קהילת קיידן - מירושלים לליטא

קיידן היא אחת מהערים העתיקות בליטא, ממוקמת במרכז הארץ על גדות הנהר נֶווּאַזיס (Nevėžis ).
עיר ייחודית שמאפיינת את הירושה שנשארה מליטא הקדומה במגוון המאורעות והתרבויות שהיו בה.
קיידן נמנית על שבע הערים בליטא שנשתמרו בהם המרכזים העתיקים האותנטיים.
העיר העתיקה של קיידן משתרעת על שטח של פחות ממאה דונם ונשארה כפי שהייתה הן ברחובותיה, בשוקיה ובמבנים רבים שנשארו בה מהמאה ה-15 ועד המאה ה-19. קיידן שימשה גם כמקום נוח למגורי יהודים, וכמרכז אזורי ליהודים, לפני פריחתה של קובנה. ישיבותיה היו ידועות בכל ליטא. בתקופה מסוימת התגורר בה הגר``א שנשא אשה מבנות קיידן. בדומה לעיר העתיקה שנשארה בעיר, נשמרו גם חלק מבתי הכנסת שהיו בה וגם בית הקברות היהודי.
עד סוף המאה ה-15 הייתה קיידן שייכת לנסיכים הגדולים של ליטא, אחר כך עברה לרשות משפחת האצילים קישקוKishka ) ) (מפרוסיה), רק בשנת 1590 הוענקו לה הזכויות לשלטון עצמי.
במאה ה-17 עברה קיידן לידי משפחת רדיזוויל Radizwil) )שהתחתנו עם משפחת האצילים קישקו. תחת חסותם התפתחה העיר במהירות מבחינה כלכלית ותרבותית.
יהודים החלו להתיישב בקיידן בסוף המאה ה-15, אבל לא שהו בה לזמן רב. בשנת 1495 פרסם הנסיך של ליטא, אלכסנדר הגדול, פקודה לגרש את היהודים מהמדינה, גם יהודי קיידן נאלצו לעזוב ולעבור לגבול פולין.
בתחילת המאה ה-17 העניק הנסיך רדיזוויל זכויות אזרחיות ליהודים וחופש דת מלא. ואמנם בתקופתו התיישבו בקיידן בעיקר יהודים מבוססים. מאוחר יותר ניתנה רשות ליהודים להשתתף בבחירות של פקידי העיר. הם שותפו בצבא, ובשנת 1652 ניתנה להם גם רשות לסחור במשקאות חריפים.
למרות ההגבלות שהוטלו על היהודים בשנת 1666 לגור באזור הגטו, היהודים היוו באותה תקופה קרוב ל-15% מכלל תושבי קיידן.
קהילת קיידן תפסה מקום נכבד בגוף האוטונומי של היהודים בליטא – ``וועד מדינת ליטא`` (1623– 1764). נציגיה בוועד היו אחראים על קהילות נוספות בסביבה, ביניהן: טלז, סלובודקה, פלונגן, קלם, שאוולי ועוד. גם לאחר פירוק הוועד, המשיכו לפעול במסגרת מחוזית-גלילית. ידוע על אסיפות של נציגי קהילות באזור שהתקיימו בקיידן.
בתקופת שלטונה של משפחת רדיזוויל, במאות ה-17,ה-18 ובתחילת המאה ה-19, תפסו היהודים מקום מרכזי בכלכלת העיר. היהודים קיבלו את זכות החכירה של הגשר הראשון שנבנה על נהר נוואזיס, עסקו במסחר, במשרפות יין ובמלאכות שונות.
בתקופת שבתאי-צבי, משיח השקר, כיהן ר` דוד קצנלנבוגן כרב העיר וכנציג ``הגליל`` ב``וועד קהילות ליטא``. הוא דאג שלימוד הקבלה לא יתפשט והקפיד שתקוים התקנה שלא ללמוד את הזוהר למי שטרם מלאו לו 40 שנים. בתקופתו הובא לקיידן מווילנה ילד בן שש, שהפליא את רבני העיר בכישרונותיו. (1727) לימים התברר שהתלמיד היה הרב אליהו (הגר``א). הוא נשא לאישה אחת מבנות קיידן, ואחיו חי בעיר מספר שנים לאחר מכן.
בשנת 1760 הגיע לעיר ר` ישראל סלנטר, יתום מאביו, והוא בגיל 9, אחד מרבני העיר, ר` צמח שפירא לימד אותו.
בסוף המאה ה-18 הקימה הקהילה בית כנסת ובית מדרש גדול, שהתפרסם בארון הקודש המגולף והמקושט שהיה בו. באותה תקופה פעלו בקיידן שבעה בתי כנסת.
במאה ה-18 התפרסמו ה``חדרים`` והישיבות של קיידן בכל ליטא. בשנת 1884 נוסד בעיר תלמוד תורה ``אהל משה`` ע``ש משה מונטיפיורי. בו למדו, מלבד לימודי קודש, גם רוסית ולימודי חול.
רוב ילדי הקהילה בקיידן, שהשתייכו לזרם הציוני, למדו בבית הספר העברי של רשת `תרבות`, מיעוטם למדו בחדר שהיה לבית הספר ``יבנה``. את לימודי הגימנסיה למדו בקובנה או בגימנסיות רוסיות.
גם בקיידן נישא דגל ההשכלה בגאון. הנודעים שבמשכילים של קיידן היו הסופר לילינבלום וההיסטוריון שניאור זק``ש.
בקיידן התקיימה פעילות ציונית ענפה. בשנת 1811, עוד לפני הקמתה של תנועת ``חיבת ציון``,עלה ר` שלמה זלמן צורף, במסגרת עליית ה``פרושים``, תלמידי הגר``א, לארץ ישראל. הוא גאל מידי הערבים את בית הכנסת ``חורבת ר` יהודה החסיד``, ולמשפחתו מיוחס יואל משה סלומון, ממקימי פתח תקוה.
בין שתי המלחמות, בתחילת שנות ה-30, התערער מעמדם של היהודים בקיידן, כפי שהיה גם בערים אחרות בליטא. רוח האנטישמיות שהחלה בגרמניה וחדרה לליטא, השפיעה על הליטאים.
רבים מיהודי קיידן היגרו בתקופה זו.
יהודי קיידן נודעו בגאוותם המקומית, לכן נהגו לכנותם בין יהודי ליטא ``הויקערס`` כלומר בעלי חטוטרת. זאת בגלל מנהגם לטפוח על חזם בגאווה ולומר: ``אנחנו הקידנאיים`` (כביכול מרוב טפיחות צמחה להם חטוטרת).
בנובמבר 1939,לאחר סיפוח חלק מפולין לברית המועצות, עברה לקיידן ישיבת מיר ופעלה מספר חודשים. עם השתלטות הרוסים על ליטא (1940), סגרו את הישיבה והבחורים התפזרו בעיירות בסביבה.
ב-24 ביוני 1941 נכנסו הגרמנים לקיידן. הלאומנים הליטאים, בעיקר אנשי האינטליגנציה, התארגנו מיד והחלו במעשה שוד ורצח של יהודים.
בסוף יולי 1941 ניתנה הוראה לכל היהודים לעבור לגטו, שהיה באזור בתי הכנסת וכמה סמטאות סמוכות. לגטו הובאו עוד כ-1000 יהודים מהסביבה.
ב-15 באוגוסט 1941 ריכזו את כל הגברים בחצר בית הכנסת, הם הובלו בעגלות לאורוות סוסים שהיו בפארק של טוטלבן שעל הגבעה ליד העיר. במשך 11 ימים הושארו היהודים באורוות בצפיפות גדולה וללא אוכל. ב-28 באוגוסט הגיעו למקום כ-200 ליטאים חמושים, ביניהם מנכבדי העיר, הוציאו את היהודים לנחל סמילגה, במרחק של כשני ק``מ, הרגו אותם ביריות. היו כמה מקרי התנגדות של יהודים, למשל , ראש הכבאים, צדוק שלאפובירסקי, התנפל על גרמני וחנק אותו. יהודי אחר חטף מקלע והרג שוטר גרמני. באותו יום נהרגו באכזריות כל הנשים והילדים ונקברו בקבר אחים. על פי עדויות, רבים מהנרצחים עוד המשיכו לחיות כאשר כוסו הבורות, קולות הבכי והצעקות הגיעו עד כפרים רחוקים ביותר.
לפי מקורות סובייטים נמצאו לאחר המלחמה למעלה מ-200 גוויות של גברים, נשים וילדים.
אחרי המלחמה הקימו שרידי קהילת קיידן מצבות זיכרון בכל מקומות הרצח.
חלק מהיהודים שנותרו בחיים חזרו לקיידן לאחר המלחמה. בשנת 1959 היו בקיידן 24 יהודים ובשנת 1989 נשארו 14 בלבד.
בקיידן נשארו אחרי המלחמה שלושה בתי כנסת ובית הקברות היהודי.