטיזן החשוב שיושב בחדר.ממשיך ומוסיף האיש הזקן הזה עזר לנו

במלחמה מול האויב ממערב.בעד זה קבל מדליה.בעוד שאתה עזרת לרוצחים,להרביץ לאנשים הגונים

ולשדוד את רכושם ולמוסרם לגרמנים.ובסופו אתה גם משקר לנו.אותי שאל החוקר האם אני מכיר את

האיש עניתי בהן,הרי הוא לא מנייסוויז' אלה אני.הוא מקצנוביץ ואני זוכר אותו מאז שנתן לי שתי סטירות על הלחי,מאז ועד עכשיו אוזניי מצלצלות מהסטירות שהוא נתן לי.החוקר אמר לי אם יהיו עוד

עדים לדברים האלה,הם יתלו אותו אם הרגליים למעלה.כאשר הנאשם שמע את דברי החוקר נבהל

ומיד הודיע,שאת כל מעשיו עשה לא מרצונו.החוקר אמר לו חשבת שלא תפגוש בחייך את הזקן הזה.

חורבן עירנו נעשה ע"י הפצצה של 50 מטוסים גרמנים שנמשכה 4 שעות.לפי דברי התושבים המטוסים

הורידו מטר של פצצות.כאשר התבצעה ההפצצה התושבים ברחו לשדות.בזמן הזה היו גנבות רבות,גוי גנב מגוי אף אחד לא פחד מהשני.לאחר הפצצה החלו מריבות וקטטות בין הגנבים והנגנבים. כל גוי ידע איזה רכוש יהודי נמצא אצל שכנו.

 מרכז העיר הייתה שרופה הן מהפצצות המטוסים,והן מזריקת בקבוקי תבערה על ידי אנשים שונים.

ארמון הפריץ נשאר שלם,או שלא רצו לפגוע בו.בבנין הגדול הזה אפשר היה לפגוע בקלות,אבל הוא

נשאר שלם ורק שמשות חלונותיו נשברו מהרעש הגדול.מהכניסיה הפרבוסלבית נשארו רק הקירות

החיצוניים שגם הם כורעים ליפול.לעיר יש מראה מוזר,פוגשים בה יותר אנשים זרים מאשר אנשי המקום.בזמן המלחמה הגיעו הרבה כפריים וגם הרבה אנשים ממזרח פולין.שלהם קוראים "המזרחיים"

בזמנו היו 3 רופאים,רופאת שיניים וכן מספר יהודים שלא רצו להצהיר על יהדותם.היו גם מספר יהודים

שהיו נשואים לנשים נוצריות שלהם היו ילדים.אני הכרתי 5 משפחות שהגיעו מהמזרח.

אל עירנו עבר גם בית חולים גדול עם 300 פצועים מהמלחמה,בצוות הרופאים היו גם מספר רופאים

יהודים,שבעזרתם התחילו לחזור חיים יהודים בעיר.לקראת פסח אפו מצות,כאשר קשה מאד היה לשמור על כשרות לפי הרגלנו.אפילו אני שנזהרתי מאד בענייני כשרות,קשה מאד היה לי לשמור על הרגלי אלה.

ברצוני עכשיו לתת תיאור מדויק על הרחובות שנהרסו בחלקם,או שנשארו שלמים.

1)     רח' סוויערז'ענסקה נשאר שלם,חוץ משני בתים שנשרפו אם כניסת הגרמנים העירה.

2)     רח' מלינרסקה נשאר שלם לחלוטין לא נפגע בכלל.

3)     רח' אלביאנסקה נשאר גם שלם.

4)                      רח' סטודנטסקה עד בית הלבנים של לייבל אייזנבוד נשאר שלם.הלאה משם בין ביתו של קפלן לביתו של בלצינסקי הרוס לגמרי,גם ביתו של גלר שהאב המשפחה הוא שמעון והאם מאשה הרוס לגמרי.גם ביתו של מייזל הרוס כי הגרמנים חיפשו זהב בתוך קירות הבית.ביתו של בנימין אייזנבוד שרוף.גם בתיהם של מאשינקה צוקרברג,שרה ביילה ששם גר ד"ר גינזבורג,לאנדאוי,קלצקין,שניצר,גינזבורג,קויפמן,חים ליפשיץ כולם שרופים.בתיהם של הלר,סירוטה ווסילבסקי עומדים על תילם.מצד הכנסייה ביתו של חמצ'יק שרוף.ביתו של הכומר שרוף.גם ביתו של איצקובסקי שקנה לפני המלחמה שרוף.יש מספר בתים שחלקם הרוס וניתנים לשיפוץ והם ביתו של חיים אייזנבוד ששם גרה פייגע לאה,בית בומשטיין,ובית התרבות.

5)     רחוב ווילנסקה משני צידיו הכול שרוף והרוס והוא שדה קוצים אחד.ישנם גם מספר בתים שעומדים הם,ביתה של שרה זלדה,בית אווינוביצקי,ביתה של טייבע התפרית.מבית זה ועד החשמלית הכל שדה אחד גדול,לא ברור של מי מגרש אחד ושל מי מגרש שני.

6)     רחוב סירוקומלה עד רחוב בולניצנה שרוף והרוס לחלוטין.

7)     בתים נוספים ששרופים הם בית הגימנסיה,הבניין של מושל העיר,הבתים הגדולים של ד"ר ליצ'קובסקי,פיווניה ואולישנסקי.

8)     הרבוע של מבית המרקחת עד בית אפולוק (גולדברג),לביתו של יוסף כהן כאגאן ומשם עד למנזר הבנדיקטינים שרוף והרוס לחלוטין.

9)     רחוב סלוצקה עד השער (בראמקה) איננו שרוף משני צידיו.

10)             רחוב ברוורנה שרוף למחציתו,בית נוישטט,גרינברג,סבירשצ'יק וקלצקין שרופים לחלוטין סביבת בית החולים שרופה והרוסה למחצה.

11) רחוב פוצ'יטובה הרחוב של הקהילה הקדושה שרוף כולו.

12) ברחוב מכאלישאק חוץ מבית הכנסת שהגרמנים פירקוהו לעצי הסקה,כל יתר הבתים עומדים על תילם.את כל הבתים האלה קיבלו גויים כפריים.גם בניין בית הספר ההיידי עומד,עכשיו גרים בו אנשי הפקר של העיר והסביבה.

13) רחוב אוגרודובה שרוף.

14) ברחוב פרנא ביתו של רבי שמואל דמשק הרוס.בצד השני של הרחוב יושבים נוצרים.בית סגולוביץ משמש היום כבית משרדים,רק בקצה הרחוב גר יהודי.גם הבתים של הצבא וקציניו שרופים וכן הבית שליד הכנסייה.השוק עכשיו נמצא על מגרש הספורט שליד המנזר.היום מוכרים בשוק בעיקר דברים שבזזו אצל היהודים.יש גם נשים שמוכרות דברי מאפה שהן אפו.איכרים מהכפרים מביאים חמאה,גבינה ודבש אבל במידה מועטה אבל במחיר רב.קילו גבינה עולה בין 30-40 רובל,חמאה בין 200-300 רובל לפעמים גם מבקשים 300 רובל.כאשר באים אנשים לקנות בשוק אז השוק השחור פורח.10 ביצים עולות בין 35-40 רובל ופוד תפוחי אדמה עולה 50 רובל.המחירים היקרים האלה הם כי הפקידים שבאים במכוניות ממינסק קונים הכל.במחירים האלה ממש קשה לחיות.נכון שיש חנויות סובייטיות ששם המחירים הם חמישית ממחירי השוק.אבל מי מגיע לקנות שם.פעם מכרו שם גרביים וסוכר,אומרת לי בתי אבא אני אלך להשיג לי זוג גרביים,חשבתי בשוק זוג גרביים עולים 80-90 רובל ובחנות אולי רק 4 רובל.החלטתי ללכת עם כל ייחוסי (המדליה) על החזה.עמדתי בתור לגרביים שעה,שעתיים,שלוש,ארבע,חמש ושש ותורי עדיין לא הגיע.מה ראיתי שהמוכר הוא פרטיזן לשעבר אבל שייגץ.הוא מחלק את הגרביים לא לפי התור,אלה לפי הכרות של האנשים.ניגשת אליו שיקסה מכרה והוא נותן לה מיד 5-6 זוגות,כאשר אסור למכור יותר מזוג אחד.אבל הוא צריך לרשום למי הוא מכר,השיקסה מציעה לו תרשום עבור הלקה,זושקה ועוד שמות.יש גם כאלו שמקבלות 10 זוגות והרישום נעשה בשמות שלא קיימים.אתה רואה את זה ושותק.ככה זה הנוהג במדינה,אני לא אדבר רעות על המדינה הן אותי היא הצהילה.

זה כמו בבדיחה על הפריץ הטוב.הפריץ הטוב יושב בארמונו,מנהליו טובים מרכז משקו טוב,אבל רק הכלבים השומרים על הארמון הם הרעים.בעקבות המקרים האלה התחלתי לעזוב את עירי האומללה.לא כל כך על עזיבת העיר חשבתי,כמו שעל הצורך שיהיה לי לעזוב את בורות משכן קדושינו לנצח.חשבתי כיצד אפשר להנציח את קדושינו,אם לא אני אעשה את זה מי יעשה זאת.הצעירים שנשארו היו עסוקים במשרותיהם וזה גזל את מרבית זמנם.גם גרשון פרפל לא היה האדם שיכול לבצע פרויקט כזה.רוזובסקי איננו גם לייבל אייזנבוד איננו.על כן נשארתי אני לבדי בלי כל כוונה מנהיג שארית הפליטה.קראתי לישיבה קומץ אנשים לאסיפה,בה אמרתי שיש עלינו להנציח את מקום הקבורה של אחינו הנרצחים.אנחנו צריכים לגדר את כל השטח,כדי שעדרי בקר וחזירים לא יסתובבו וידרכו על ההאדמה רווית הדם של קדושינו.כל הנאספים הסכימו להצעתי וביקשו ממני רב משה תיקח את הדבר עליך.אנחנו כולנו נכסה את ההוצאות.מנהל המנסרה היה יהודי,שהוריו אחיותיו ואחיו נמצאים בבור הקבורה.גם יעקב ליפשיץ היה בין מנהלי המנסרה.מיד הזמנתי עמודים,הם חתכו לי אותם לפי המידות.אני הכנתי את הגדר,ביום ראשון כאשר כולם חופשיים,נעמדנו כל היהודים המסכנים והעמדנו את הגדר.הגדר הייתה 4 מטר על 70 מטר.בין חופרי הבורות לעמודי הגדר,הייתה גם נוצרייה אחת שעבדה שכם אחד איתנו,היא הייתה נשואה ליהודי שהשתתף איתנו בהקמת הגדר.בסיום העבודה ניגשתי להודות לה על עבודתה,היא ענתה לי שאיני צריך להודות לה.כי היא מרגישה חובה להנציח את הקדושים ת.נ.צ.ב.ה.הקברים נמצאים בפרשת הדרכים של מחוז נובוגרודק ומחוז סלוצק.שם הקמנו את הגדר.המקום מסומן בעמוד בטון.כמה זמן תחזיק הגדר הזאת לא יודעים בטוח שלא לנצח.לו היה לנו כסף ההינו מקימים גדר מבטון או גדר אבנים,שתחזיק זמן רב יותר.כדי להקים גדר כזאת צריך היה רישיון מהממשלה.החומרים מלט וסיד היו תחת פיקוח ממשלתי.והם היו רק עבור בניה חדשה.את בור הקבורה השני שבו היו קבורים 2000 קדושים,לא גדרנו כי חוץ שלא היה לנו יותר כסף,הקבר היה בתוך שקע בהר וזה שמר על הקבר.הקבר שגדרנו היה בשדה פתוח שבתוך שטח הארמון,לכן הגדר מסביבו הייתה טובה.ארמון הפריץ משמש היום כבית הבראה לפקידים ואנשי רוח,מנהלו הוא יהודי.בעליו של הפארק שם ספסלים עבור מנוחת מטיילים או ביקורם של אבלים.גם את סביבות הקבר הוא סידר.סידר דרכים ונטע עצים סביב הקבר.תקוותי היא כאשר העצים יגדלו יהיה מראה נאה למקום,שבו קבורים מרבית יהודי עירנו.תישאר גדר עצים זו לעולמי עד.לצערי הרב לא הספקתי להעמיד עמוד שלט המכריז,פה קבורים 2000 יהודים שנרצחו על ידי הצורר הגרמני.ביקשתי ממנהל הארמון שיעשה את זה במקומי והשארתי לו כסף.יציאתי מנייסוויז' הייתה קשה מאד,כנראה שבמזלי היה שבכל דבר שעשיתי חיכה לי סבל רב.בתי עזבה את נייסוויז' שבועיים לפני ובדרך לא כשרה,כי לא רצו לשחררה ממקום עבודתה.לו היינו עוזבים שנינו יחדיו,מיד הדבר היה נודע לשכנים הנוצרים והם היו מוסרים את הדבר במקום עבודת בתי.אנחנו גרנו אצל נוצרי בסביבה שכולה נוצרית וכל שכן יודע מה מתבשל אצל השכן השני,בעיר קטנה כמו שלנו.ברגע שנודע שבתי איננה,דרשו ממני להגיד היכן היא נמצאת ולאן נעלמה.הם איימו עלי נתלה אותך,נטביע אותך ועוד ועוד איומים.אני עומד בחקירה ואומר שבת שהיא בת 23 לא מספרת לאביה על מעשיה.לכן אני לא יכול להעמיד שמירה עליה כל הזמן.הצרה הזו נגמרה ומיד צצה צרה חדשה.הלכתי ל"אלבה" שם פגשתי את גרשון פרפל,משם הלכנו לבית הקברות היהודי ומה רואות עינינו,פרות וסוסים רועים על הקברים.מקום משכב אבותינו ז"ל מחולל.את רוב המצבות היפות לקחו מהמקום,כדי לעשות מהם מצבות בבית הקברות הנוצרי.בעיקר בולטת חסרונה של המצבה היפה של הרב הדוקטור אווינוביצקי.את אבני המצבה הקטנות לקחו בשביל לעשות מהן אבני משחזת,כך שכל שטח בית הקברות הרוס ומחולל.אין שום זכר למצבות במקום הקדוש לנו.אנחנו מיהרנו אל שומרת בית הקברות כדי לברר אצלה,מדוע היא נותנת לבעלי העדרים לרעות בשטח בית הקברות ולחלל את הקברים.היא ענתה לנו מי ישלם לה עבור השמירה,שאלתיה למה בזמן רוזובסקי היא שמרה בלי כסף,והסתפקה מקצירת הדשא כדי להתקיים.כדי שלא ירעו העדרים בשטח בית הקברות ויחללו אותו,היא מבקשת מאיתנו שנשיג עבורה ממשרד הרישוי תעודה שהדשא שיך לה.רותחים מכעס חזרנו הביתה ופנינו לוולוזינסקי ופינס בבקשה."אתם הגיבורים האינוולידים לכו למשרד הרישוי ותשיגו את התעודה הדרושה".רישיון שמירה לאחראית על הקברים בבית העלמין.ביקשתי מהם פעם פעמיים ושום דבר לא יצא מזה.יום אחד מגיעה אלי גב' מקסימיביצובה שומרת בית הקברות בבכי.היא מספרת לי שהעשב גדל והיא הזמינה שני אנשים לקצור אותו.וקוץ לא מרשה לנו לקצור את העשב.אני שואל אותה איך קוץ הזה הוא בעל הבית של בית הקברות שלנו.השומרת ממשיכה בבכי לבקש שאתן לה מכתב שהיא רשאית לקצור את העשב.מבלי לחשוב פעמיים כתבתי לה "אני משה לכוביצקי נותן לך רישיון לקצור את הדשא בשטח בית הקברות של אבותינו".אספר לכם מי הוא הקוץ הזה,הוא נכדו של מאיר פייזין עליו השלום.הוא ראה שבבית הקברות קוצרים את הדשא.הוא ניגש לשם ועשה רעש ומהומה,אל המקום הגיעו גויים שקינאו בשומרת.הם הודיעו לממשל הסובייטי שהשומרת הורסת את בית הקברות ומוכרת ממנו דברים.מיד באו מהממשל ושאלו אותה באיזה רשות היא קוצרת את הדשא סביב הקברים.היא מיד הוציאה את מכתב האישור שלי שנתתי לה,כדי להראות להם.הם רצו לקחת את המכתב ממנה והיא מסרבת לתת להם.הם עשו להם מהמכתב העתק ושלחו אותו לתובע הכללי.מיד הזמינו אותי אל התובע הכללי.התברר לי שהתובע הנוכחי החליף את התובע שהכרתי.הוא מוציא את מכתבי לשומרת ומבקש ממני לקרוא אותו.לאחר גמר קריאתי הוא שואל אותי באיזה היתר ורשות,יש לך זכות לעשות סידורים שבאדמות הממשלה.נשאלתי האם אני מבין את דבריו,רציתי להסביר לו את מעשה כתיבת המכתב,אבל הוא ממשיך בצעקותיו ובאיומיו שמיד אשלך לבית הסוהר.לאחר זמן מה הוא נרגע קצת,הוא הוסיף ואמר לי שהוא מכבד את גילי המתקדם ואת הדרגה הפרטיזנית שלי.אני בשלי לא חשבתי לקחת את סמכויות הסובייט,רק רציתי שתשמור על בית הקברות מעדרי הפרות והסוסים.על דברי אלה הוא אומר לי שאת הדברים האלה אני צריך לסדר דרך הסובייט.שהוא אחראי לשמור על בית הקברות ולהקים גדר מסביבו.היות והם בעלי הבית של המקום.לאחר דבריו הוא שלח אותי הביתה,לפני שהלכתי הוא הוסיף כאשר יבוא התובע הוא כבר יזמין אותך.מאד נבהלתי כי נודע לי שהתובע הוא חברו של בעל הבית של בתי שכועס עלי מאד.הם ידברו עלי ויחליטו שאני לכוביצקי מתנגד המשטר הקומוניסטי,ככזה ישפטוני ומפה הדרך אל הדובים הלבנים קצרה מאד.התחלתי לתכנן את בריחתי מנייסוויז',ראיתי שהשטן שוב עומד בדרכי ומתגרה בי.היו לי ניירות מוכנים לאפשרות עזיבת העיר שעלו לי 10000 רובל.את הניירות לא קבלתי בעירי כי איחרתי בבקשתם,לאיחור הייתה סיבה מיוחדת.ההכנות לנסיעה החלו בתחילת מכירת הדברים שבקושי ארגנתי לי.אבל הגהנום האמיתי שלי היה הפרידה מקברות יקירי,כל יום מקבר אחר.מאשתי האהובה,בתי היקרה,בני אחי, חותנתי,גיסתי היקרים לי.מידידי ומכל בני ישראל הטבוחים.אני נפרד מכל אלה אבל חוזר שוב ונפרד,כאילו שישנו קול האומר לי לאן אתה הולך,מי יבוא לפקוד את קברינו.הכאב והדיכאון שלי גדול מאד.תהייה נשמת קדושינו צרורה בצרור החיים.שכרתי עגלה והעמסתי עליה את דברי הדלים,לא רציתי לעזוב את העיר כגנב בלילה, 

לכן נפרדתי מכל יהודי ניסוויז' ילידי המקום ומאלה שבאו מהמזרח.גם הרגשתי שגורלם הוא כגורלי וכאבי הוא גם כאבם שהוא הכאב היהודי.על שאלותיהם לאן פני מועדות,עניתי רצוני לעזוב את נייסוויז,בגלל שהניירות שנמצאים בידי הוצאו בברנוביץ וזה יכול לגרום לי לצרות רבות. ב-30 ביולי בשעה 11 בלילה עזבתי את עירי נייסוויז',שבה גרתי מאז 1910 ובה עברתי הרבה דברים.בשעה 6 בבוקר למחרת עזבתי את הורודזיי כולה חרבה והרוסה.אל ברנוביץ הגעתי בשעה 8 בבוקר,תחנת הרכבת בעיר הרוסה לגמרי,עמדנו בחוץ וירד גשם זלעפות ואנחנו נרטבנו עד לשד עצמותינו.בשעה 4 אחר הצהריים הגענו לגבול רוסיה פולין.בהגיענו לגבול רווח לי קצת,כי בתעודותי לא נמצא פגם,ויכולנו להמשיך הלאה.בשעה 10 בלילה הגענו לביאליסטוק,במקום זה יצא לנו לשהות מספר ימים.בביאליסטוק גרו מיכאל לכוביצקי בן אחי אם אשתו ושני ילדיו,גם גרו במקום זה הורי כלתי ואחותה וגם בת דודתי עם משפחתה.חיפשתי אותם אולי נשאר מישהו בחיים,לאחר שמן מה נודע לי שכולם הושמדו.גם חיפשתי וחשבתי שבתי חדווה שהגיעה לפנינו נמצאת בעיר.גם בתי לא נשארה בעיר היא המשיכה הלאה.מביאליסטוק המשכנו לוורשה,עברנו את העיר ברגל.החשמלית אינה קיימת גם הכרכרות והעגלונים אינם עוד.העיר נראתה עצובה מאד.רק ילדים צעירים שבעד פרוטות מעטות,דוחפים עגלות עם מטען של עוברים ושבים.שמתי את מטעני הדל על עגלה כזאת,ועזרתי לילד לדחוף את העגלה מתחנת רכבת אחת לשנייה.מוורשה נסענו ללודז',בידי הייתה הכתובת של בת של זובוביץ המוזכר לטובה.שגרה אצל גיסו של אביה.הגענו אליהם ומיד התחלתי לחפש את משרדי הקהילה היהודית,כדי לדעת האם בתי נמצאת בעיר.בהיותי במשרד הקהילה בעמדי בתור,שאלתי האם יש רשימה של אנשים וכתובתם תושבים קבועים או כאלה שעברו בעיר.כאשר קבלתי את הרשימה מיד צץ בעיני שמה של בתי וכתובתה.עזבתי הכל ורצתי מיד לכתובתה.כשהגעתי למקום התברר שבתי עזבה את העיר לפני יומיים.רק מספר חפצים שלה שלא יכלה לקחתם נשארו.בלודז' פגשתי את חברי ברקוביץ מסטולבצה.אנחנו התארחנו אצל נוצרייה מספר ימים,לאחר מכן עברנו לגור בבית יהודי שהיה מכר טוב שלי.הוא גר בנייסוויז' במשך 9 חודשים לאחר שעזבנו את הפרטיזנקה. מוצא האיש היה מאוסטרוב מזוביצקי אשר בפולין.משם התגלגל כפליט לסנוב.ששה שבועות ישבנו אצלו בלודז'.בגלל שהגבול היה סגור,כל יום הלכנו לראות ולבדוק האם פתחו כבר את הגבול ואפשר לזוז.בינתיים לא הייתה לנו תקווה גדולה שיקרה משהוא.בלודז' חלקו עזרה מועטה שהספיקה ליומיים קיום.ולאלה שהגיעו לעיר ללא בגד להחלפה נתנו גם משהו ללבוש.אם כל זה הרגשנו בלודז' בעולם יותר פתוח,הרגשתנו הייתה שבכל זאת עם ישראל חי וקיים.ולא ככתוב בעיתונים הגרמניים שהיטלר חיסל את עמנו ולראות יהודי אפשר יהיה רק במוזיאון.אבל עמנו עבר בתולדותיו לא המן רשע אחד.תמיד חיינו בתקווה "שעוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה".תקוותנו הגדולה הייתה שכל שונאנו ורוצחנו יטבלו בעצמם בדמם.על דם קדושינו ששפכו,"תהייה נשמתם צרורה בצרור החיים".בעיר לודז' התחלתי לחסל את מטעננו כדי להתקיים.כאשר עזבנו את נייסוויז' כוונתי הייתה לשהות בלודז' זמן רב ולעבוד לקיומי.עבודה לא הייתה,החורף כבר עמד בשער.למרות שבתוכניתי היה לעבוד במקצועי,הבאתי איתי מניסוויז' את כלי עבודתי.בלודז' התברר לי שרוב היהודים מתקדמים מערבה.לבי יצא אל ילדי הנמצאים לשמחתי בארץ אבותינו.שמחתי ללא גבול על יכולתי לנסות להגיע אל ילדי בזמן הזה.בעד מטעני שמכרתי קבלתי 6000 זלוטי פולנים.סכום זה לא הספיק להוצאות הדרך לשני אנשים.שמחתי גם שהצלחתי להפטר מהחבילות המכבידות.כי דרך הבריחה הייתה קשה מאד דרך הרים גבוהים,שלא התחשבה בגילי המתקדם הן הגעתי לעשור השביעי של חיי.אני לא נבהלתי מהקשיים,הרי ארץ אבותינו נקנית בייסורים רבים וגדולים.לכן את כל הקשיים קבלתי באהבה.מתוך רצון לעזוב את פולין הרוויה דם אחינו.כל יום חיפשתי כל סדק שהוא כדי לעזוב את המקום ולצאת לדרך מערבה.עד שיום אחד נודע לי שהגיע תורה של פלוגתנו לזוז מערבה.פלוגתנו מנתה 8 אנשים ובראשה היה בחור צעיר מלודז',בחור מאד הגון.עם תרמיל על גבנו וסל לחם בידנו,התייצבנו בתחנת הרכבת ויצאנו לכוון קרקוב שלום לך לודז'.בהגיענו לקרקוב עטופים בבגדנו ועמוסים בתרמילנו על גבינו.הגענו אל בית בין 3 קומות שאת כתובתו קיבלנו עוד בלודז'.הבית הזה שימש להכנסת אורחים כמונו.בבית היו כבר 30 אנשים נחו בצפיפות רבה,חלקם שכב על מזרונים וחלקם על הרצפה,היו כאלה שנחו על הרצפה לא בגלל חוסר במזרונים,אלה בגלל אי ניקיונם וחרקים שונים בתוכם.מנהיגנו הלך לברר את מה שצפוי לנו במקום הזה.לפתע ראיתי מספר אנשים אורזים את חפציהם,לאן דרככם שאלתי,תשובתם הייתה אנחנו נמצאים במקום זה כבר מספר ימים והגיע הזמן לזוז.מתשובתם הבנתי שזה יהיה גם גורלנו,כי גם אנו נבלה על רצפת בית הכנסת האורחים.אף דבר לא הפחיד אותי כי אנחנו היינו בדרכנו לארץ ישראל.לקחתי שמיכה ונשכבתי לנוח.הבעיה השנייה שלנו הייתה התחלת הדאגה למזון.גם נודע לנו שפה אפשר להשיג מזון בכל סוג כסף שיש,זלוטי פולני,רובלים,קרונות ושילינגים.שמחנו כי היה לי סכום כסף ממכירת מטעני.בשעה 12 בצהריים למחרת נקרא מנהיגנו לוועד וקיבל הוראות,עם איזה רכב ולהיכן להגיע על מנת לקבל רכב לקטוביץ.עשינו כפי שאמרו לנו ואז התברר לנו,שכל חמישה רגעים יוצא אוטו לכיוון הנדרש.עלינו על רכב הנוסע לקטוביץ,למרות שלא כל אחד מסוגל היה לנסוע בדרך לא דרך ככה הגענו לעיר הגבול היפה קטוביץ.אנחנו צריכים להיזהר משאלות מאין הגענו ולאן פנינו,למרות שקטוביץ היא עיר פולנית והדרכונים שבידנו גם פולניים.בכל זאת היותנו בעיר הגבול מעורר חשדות.אמנם נזהרנו מאד ממשמר הגבול הפולני,גם היו לנו תשובות מוכנות.לי למשל הייתה התשובה שאני מחפש את בנותיי ובני.הרי זו הייתה האמת לאמיתה.היה לנו מוביל שגם ממנו פחדנו לכן ירדנו באמצע העולם,משם עד לבוליבר קטן (מגרש עם כמה עצים) עשינו דרכנו ברגל ושם התיישבנו לנוח.פחדנו הן מהמשטרה הפולנית ומהחיילים הרוסיים.לכן ישבנו במקום המנוחה ששהינו מספר שעות.עד שקבלנו מהמלווה סימן שאפשר להתקדם.לפי דבריו לא רחוק ממקומנו נמצא בית מלון,שאליו צריך להגיע שניים שניים בלבד כדי לא לעורר חשד שאנו מהגרים וככה עשינו.הגענו לבית המלון שכרנו לנו חדר לשהות בו לילה,כאן נודע לנו שהמקום משמש כתחנת מעבר להמשך הדרך.בעוד אנו לנים בלילה במלון הגיעה פלוגה נוספת,שאותה פגשנו והכרנו בלודז'.למחרת בבוקר בשעה 7 היה עלינו לזוז.בבית המלון השארתי דברים חשובים ויקרים לי מאד.תמונות מהיער,צילומים מעירי נייסוויז',תמונה מהנגרייה שלי וגם את אותות ההצטיינות מהפרטיזנקה שקיבלתי,שהיה בכוונתי למסרם לילדי.את כל הדברים האלה אי אפשר היה לקנות בכסף.        

בשעה 8 בבוקר הגענו לגבול טאמאז'נע,במקום פגשנו עוד יהודים.את הגבול עברנו כל קבוצה בנפרד.עשו עלינו חיפוש ולא מצאו דבר.חוץ מאשר מצאו 1000 רובל אצל בחור אחד.לאחד השוטרים היה נדמה שאחד מאתנו מסר דבר מה לאחר,מיד החזירו את כולנו לחיפוש חוזר.גם בחיפוש המדוקדק שעשו עלינו הם לא מצאו כלום.למרות שנשאר אצל מספר אנשים מעט כסף להתחיל את החיים מעבר לגבול.היחידי שניזוק מהחיפוש היה המלווה שלנו,ממנו לקחו את 1000 הרובל שקיבל מאיתנו בעד הליווי.לאחר שעברנו את החיפוש,יצאנו מכאן ברכבת לפרג שבצכסלובקיה.ברכבת נמצאו עוד יהודים כולנו ירדנו בפרג.לא ידענו להיכן לפנות,כי זה שכן ידע לא היה איתנו.לא ידענו אם עבר את הגבול או שעצרוהו בטאמאזנעץ.חשבנו גם אולי מצאו משהו אצלו.מיד ניכר שאנחנו פליטים התרמילים על גבנו,לא רק בגלל שהיינו 7 אנשים,אלה כבר היינו קבוצה של 50 איש.יהודי אחד שהיה בתחנת הרכבת ראה את דאגתנו,מיד הבין לאן רצוננו להגיע ומיד הוביל את כל הכבודה לבית הפליטים.הוא הביא אותנו לבנין גדול,שהיה לפני המלחמה תיאטרון מפואר עם גלריות,בנין עצום בן קומתיים.המבנה היה מלא מעל גדותיו בפליטים.היו שם כבר מעל כ-4000 איש.כך שלמצוא מיטה פנויה היה זה חלום.בינתיים מצאנו בקושי מקום בשביל לפשוט את הרגליים.שכבנו מכורבלים על הרצפה,זה לא היה

הקושי העיקרי.כדי לקבל ארוחה צריך היה לקבל תעודה מרופא שהינך בריא,תעודה זו הייתה גם הרישיון לשהותך במקום הזה.טקס קבלת התעודה מהרופא היה נערך לפני כל ארוחה.התור היה גדול וצריך היה לעמוד בו שעה שעתיים.הזריזים והחוצפנים התקדמו בתור מהר.לא פעם בהיותי החמישי בתור לפתע הייתי מוצא את עצמי במקום ה-25 ולפעמים גם במקום ה-50. כך בזבזנו את מרצנו וכוחנו בהשגת תעודה לארוחה פעמיים ביום.בפרג היינו שבועיים,חיכינו שם להזדמנות שתאפשר לנו לעבור לטריטוריה האמריקאית.שמענו שאצל האמריקאים התנאים טובים יותר,מה שרצינו היה יחס יותר חם למצב שבו היינו.בכל יציאה לכיוון הטירוטוריה האמריקאית היו יוצאים כ-300 איש,מהם היו מצליחים לעבור כ-200 איש.היתר היו חוזרים למקום היציאה כדי לנסות פעם נוספת לנסות ולעבור.בניסיון לעבור את הגבול גם קבלנו מכות לא מעטות מהחיילים האמריקאים.את אלה שהצליחו לעבור היו האמריקאים משליחים לרכבות כדי שנמשיך לדרכנו.לכל מקום שהגענו חשנו שאנו מיותרים בו,והגלות רודפת אחרינו.לברטיסלבה סלובנסקה הגענו מפרג,שוב יש במקום נקודת גבול שצריך לעבור.במקום שהיינו כשעתיים שהיו מאד מרות לי.איך שאת הרווחים שהיו לי מעבודתי הקשה,השקעתי בלימודיו של בן אחי כאשר אחי היה באמריקה,הוא גמר ללמוד הנדסה.בן אחי אשתו

ושני בניו נרצחו ע"י הגרמנים,הם קבורים בקבר אחים במלקיניה עם כל יהודי ביאליסטוק ת.נ.צ.ב.ה.הדרך עדיין ארוכה לפנינו,העמסנו את החבילות על גבנו,סוחבים את המזון ביד וקדימה לגבול.שוב היינו 300 איש אשר סוחבים את מר גורלם קדימה כשרצונם הוא להגיע לארץ ישראל.רוב ההולכים היו צעירים ולא פגשתי איש שהיה בגילי.התקווה שאיש בגילי יגיע לארץ ישראל בתלאות שהיו לנו הייתה קטנה.אחד מהולכים נפטר בדרך ועוד כמה על סף כניסה לארץ ישראל.הם השאירו לנו

רק זיכרונות.נזכר אני שבגיל 8 נשלחתי לעיירה לחוביץ ללמוד תורה,כי לאבי לא היה די כסף כדי להביא לי מלמד לכפר.את ארוחתי אכלתי אצל אנשים שונים.אחד מהם היה רבי נח הגנן,אשתו פשה ז"ל דאגה לי שאקבל תמיד ארוחה טובה.רבי נוח הגנן היה הולך אל תחנת הרכבת ברגל ולא נוסע בעגלה כמו כולם.יום אחד האיש הלך אל תחנת הרכבת,הוא נפרד מכל איש שפגש.על השאלה לאן פניו מועדות הוא ענה לאמריקה.מאז נפוצה האמרה אתה "נוסע לאמריקה או הולך כרבי נוח ז"ל".

הנסיעה לאמריקה לא הייתה קלה בכלל,אבל היו גם כאלה שנסעו והגיעו לאמריקה.גם הדרך לארץ

ישראל הייתה לנו קשה מאד,כי לב העמים,העולם התרבותי וכל הציביליזציה התאבנה לאחר המלחמה

לגורל שארית הפליטה.

בסוף הצלחנו לעבור את הגבול בשלום ולהגיע לתחנת הרכבת הנוסעת לברטיסלבה.היינו 300 איש על

מטלטליהם וכמות כזאת קשה לעלות על הרכבת.אל חצר המפגש הגענו בשעות הערב.חצר המפגש הייתה באמצע השוק והיא הייתה מלאה עד אפס מקום בהמון רב על חבילותיהם.המדריך שלנו עבר את המקום כולו עד שמצא עבורנו מקום להניח את ראשנו.אנו שבעת האנשים שבאנו מלודז' הרגשנו

שאנו כמו משפחה מלוכדת,כולנו נכנסנו לחדר שהיה מיועד לנו,אבוי בחדר היו עוד אנשים שגם להם

יעדו את החדר.על הרצפה ישנו עשרות אנשים.חלקם צועק שדורכים להם על הרגלים או על הידיים.לנו

לא היה מקום היכן להניח את הראש.מדריכנו מצטדק בפנינו כשהיה אור הוא ראה מקום פנוי,בסוף השגנו נר ולאורו מצאנו את פינתנו.על שכיבה לא היה אפילו לחלום,אבל לפחות היה לנו מקום לשבת

וגם זה היה לטובה.בינתיים התחיל לרדת גשם,לפחות מעל ראשינו היה גג. בפינתנו לא חסר לנו מהגשם בחוץ בוץ.אבל אויר לנשימה חסר לנו מאד.למרות כל הדברים האלה שמחנו בפינתנו.ככה בלי להתחשב בין אישה או איש,כולנו יחד נשענו אחד על השני כדי שנוכל לנוח.ככה הלילה עבר לו.

למזלנו עזבו למחרת בבוקר כמה מהנוכחים ונעשה יותר מרווח.גם מדריכנו ואשתו עברו אל דירתו של מכר לשהות בה.כך נשארנו במקום 5 אנשים,שטפנו את הרצפה ניקינו את הבוץ ונעשה לנו יותר נעים.

למרות שלישון על הרצפה לא נעשה יותר נוח. למרות שרצינו לחוג את חג ראש השנה בפרג.יצאנו

בערב החג כי אי אפשר לסמוך על יום המחרת שכן נוכל לצאת לדרך.לברטיסלבה הגענו ביום השני של ראש השנה.תקיעת השופר שלנו היו תקיעת צופר הרכבת.דבר שרק השטן היה יכול לברוא בשבילנו.

את כל עשרת ימי התשובה התפללנו בבית כנסת,גם את יום הכיפורים בילינו בבית הכנסת בצום.את

הסעודה בסיום החג עשינו באוכלנו לחם עם ענבים.מצרך לא יקר בברטיסלבה.ביום הראשון של חג הסוכות יצאנו שוב לדרך כדי לעבור את הגבול לאוסטריה,הגענו לוינה אבל התלאות והצרות לא עזבו אותנו והם יכלו להספיק כדי להשאיר אותנו בוינה לעולם.כדי לעבור מתחנת רכבת אחת לשנייה היה

עלינו לעבור עשרות ק"מ.בברטיסלבה נוספו אלינו עוד יהודים אומללים,כולנו יחד שמחנו על זה שנשארנו בחיים.למרות שלפי דעתי לא הייתה זו שמחה גדולה,כי כל הצרות שהיו לנו בלעו את השמחה והאושר הגדול הזה.ממש כמו אצל פרעה במצרים,כאשר הפרות הרזות בלעו את השמנות.

תתארו לעצמכם כיצד יכולים 400 איש, עמוסים בחבילות הסמרטוטים שהבאנו איתנו וחבילות המזון

הצמודות אלינו.לעבור חמש שש פעמים ביום מרכבת תחתית אחת לשנייה כאשר יכולת ההסעה של

הרכבת התחתית הוא 30-40 איש.וכל הזמן לחכות שתגיע רכבת שנייה.כאשר זכות הקדימה להיכנס לרכבת הוא של האוסטרים התושבים המקומיים.בזמן המלחמה נהרסו הרכבות החשמליות והרגילות

שנעו על פני האדמה.אחרי התושבים המקומיים היה מגיע תורנו לעלות,כמובן שלצעירים היה הכוח להדחק לפני המבוגרים.אם הייתה מצליחה אישה להיכנס לרכבת, אי אפשר היה להשאירה לבד ברכבת במקום זר ובלי ידיעת השפה.לכן היו חייבים להדחק שניים יחדיו.הרכבת זזה ואתה נשאר תלוי

איך שהוא וצפוי לריסוק אברים אם חס וחלילה תיפול מהרכבת.פעם אחת הצלחתי להיכנס לרכבת רק

ברגל אחת,כאשר הרכבת החלה לנסוע.הרגשתי שהחבילה שהייתה על גבי משתפשפת בדלת מבחוץ.אם מישהו לא היה מושך אותי בחוזקה פנימה הייתי נשאר שם לעולמים.זה היה ממש נס כמו

שקרה לי פעם בגטו בנייסוויז' שגם שם כמעט והלכתי לעולמים.סוף סוף בתודה לאל הגענו אל תחנת רכבת,שממנה נוסעים אל שטח הכיבוש של הרוסים והאנגלים.בתחנה הזו קבלנו רכבת מיוחדת שעלו עליה 400 איש ויצאנו לדרך.הבעיה הייתה שהרוסים היו צריכים להסכים לשחררנו והאנגלים צריכים לקבל אותנו.גם את הצרה הזאת עברנו.הגענו לבית גדול בתוך יער אבל קרוב לכביש,בקשו מאיתנו להיכנס פנימה ולתפוס מקום.לכל אלה שהיו קומקומים או כלי אוכל צבאיים,יכלו לקבל תה ולחממו כדי

להחיות את הנפש.המדריכים שלנו יצאו לחפש אפשרות לעבור למחנה אחר (זאנה),למדריכים נודע

שבאותו יום אין אפשרות לעבור.בקרבת מקום שהותנו היו חיילים רוסיים,התקרבנו אליהם והסברנו

 שאנחנו פליטים מהונגריה.הם נתנו לנו 2 דודים עם מרק,אמנם זה לא השביע את כולנו אבל זה היה

בכל זאת משהוא.למחרת כבר קבלנו קצת יותר.בין החיילים הרוסיים היה קפיטן יהודי שבא לראות את

בני עמו ישראל נודדים מגלות לגלות.גם אצל האנגלים היה המפקד יהודי שגם הוא בא לראות את בני עמו משארית הפליטה.ככה יצא לשני המפקדים להיפגש בחדרנו ומיד למצוא הבנה למצבנו.הם הבטיחו

לדאוג לנו ולהודיע מתי תהייה אפשרות להתקדם הלאה.למחרת בשעה 9 בבוקר קבלנו את המסר שאפשר להמשיך בדרך.כל אנשי המחנה (אוטריאד) התקדמנו אל זונא שבשטח השלטון הבריטי.אצל

הבריטים כיוונו אותנו אל מחנה בשם טרמפק.כדי להגיע אל המחנה היה עלינו לעלות הרים ולרדת לעמקים וחוזר חלילה.עד שבסוף קבלנו רכבת שעשתה את דרכה בהרים כנחש.אל המחנה הגענו בשעה 11 בלילה.המחנה הזה שימש את הגרמניים כמחנה לאלפי שבויים.היו בו צריפים ללא ספור.

כאן מצאנו מיטות ומזרונים ונשכבנו לישון.אבל לאחר זמן מה כולנו ברחנו החוצה מהצריפים בגלל הסחי

והפרעושים שהיו שם.למחרת התחלנו בניקוי החדרים,החלונות והמיטות הדו קומתיות.הלכלוך הגיע עד

לתקרה.האוכל היה גרוע מאד, במרק שקבלנו קשה היה למצוא בו קצת גריסים.הוא דמה יותר למשקה שנותנים לפרות.במחנה הזה יצא לנו לשהות זמן קצר.קרוב אחד מבני סטולבצה העיר הקרובה לנייסוויז',התגורר בעיר גרץ שהייתה מרוחקת כ- 80 ק"מ מהמחנה שבו היינו.סיפר לי שבתי נמצאת בגרץ. כאשר האיש חזר לגרץ סיפר לבתי שאנחנו נמצאים בטרמפק.ובתי באה ולקחה אותנו לגרץ.במקום החדש היה יותר טוב.בגרץ חליתי אמרו לי שבמקום ישנו רופא שאפשר להיבדק אצלו בחינם.כאשר הגענו אליו המחנה עמד בפני פרוק ולא קבלו אנשים חדשים.לכן נתנו לי תעודה על שם ליבע אפשטיין,עם תעודה זו אפשר היה גם לקבל אוכל.הגעתי אל הרופא הוא בדק אותי,והזמין אותי לבוא לבדיקה שנייה,כאן החלו צרותי.בתעודה היו רשומים פרטיה של ליבע שהייתה עלמה מאטווצק

שהייתה במחנה והשתחררה.כאשר הרופא שלא היה מאוהבי היהודים בדק את תעודתי,החל לצעוק עלי שיש כאן רמאות וזיופים.מיד לקח אותי למשרד המחנה וניגש אל המפקד.אני בינתיים קראתי ולמדתי את הפרטים הרשומים בתעודה.כאשר הרופא חזר עם המפקד,נשאלתי מספר שאלות על זהותי,מיד עניתי שאני בן 63 מאטווצק שבפולין,שם הורי כך וכך והשתחררתי בתאריך זה.חוץ מסוג המין שהיה כתוב בתעודה הכל התאים.אתה רואה אומר המפקד לרופא יש פה פשוט אי סדר במחנה.לרופא לא נשארה הברירה  אלה לתקן את הגיל ל-63 וכך ניצלתי שוב.זה היה נס נוסף בדרכי

שלי בחיים.לאחר המקרה הזה לקחה אותי בתי עם קבוצת פליטים לאיטליה.

בדרכנו לאיטליה היינו צפויים לדרך קשה,כאשר היה עלינו לעבור שני גבולות.גבול אחד בין אוסטריה

ליגוסלביה וגבול שני בין יגוסלביה לאיטליה.את הדרך הקשה הזו עברנו בשלום בעיקר בגלל עזרת 36

אנשי קבוץ צעירים ומאורגנים היטב.אותנו הם צירפו אליהם בגלל בתי שהייתה חברת המזכירות.הם

לא רצו לתת לה חופש כדי שתוכל להישאר איתנו בגרץ ותעזור לנו.כי אנו לבדינו לא יכולנו להישאר שם,המחנה ששהינו בו נסגר את הבניינים מסרו לצבא הבריטי,את הפליטים שלחו למחנה בטרפמק.

המחנה הקודם שבו שהיינו.את גרץ עזבנו בלילה בדרכנו לאיטליה.הדרך לאיטליה נמשכה מספר

 ימים.כאשר הגענו לגבול אוסטריה יגוסלביה,התחילו לחקור אותנו מהיכן אנחנו,איך הגענו למקום הזה

ולאן פנינו מיועדות.תשובתנו הייתה אחת,שאנחנו פליטים מיון והוגלינו על ידי הגרמנים בשנת 1942

שהחזיקו אותנו במחנות עד שהצבא האדום שחרר אותנו.עיר מולדתנו היא אתונה ואנחנו חוזרים הביתה.כדי שנראה כפליטים יונים לימדו אותנו מספר מלים ביונית,כמו בוקר טוב וערב טוב ועוד מספר מלים.גם למדנו קצת גיאוגרפיה של יון.את שעורי היונית האלה קבלנו כאשר עזבנו את מחנה לאדז

עבורנו להפך ליונים זה היה ממש קומדיה,אני ממש לא הייתי מסוגל לעשות את זה.אבל כשאמרו לי

שאם רצוני להגיע לארץ ישראל.חייבים לעשות את כל מה שנאמר לנו.לכן לא הייתה לנו ברירה והפכנו

לפליטים יונים.גם לא מעט פחדנו מהשאלות שנשאל,בסוף הכל נגמר בטוב.למחרת בשעה 9 בבוקר

שלחו את כולנו לעבר הגבול,וכמלווה הוסיפו לנו חיל חמוש ברובה שיעזור לנו לעבור את הגבול.לחיל

הייתה רשימה עם חתימה על מספר האנשים שקיבל.להיכן שהגענו היו שתי דרכים שהובילו ליון,אחת

דרך איטליה,הדרך השנייה לא הייתה מוכרת לי.אבל לאנשים האחרים שהיו איתנו ידעו על עוד דרך

ליון.כדי לנסוע בדרך השנייה ישר ליון,היינו חייבים לחזור לטמנזע היכן שהיינו כבר.עשינו חשבון פשוט

את השפה היונית לא ידענו,מיד היו מבינים שיש כאן רמאות ושאנו פליטים.מי יודע למה הדבר הזה

היה מוביל אותנו בסופו של דבר.אבל בסופו של דבר הכל נגמר טוב יותר ממה שחשבנו.

הפיקוח של החיל המלווה אותנו היה כל כך קפדני,שלא יכולנו לזוז ימינה או שמאלה.כל פעם החיל היה

מבצע ספירה של האנשים.באחת התחנות היו מספר צעירים שרצו לעזוב,אבל החיל איים עליהם בנשקו הטעון ולהם לא נשארה הברירה אלה להישאר.אבל גם טוב יצא לנו מהחיל הזה כי הוא היה

בודק כל פעם מתי יוצאת רכבת להמשך דרכנו.בסוף הגענו למקום המיועד שלנו,שם סידר אותנו בשורה עורפית והוביל אותנו למפקדה,אנחנו חשבנו שהוא מוביל אותנו לבית סוהר.השעה הייתה 11

בלילה חלק מאיתנו רצה לברוח בדרך,עוד לא הספקנו לעשות מעשה פזיז והנה הגענו אל מבנה שהיה

צריך לקלוט אותנו.החייל נכנס אל חדר המזכירות ולאחר מספר דקות יצא ופקודה בפיו זזים הלאה.

הוא הוביל אותנו אל מבנה אחר שהיה בקרבת מקום זה היה מבנה של תיאטרון.רצינו תכף מיד לשכב

על הרצפה ולמתוח את רגלינו.מיד הביאו לנו מיטות ומזרונים ונשכבנו לישון.

למחרת בבוקר העירו אותנו בשעה 7 קמנו ויצאנו לחצר.ומה שראינו היה חצר מלאה באנשים מלאומים

שונים יונים,איטלקים ועוד ועוד.כל ההמון הזה התאסף לארוחת בוקר,היו שם שולחנות ערוכים כאשר אורך כל שולחן כ- 100 מטר.בצד היה גם מקום להתרחץ נשים לחוד וגברים לחוד.התרחצנו וקיבלנו

ספל קפה ולחם חצי שחור.כאשר ראו את ראשי המאפיר הוסיפו לי גם מרמולדה לקנח את הפת.

שוב פעם עלינו לרכבת שהובילה אותנו בתוך יגוסלביה.בדרך שוב נפגשנו מחדש עם חיליים רוסיים

ותמונותיהם של סטלין ומולוטוב.כל פעם היו באים אלינו נציגי הצלב האדום לבדיקות ומאד תמהו על

ידיעתנו את השפה הרוסית.אבל בדרך כלל הם שמחו שעזבנו את אדמת פולין.למרות החשדות הרבים

שלהם שאנו פליטים יהודים איחלו לנו נסיעה טובה.כאשר החיל הביא אותנו עד הגבול האיטלקי,הבנו

שהליווי שלו היה רק לטובתנו.כי הוא מנע מאיתנו את הטרדות והחיפושים שעשו בתחנות הרכבת שעברנו.הרובה על כתף החיל והרשימות שבידיו פילסו לנו את הדרך וקיצרו את כל הפרוצדורות בכל

מקום ומקום.לעיר טריאסט הגענו בשעה 2 בצהרים.מרחוק ראינו את הנמל.התאספנו כולנו על חפצינו

בפינה.המבוגר שבחבורה יצא לברר האם אנו נשארים בטריאסט או ממשיכים הלאה.בינתיים אחד מהחבורה סיפר שאנחנו יוונים החוזרים למולדתם,מיד התאספו סבבינו המוני יוונים,הם לא הבינו את

שפתנו היוונית ואנו לא הבנו אותם.מיד התברר לכולם שאנחנו פליטים יהודים מפולין,שוב התאספו סביבנו המוני אנשים.שהרגיעו אותנו שבמקום הזה אין מה לפחד כי אנחנו באיטליה.

 נשארנו ללינת לילה בטריאסט,בלילה יצאו צעירנו לראות את העיר היפה ואת הנמל.בחזרם מטיולם שבחו את יופייה של העיר והנמל.לאחר ששמעתי את תשבחות העיר והנמל,יצאתי גם אנכי לראות את יופייה של העיר והנמל.לבי נשבר בקרבי לאחר שראיתי את מספרם הרב של האוניות המפליגות למקומות שונים בעולם,ואחת מהם לכיוון ארץ ישראל.ואני נשאר כמו תרנגולת על שפת המים וכל אפרוחיה יצאו בשחייה למרחקים.כעסתי מאד על עמי התרבות שלא מאפשרים לאב להתאחד אם ילדיו.בדמעות בעיני עזבתי את אזור הנמל וחזרתי אל המקום שבו לנו בלילה.פתאום ראיתי את אשתי

באה לקראתי וכועסת מאד,היא אומרת לי שיוצאים לדרך ואני הולך לי לטייל.מיד חטפתי את חבילותיי

ורץ למשאיות המחכות לנו,יצאנו לדרך.להתראות טריאסט עכשיו ולהתראות שוב רק כשנעלה ארצה.

מטריאסט נסענו לעיר פדואה,עיר ידועה בתולדות עם ישראל,רבי יונתן פראגר נולד בעיר זו.

בפדואה היה מחנה לפליטים,ששם שיכנו אותנו.המחנה היה מגודר בגדר,אסור היה לעזוב את המחנה

ליותר ממשך שעה או לתפס על הגדרות.כמובן שאני אמרתי לעצמי,שאיני אפילו חושב לחלום על דבר

כזה.המבנים היו חדשים.פלוגתנו שהתה במבנים האלה 10 ימים ומכאן עברנו לקרמונה.יחד אתנו יצאו

עוד 500 איש ב-10מכוניות משא.לקרמונה הגענו לאחר שחזרנו לטריאסט,משם נסענו לפדואה הרחוקה 100 ק"מ,נסענו עוד 400 ק"מ עד שהגענו לקרמונה.יצא לנו ללון בדרך שתי לילות עד שהגענו.

בקרמונה התחיל המאבק שלי אם המוות...

במחנה הזה כבר היו 500 פליטים,כאשר נודע לנו שזה יהיה מחנה הקבע שלנו,ובו אנו עלולים לבלות לא יום,לא חודש ואולי שנים,עד שנעלה לארץ ישראל.התחלנו לארגן את חיינו לשהות ארוכה במחנה הזה.נעשינו לתושבי קבע עם מטבח כשר.במחנה קבלנו עזרה מאונרא בחפצים הדרושים לנו.

אחרי 5 שבועות בקרמונה קבלתי מכתב ממילאנו,מחיל בבריגדה שהוא חבר קבוץ (ירמנוביץ) שבו בתי חברה.שהוא רוצה לפגוש אותי כי בתי כתבה לו שאביה נמצא באיטליה.יצאתי מיד ב-6 בבוקר ברכבת למילאנו.את החיל פגשתי במילאנו איש מאד נחמד.הוא עודדני וגם נתן לי קצת כסף לקנית מצרכים.

הוא גם הבטיח לי עזרה מבנותי,גם הוסיף שהדבר יכול לקדם מאד את עלייתנו לארץ ישראל.חבר הקבוץ של בתי אמר לי שהוא בקרוב חוזר לארץ ישראל,וימסור לבתי את מצב העניינים שלנו.כמובן שמיד שפכתי דמעות כמים,גם עכשיו שאני נזכר במעמד הזה עולות דמעות בעיני.נכנסנו למסעדה האיש הזמין בשבילי ארוחה,כאשר גמרנו לאכול נפרדנו בלבביות רבה.החיל היה צריך לצאת לדרך לארץ ישראל,הוא חיכה לי כדי לראותני ולמסור ד"ש מאיתנו לבתי.

בעיר מילאנו במקום שנקרא אוני-יאנע נמצאו כל המוסדות היהודיים כולל גם בית כנסת.המקום נראה כמו ארגז,הייתה חצר גדולה מוקפת במבנה מכל צדדיה.במבנה הזה נמצא גם המשרד הארצי ישראלי.

בפרוזדור הבניין הייתה תנועה בלתי פוסקת של אנשים ממש כמו ביריד.זה היה גם מקום מפגש בין

כאלה שבאו לעליה לארץ ישראל,ולכאלה שיצאו מהמקום בדרכם לארץ ישראל.בחצר עצמה יכולת לקנות ולמכור דברים בכל כסף שהיה לך,קרונות,פזטות,לירות ודולרים.הרכבת לכוון קרמונה יצאה בשעה 6 לפנות ערב או ב-9.30 בערב.עד שיגיע זמן חזרתי יצאתי לטייל ולהזין את עייני מיופייה של העיר מילאנו.אפילו רומא אינה יפה כמוה.כאשר חזרתי אל המבנה ועליתי לקומה השנייה,פתאום הרגשתי רע,מכר אחד שבמקרה ראה את מצבי הבהיל אותי מיד אל רופא,אשר מיד בדק את מצב לבי.

הם השכיבוני כחצי שעה למנוחה ונתנו לי טיפות לחיזוקי.לאחר מכן עליתי לרכבת וחזרתי לקרמונה.

בחג החנוכה בזמן תפילה  "הלל" בבית הכנסת קבלתי התקפה שנייה של הלב.עזבתי את בית הכנסת

והלכתי לביתי,הפעם שכבתי יותר מאשר בפעם הראשונה שכבתי יומיים.גם הרופא שבדק אותי הפעם

קבע שזה "חולשת הלב",ושאני צריך להיזהר.אבל איך אני עושה את זה שאלתי את הרופא,תשובתו

הייתה פחות דאגות ובלי עגמת נפש.שוב קבלתי טיפות ושכיבה של שבוע ימים.אחרי 10 ימים יצאתי

להתפלל,ניגש אלי בחור ובקשני לבוא להתפלל אצל אבלים.בדרך הוא סיפר לי שהנפטר היה צעיר בן 40,שבזמן הנסיעה התמוטט ומת.נכנסתי לבית האבלים והתחלתי לשים את התפילין,פתאום הרגשתי

שאני מתמוטט.הורדתי מהר את התפילין והלכתי לחדרי כדי לשכב לנוח.בכוונתי היה לעלות אל הקומה

השנייה ששם היה חדרי.בדרך הרגשתי שאני עומד להתעלף,בקשתי עזרה מיד נעשה רעש סביבי.

מיד גם הגיע רופא שבדק אותי,לאחר הבדיקה שלח אותי בבהילות לבית חולים האיטלקי העירוני.בבית

חולים זה שכבתי 52 ימים,כל הזמן קבלתי זריקות וטיפולים לחיזוק הלב.החדר ששכבתי בו מלאך המוות היה בן בית.אני זוכר כאשר הרופא בבית חולים בדק אותי,הוא קרא מיד לפרופסור של האגף.

כאשר הפרופסור הגיע הוא קבל מהרופא את תוצאות בדיקתו,לאחר מכן גם הפרופסור בדק אותי,ראיתי שמצבי בכל רע כי פניו של הפרופסור לא הביעו סימנים מעודדים.לאגף שבו שכבתי הביאו

את המקרים הקשים ביותר.ורובם נגמרו במות החולים.בחדר שאני אושפזתי היו 12 מיטות,ובמשך 52 הימים ששכבתי בו היו 11 מקרי מות.בחדר אחר שהיו בו 15 מיטות היה רק מקרה מות אחד.כך גם בחדר נוסף שהיה בו 8 מיטות.רק חדרנו עם המקרים הקשים היה הגרוע ביותר באגף.גם קרה לי שלילה אחד ישנתי בין שני חולים שמתו,באיטליה ישנו נוהג אם חולה מת אחרי השעה 6 בערב,מוצאים

את גופתו רק לאחר השעה 8 בבוקר.לכן חרדתי בלילה זה הייתה גדולה.לפני הוצאת הגופה היה מגיע

כומר לתפילה.פעם דבר כזה הפחיד וגם הצחיק אותי,הגיע כומר לתפילת השכבה,ובטעות התיישב על ידי והחל בתפילותיו.עד שהצלחתי לתת סימנים לעובד במחלקה שמסר לכומר שהוא טועה במקום הימצאו.אחרי שכיבתי בבית חולים 52 יום,שכבתי במחנה היכן שגרנו עוד 5 שבועות.בזמן שכיבתי בבית חולים למדתי, שלא רק על חיים טובים צריך להתפלל אלה גם על מות טוב וקל.בזמן המחלה הלכו לי מאה לירות שטרלינג.את הכסף הזה קבלתי מחילי הבריגדה,לאחר שבנותיי בקשו מהם לעזור לי.אחד החיילים הביא לי 50 לירות שטרלינג,ועוד חייל נתן לי סכום כזה.ככה יכולתי להחזיק מעמד.במשך כל המחלה קבלתי זריקות.לאחר יציאתי מבית החולים נשלחתי ע"י הג'וינט להבראה בוורונה.בעיר וורונה חגגנו את חג הפורים ונשארנו שם עד חג הפסח.ערב ראש חודש ניסן נכנסה האחות התורנית לחדרי ובקשה ממני לצאת החוצה כי בחדר היו עוד שני זוגות.התלבשתי מיד במהירות מתוך פחד הקרנות,ומיד עמדתי לידה.האחות מסרה לי שזה עתה הגיע טלפון ממילאנו,המודיע לי שיש לי ולאשתי רישיונות עליה לארץ ישראל "סרטיפיקטים".כל כך נדהמתי והתרגשתי שעוד מעט והייתי נותן לה נשיקה.בינתיים גם הודיעו לנו שנשאר בוורונה עד שיודיעו לבתי

הנמצאת באיטליה.ככה יצא לנו להישאר עוד 10 ימים בציפייה עד שזזנו.בערב סדר פסח הודיעו לנו

שלמחרת הסדר אנחנו צריכים להגיע לרומא.והרכבת לרומא יוצאת בשעה 3 אחה"צ,לכן לא נשארה לנו ברירה אלה להשתתף בסדר בוורונה.בסדר השתתפו 70 איש והוא היה מלא שמחה.לי נתנו את הכבוד לנהל את הסדר.גם מאד פחדתי שמרוב התרגשות על הכבוד שנפל בחלקי מצב בריאותי יתערער.אבל הכל עבר בשלום ונפרדנו מכולם,הכי נרגש מכולם היה הרופא,בנאומו איחל לכולם שיגיעו בשלום לארץ ישראל.מכל האנשים שישתתפו בסדר אני הוא כאילו שליח הצבור הנשלח ראשון לארץ ישראל.זה יהיה

תקוות כולם שמגיע סוף הגלות לכל פלטנו.את הסדר גמרנו בשירת התקווה.למחרת בבוקר קמנו בשעה 3.30 אני,אשתי ובתי ויצאנו לדרך למילאנו.בשעה 8.30 בבוקר הגענו למילאנו.

וורונה היא מקום נחמד,בעמק עובר הנהר הגדול שבאיטליה.מעליו עובר כביש ויותר גבוה נמצאת מסילת הברזל.ובתי העיר נמצאים הכי גבוה,בין הבתים נמצא הסמינר הגדול לכמרים.בנסיעתנו ראינו

הרבה סירות קיטור שטות בנהר.במרחק 30 ק"מ מוורונה או ארונה ישנם 3 איים,שעל אחד מהם נמצא

הארמון היפה ביותר באיטליה,בו נפגשו היטלר ומוסוליני בזמן המלחמה.במילאנו שהינו עוד יום וחצי עד שיצאנו עם ליווי לרומא.הדרך לרומא הייתה ארוכה היא נמשכה 26 שעות.גם הצפיפות ברכבת הייתה נוראה.כל הדרך עמדתי ומאד פחדתי שמא מאמץ הנסיעה הנוראה תשפיע על מצב בריאותי.

גם אשתי ובתי דאגו לי שבגילי ובמצבי זה אני צריך לעשות דרך כזו קשה.אחד מהנוסעים האיטלקים

ראה שאני איש חולה הוא פינה לי את מקומו,ככה בשעה טובה הגענו לרומא.הגענו למשרד הארץ ישראלי ושם הודיעו לנו שאנו צריכים לחכות עוד 10 ימים ברומא.או במחנה בשם "צ'ינא- ציטה" הרחוק

20 ק"מ מרומא.לבתי היו מכרים בקבוץ שהיה במרחק 40 ק"מ מרומא,המקום נקרא "אוסטיה".מרומא

לאוסטיה הנמצאת על שפת הים הייתה חשמלית בתדירות של כל שעה.רבים מרומא נסעו לשם כדי להתרחץ בים.אנחנו נסענו מאוסטיה לרומא כל יום לסידורים,היו לנו בלי סוף צורך לטפול בניירותינו.

כשכל הניירות שלנו היו מסודרים נסענו כל החבורה לצ'ינא- ציטה למקבץ.כאן עברנו בדיקות רפואיות

ובדיקת ניירות.בצ'ינא צ'יטה לנו עוד לילה אחד,למחרת נלקחנו ב-2 מכוניות לנמל בנאפולי.בתי נשארה

באיטליה להמשך עבודתה המשרדית לכן נפרדנו ממנה בצ'ינא צ'יטה.ילדי שהיו בישראל לא הצליחו

לקבל עבורה אשרת כניסה לארץ.המרחק מצ'ינא צ'יטה לנאפולי היה כ- 200 ק"מ.איתנו בנסיעה היו 30

איש.אל נאפולי הגענו ב-2.5.1946 גם פה יצא לנו לחכות עוד יומיים עד שעלינו לאוניה המפליגה לארץ ישראל.ברביעי למאי שהיה זה בשבת בשעה 6-7 בבוקר הפלגנו מנאפולי באוניה צבאית,הצפיפות הייתה רבה מאד שאפילו על הסיפון לא נמצא מקום.בשעה טובה הגענו לפורט סעיד אשר במצרים.

היינו 32 איש שלקחנו מוניות, בכל מונית היו 4 אנשים,ומשם נסענו לגבול.עלינו לרכבת ואנחנו בדרכנו

לארץ ישראל.ב-7.5.1946 דרכנו על אדמתנו הקדושה.ביום זה הגענו לעיר העברית הגדולה תל אביב.

ושוכנו בבית העולים.לאחר שנרשמנו ונחנו מספר שעות,שלחו אותי ואת אשתי אל בתי שבקבוץ בית אלפא.שמחתי הייתה גדולה הנה אני בדרכי לפגוש את בתי שלא ראיתיה מספר שנים.בדרך חששתי ממצב בריאותי הרעוע,האם אחזיק את תלאות הדרך.אבל החשש מיד עבר כי אמרתי לעצמי,עם יקרה לי משהו הרי אני נמצא בארץ ישראל כבר.בתל אביב יצא לנו לעבור מספר רחובות עד שהגענו לתחנת

האוטובוסים.אני חושב לי "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל".יצאנו לדרכנו לכיוון קבוץ בית אלפא,בדרך אומרים לנו הנה קבוץ ,אמנם אני רואה מספר כפרים אבל את בית אלפא עדיין לא.אני מצפה לפגישתי אם בתי ועיני דומעות,על כל קרובינו ויקרינו שנשארו קבורים בגולה לאחר השרפה הגדולה.אני ממשיך לחשוב על משה רבנו שראה את הארץ מרחוק.ואני הקטן נמצא כאן,מאין קבלתי זכות זאת האם מאבי ז"ל או חותני ז"ל,שאזכה להגיע לארץ ישראל.בדרך החלו לעבור בי מחשבות על

פגישתי עם ילדי,כיצד אתן תשובות לשאלותיהם,איפה אימנו,איפה אחותנו הקטנה שצריכה הייתה להיות היום בת 15 וחודש ימים.למה אבא לא הצלתה אותם,התמונות חולפות ועוברות לנגד עיני הרי

ישנם הרבה ילדים בישראל וגם ילדים מניסוויז'.למה ההורים בגולה לא הרבו לשלח את ילדיהם לארץ ישראל.אני בשביל לשלוח את ילדי לארץ ישראל הצטרכתי עזרה מקרובים,בכל זאת עשיתי זאת ושלושת ילדי נמצאים כאן.למה אנשים אחרים לא עשו כך.שוב עוברות בי המחשבות על שאלות ילדי

ושאלות ילדי ניסוויז' אחרים.מה קרה להוריהם יקיריהם,לקרובי משפחתם וידידיהם.כל הדרך מחשבותיי מציקות לי ואין לי תשובה.רצוני הוא שהפגישה תידחה קצת עד שמחשבותיי תתבהרנה.אבל אנחנו נמצאים כבר בשערי בית אלפא.כל הנסיעה השתוממתי על בהירות השמים והנה אני רואה בבהירות

למרחק של 15- 20 ק"מ.כאשר אני סובל מקוצר ראיה.ירדנו מהאוטובוס ואין אנו פוגשים איש שמחכה

לנו.לאחר מכן התברר לנו שבתי ובני נסעו לפני מספר ימים לחיפה לפגשנו שם.הם לא ידעו את תוכנית

מסענו.אמנם הגיעה אוניה מאיטליה אנחנו לא נסענו בה כידוע.כאשר נכנסנו לחצר הקבוץ מיד פשטה השמועה שאבא של שרה הגיע,בתי רצה לקראתי כאשר דמעות בעיניה,בשורות טובות ומשמחות לא היו בפי לא לבתי ולא לחתני.שאביו חיים שבת נספה יחד עם כל דודיו מצד אבא ומצד אמא על כולם

עלה הכורת,ינוחו הקדושים בגן-עדן בשלום.

הנכדים הגיעו בקריאות "סבא , סבא",רציתי לדבר איתם ולא עולות המלים לפי,כי העברית שידעתי אינה דומה לעברית הספרדית שהם דברו.כך שגם להבין את מה שהם אמרו היה קשה לי.בינתיים התחילו להגיע אנשים,כולם אם שלום לבבי ובברכת ברוך הבא.מביאים תקרובת כולם שמחים,ולי לבי

בוכה על אשתי הטובה וילדתי הקטנה שלא זכו לרגע הזה.בתי למדה את השפה בתקווה שתגיע לארץ.

אבל הבכי לא עוזר כי את מה שהיה כבר אי אפשר לתקן.הכל אבוד.מיד הודיעו לבתי בירושלים ולבני בכפר עציון על הגיענו לבית אלפא.מיד הם הגיעו ונשארו לשבת בבית אלפא.בבית אלפא באו לברכני

ותיקים לחוד,צעירים לחוד הברכות האלה הכניסו בי קצת שמחה אחרי האסון הגדול.עד היום בכותבי

על כל הדברים האלה המחברת רטובה מדמעות.כאשר ארגון יוצאי ניסוויז' עירי כאשר נודע להם שהגעתי הם רצו לכנס את כל יוצאי נייסוויז' בארץ כדי לקבל את פני.שלמה פרפל בן געצל הזמין אותי אליו עד לכנס.בטלפון הוא הודיע לי שברצונו שאהיה אורחו הקבוע.ספרתי לו על מצב בראותי ושהנסיעה בשבילי היא בלתי אפשרית.אחרי 5 ימים הודעתי לי על תוכניותי קודם לנסוע אל בתי לירושלים ומשם לכפר עציון ששם יהיה מקומי הקבוע.בבית אלפא הייתי 9 ימים.בזמן שהותי בבית אלפא הארגון הודיע בעיתון שמשה לכוביצקי הגיע ארצה ויתקיים כנס לכבודי.כבר בשעות הערב

המוקדמות החלו להגיע אנשים.כשראיתי את ילדי ידידיי שהלכו לעולמם נשבר בי לבי לרסיסים.